מבואות לספרות התנאים, מבואות למסכות מן המשנה, כלים

« Introductions to Tanaitic Literature, Introductions to Tractates of the Mishnah, Temurah Introductions to Tanaitic Literature, Introduction to Halakhic Midrashim, Introduction »

7 סנהדרין פתח ↗

לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: סְתָם מַתְנִיתִין – רַבִּי מֵאִיר, סְתַם תּוֹסֶפְתָּא – רַבִּי נְחֶמְיָה, סְתַם סִפְרָא – רַבִּי יְהוּדָה, סְתַם סִפְרֵי – רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְכוּלְּהוּ אַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא.

10 נדרים פתח ↗

לְרַבָּנַן תִּבְּעֵי לָךְ, מִשּׁוּם דִּ״נְטוּלָה אֲנִי מִן הַיְּהוּדִים״ רַבִּי יוֹסֵי קָתָנֵי לַהּ, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כּוּלֵּיהּ פִּירְקִין רַבִּי יוֹסֵי הִיא. מִמַּאי — כֵּיוָן דְּקָתָנֵי: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אֵין אֵלּוּ נִדְרֵי עִינּוּי נֶפֶשׁ, לְמָה לֵיהּ תּוּ לְמִיתְנֵא ״הֲרֵי זֶה יָפֵר, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי״? שְׁמַע מִינַּהּ: מִכָּאן וְאֵילָךְ רַבִּי יוֹסֵי הִיא.

11 תלמוד ירושלמי גיטין פתח ↗

תַּנֵּי. אַף הַחוֹלֶה. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי בְשֵׁם רִבִּי יוֹנָתָן. הֲלָכָה כְרִבִּי שִׁמְעוֹן הַשְּׁזוּרִי בִּמְסוּכָּן. מַה בֵין מְסוּכָּן מַה בֵין חוֹלֶה. חוֹלֶה כְדֶרֶךְ הָאָרֶץ. וּמְסוּכָּן כָּל שֶׁקָּפַץ עָלָיו הַחוֹלִי. דֶּרֶךְ הָאָרֶץ הַקְּרוֹבִים נִכְנָסִין אֶצְלוֹ מִיַּד וְהָרְחוֹקִים לְאַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים. וְאִם קָפַץ עָלָיו הַחוֹלִי אֵילּוּ וְאֵילּוּ נִכְנָסִין אֶצְלוֹ מִיַּד. דֵּלֹמָא. רִבִּי הוּנָא רִבִּי פִינְחָס רִבִּי חִזְקִיָּה סָלְקוֹן מְבַקְּרָא לְרִבִּי יוֹסֵי בָּתָר תְּלָתָא יוֹמִין. אָמַר לוֹן. בִּי בָעִיתוֹן מְקַיְימָה מַתְנִיתָא. משנה: מִי שְׁהָיָה מוּשְׁלָךְ בַּבּוֹר וְאָמַר כָּל הַשּׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלִי יִכְתּוֹב גֵּט לְאִשְׁתִּי הֲרֵי אֵילּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ. הַבָּרִיא שֶׁאָמַר כִּתְבוּ גֵט לְאִשְׁתִּי רָצָה לְשַׂחֵק בָּהּ. מַעֲשֶׂה בְבָרִיא אֶחָד שֶׁאָמַר כִּתְבוּ גֵט לְאִשְׁתִּי וְעָלָה לְרֹאשׁ הַגַּג וְנָפַל וָמֵת. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. אָמְרוּ חֲכָמִים אִם מֵעַצְמוֹ נָפַל הֲרֵי זֶה גֵט. אִם הָרוּחַ דְּחָאַתּוּ אֵינוֹ גֵט. הלכה: מִי שְׁהָיָה מוּשְׁלָךְ בַּבּוֹר כול׳. אָמַר רִבִּי חֲנִינָה. לִימְּדָנוּ רִבִּי יוֹנָתָן. וְהֵן שֶׁרָאוּ בּוּבְיָיה שֶׁלְּאָדָם. תַּמָּן תַּנִינָן. מְעִידִין לְאוֹר הַנֵּר וּלְאוֹר הַלְּבָנָה וּמַשִּׂיאִין עַל פִּי בַת קוֹל. וָמַר רִבִּי יוֹנָתָן. וְהֵן שֶׁרָאוּ בּוּבְיָיה שֶׁלְּאָדָם. רִבִּי אָחָא בַּר חֲנִינָה בְשֵׁם רִבִּי חֲנִינָה. הָדָה דְתֵימַר בַּשָּׂדֶה. אֲבָל בָּעִיר אֲפִילוּ לֹא רָאוּ בּוּבְיָיה שֶׁלְּאָדָם. וְהָתַנִּינָן. מִי שֶׁהָיָה מוּשְׁלָךְ בַּבּוֹר. וְאָמַר רִבִּי יוֹנָתָן. וְהֵן שֶׁרָאוּ בּוּבְיָיה שֶׁלְּאָדָם. אָמַר רִבִּי אָבִין. הַמַּזִּיקִין הָיוּ מְצוּיִין בַּבּוֹרוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁהֵן מְצוּיִין בַּשָּׂדוֹת. סָפֵק מֵעַצְמוֹ נָפַל סָפֵק הָרוּחַ דָּחַתּוּ. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר. אִם עַל אָתָר נָפַל הֲרֵי זֶה גֵט. וְאִם לְאַחַר זְמָן נָפַל אֵינוֹ גֵט. וְהָהֵן עַל אָתָר וְלֹא סָפֵק הוּא. הָדָא אָמְרָה. סָפֵק מֵעַצְמוֹ נָפַל סָפֵק הָרוּחַ דְּחָיַיתּוּ הְרֵי זֶה גֵט. שְׁחָטָהּ לִזְרוֹק דָּמָהּ לָעֲבוֹדָה זָרָה וּלְהַקְטִיר חֶלְבָּהּ לָעֲבוֹדָה זָרָה. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. הַמַחֲשָׁבָה פּוֹסֶלֶת. רֵישׁ לָקִישׁ אוֹמֵר. אֵין הַמַחֲשָׁבָה פּוֹסֶלֶת. הָתִיב רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי קוֹמֵי רֵישׁ לָקִישׁ. וְהָתַנִּינָן. רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר. קַל וְחוֹמֶר הַדְּבָרִים. מַה אִם בְּמָקוֹם שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה פּוֹסֶלֶת בַּמּוּקְדָּשִׁין וכו׳. וּפִיגּוּל וְנוֹתָר הַמַּחֲשָׁבָה פּוֹסֶלֶת. אָמַר לֵיהּ. פִּיגּוּל וְנוֹתָר אִין הַמַּחֲשָׁבָה פּוֹסֶלֶת. אֲבָל אִם שְׁחָטָהּ לִזְרוֹק אֶת דָּמָהּ לָעֲבוֹדָה זָרָה וְלִקְטוֹר חֶלְבָּהּ לָעֲבוֹדָה זָרָה אֵין הַמַחֲשָׁבָה פּוֹסֶלֶת. שְׁחָטָהּ וְזָרַק דָּמָהּ לָעֲבוֹדָה זָרָה וְהִקְטִיר חֶלְבָּהּ לָעֲבוֹדָה זָרָה. זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה בְקַיְסָרִין וְלֹא אָמְרוּ לֹא לְאִיסּוּר וְלֹא לְהֵיתֵר. רִבִּי חֲנִינָה בְשֵׁם רַב חִסְדָּא. זֹאת אוֹמֶרֶת לֹא חָשׁוּ. אִין תֵּימַר חָשׁוּ. הָיָה לָהֶם לְהוֹרוֹת אִיסּוּר. רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רַב חִסְדָּא. זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁחָשׁוּ. אִין תֵּימַר לֹא חָשׁוּ. לֹא הָיָה לָהֶן לְהוֹרוֹת. משנה: אָמַר לִשְׁנַיִם תְּנוּ גֵט לְאִשְׁתִּי אוֹ לִשְׁלֹשָׁה כִּתְבוּ גֵט וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי הֲרֵי אֵילּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ. אָמַר לִשְׁלֹשָׁה תְּנוּ גֵט לְאִשְׁתִּי הֲרֵי אֵילּוּ יֹאמְרוּ לַאֲחֵרִים כְּתוֹבוּ מִפְּנֵי שֶׁעֲשָׂאָן בֵּית דִּין דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. וְזוֹ הֲלָכָה שָׁלַח חֲנַנְיָה אִישׁ אוֹנוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִין מְקוּבָּל אֲנִי בְּאוֹמֵר לִשְׁלֹשָׁה תְּנוּ גֵט לְאִשְׁתִּי שֶׁיֹּאמְרוּ לַאֲחֵרִים כְּתוֹבוּ מִפְּנֵי שֶׁעֲשָׂאָן בֵּית דִּין. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי נוּמֵינוּ לַשָּׁלִיחַ אַף אָנוּ מְקוּבָּלִין שֶׁאֲפִילוּ אָמַר לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלֵם תְּנוּ גֵט לְאִשְׁתִּי צָרִיךְ שֶׁיִּלְמְדוּ וְיִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ. אָמַר לַעֲשָׂרָה כִּתְבוּ גֵט לְאִשְׁתִּי אֶחָד כּוֹתֵב וּשְׁנַיִם חוֹתְמִין. כּוּלְּכֵם כְּתוֹבוּ אֵֶחָד כּוֹתֵב וְכוּלָּן חוֹתְמִין. לְפִיכָךְ אִם מֵת אֶחָד מֵהֶן הֲרֵי זֶה גֵט בָּטֶל. הלכה: אָמַר לִשְׁנַיִם. תְּנוּ גֵט לְאִשְׁתִּי כול׳. מַתְנִיתָא דְּרִבִּי מֵאִיר מִן דְּבַתְרָהּ אָמַר לִשְׁלֹשָׁה. וְאָמַר רַב חִסְדָּא. טַעֲמָא דְרִבִּי מֵאִיר. מַה מָצִינוּ בְכָל מָקוֹם אֲחֵרִים כּוֹתְבִין וּבֵית דִּין חוֹתְמִין. וְהָכָא אֲחֵרִים כּוֹתְבִין וּבֵית דִּין מְחַתְּמִין. רִבִּי הִלֵּל בַּר וָולֶס בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי. מָה רָאוּ לוֹמַר. הֲלָכָה כְרִבִּי יוֹסֵי. אָמַר לֵיהּ. שֶׁלֹּא רְאִיתִיו. רִבִּי כַּד הֲוָה בְעֵי מַקְשֵׁייה עַל דְּרִבִּי יוֹסֵי אָמַר. אֲנָן עֲלִיבַיָיא מַקְשַׁיָיא עַל דְּרִבִּי יוֹסֵי. שֶׁכְּשֵׁם לְבֵין קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים לְבֵין חוּלֵי חוּלִין כָּךְ בֵּין דּוֹרֵינוּ לְדוֹרוֹ שֶׁלְּרִבִּי יוֹסֵי. אָמַר רִבִּי יִשְׁמָעֵאל בֵּירִבִּי יוֹסֵי. כְּשֵׁם שֶׁבֵּין זָהָב לְעָפָר כָּךְ בֵּין דּוֹרֵינוּ לְדוֹרוֹ שֶׁל אַבָּא. אָמַר לַעֲשָׂרָה. הוֹלִיכוּ אֶת הַגֵּט הַזֶּה. אֶחָד מוֹלִיךְ עַל יְדֵי כוּלָּן. כּוּלְּכֶם הוֹלִיכוּ. כּוּלָּם מוֹלִיכִין וְאֶחָד נוֹתֵן עַל יְדֵי כוּלָּן. לְפִיכָךְ אִם מֵת אֶחָד מֵהֶן הֲרֵי הַגֵּט בָּטֶל. רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי אֶלְעָזָר דְּמִן רוֹמָא. הַמְזַכֶּה כְּאוֹמֵר. כּוּלְּכֶם.

11 גיטין פתח ↗

וְאִיכָּא דְּאָפֵיךְ לְהוּ. אָמַר לַעֲשָׂרָה: ״כִּתְבוּ גֵּט״. תָּנוּ רַבָּנַן, אָמַר לַעֲשָׂרָה: ״כִּתְבוּ גֵּט, וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי״ – אֶחָד כּוֹתֵב עַל יְדֵי כּוּלָּם. ״כּוּלְּכֶם כְּתוֹבוּ״ – אֶחָד כּוֹתֵב בְּמַעֲמַד כּוּלָּם. ״הוֹלִיכוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״ – אֶחָד מוֹלִיךְ עַל יְדֵי כּוּלָּם. ״כּוּלְּכֶם הוֹלִיכוּ״ – אֶחָד מוֹלִיךְ בְּמַעֲמַד כּוּלָּם. אִיבַּעְיָא לְהוּ: מָנָה אוֹתָן, מַהוּ? רַב הוּנָא אָמַר: מָנָה אֵינוֹ כְּ״כוּלְּכֶם״, רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר דְּמִן רוֹמָה אָמַר: מָנָה הֲרֵי הוּא כְּ״כוּלְּכֶם״. אָמַר רַב פָּפָּא: וְלָא פְּלִיגִי; הָא דְּמָנָה כּוּלְּהוּ, וְהָא דְּמָנָה מִקְצָתַיְיהוּ – אָמְרִי לַהּ לְהַאי גִּיסָא, וְאָמְרִי לַהּ לְהַאי גִּיסָא. אַתְקֵין רַב יְהוּדָה בְּגִיטָּא דְּ״כוּלְּכֶם״: כְּתוֹבוּ – אוֹ כּוּלְּכוֹן אוֹ כֹּל חַד וְחַד מִינְּכוֹן; חֲתוֹמוּ – אוֹ כּוּלְּכוֹן אוֹ כֹּל תְּרֵי מִינְּכוֹן; אוֹבִילוּ – אוֹ כּוּלְּכוֹן אוֹ כֹּל חַד וְחַד מִינְּכוֹן. אָמַר רָבָא: זִימְנִין דְּגָאֵיז לֵיהּ לְדִיבּוּרֵיהּ, וְאָמַר ״כּוּלְּכוֹן״ וְלָא אָמַר ״כֹּל חַד מִינְּכוֹן״, וְאָתֵי לְאִיפְּסוֹלֵי! אֶלָּא אָמַר רָבָא: ״כְּתוֹבוּ – כֹּל חַד מִינְּכוֹן, חֲתוֹמוּ – כֹּל תְּרֵי מִינְּכוֹן, אוֹבִילוּ – כֹּל חַד מִינְּכוֹן״. הֲדַרַן עֲלָךְ הָאוֹמֵר מִי שֶׁאֲחָזוֹ קוּרְדְּיָיקוֹס, וְאָמַר: ״כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״ – לֹא אָמַר כְּלוּם. אָמַר: ״כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״, וַאֲחָזוֹ קוּרְדְּיָיקוֹס, וְחָזַר וְאָמַר: ״לֹא תִּכְתְּבֶנּוּ״ – אֵין דְּבָרָיו הָאַחֲרוֹנִים כְּלוּם. נִשְׁתַּתֵּק, וְאָמְרוּ לוֹ: ״נִכְתּוֹב גֵּט לְאִשְׁתְּךָ״, וְהִרְכִּין בְּרֹאשׁוֹ – בּוֹדְקִין אוֹתוֹ שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים, אִם אָמַר עַל לָאו – ״לָאו״, וְעַל הֵן – ״הֵן״, הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ. גְּמָ׳ מַאי קוּרְדְּיָיקוֹס? אָמַר שְׁמוּאֵל: דְּנַכְתֵיהּ חַמְרָא חַדְתָּא דְּמַעְצַרְתָּא. וְלִיתְנֵי: מִי שֶׁנְּשָׁכוֹ יַיִן חָדָשׁ! הָא קָא מַשְׁמַע לַן, דְּהָא רוּחָא – ״קוּרְדְּיָיקוֹס״ שְׁמַהּ. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לִקְמִיעָא. מַאי אָסוּתֵיהּ? בִּישְׂרָא סוּמָּקָא אַגּוּמְרֵי, וְחַמְרָא מַרְקָא. אָמַר אַבָּיֵי, אֲמַרָה לִי אֵם: לְשִׁימְשָׁא בַּת יוֹמָא – כּוּזָא דְמַיָּא. בַּת תְּרֵי יוֹמֵי – סִיכּוּרֵי. בַּת תְּלָתָא יוֹמֵי – בִּשְׂרָא סוּמָּקָא אַגּוּמְרֵי, וְחַמְרָא מַרְקָא. לְשִׁימְשָׁא עַתִּיקְתָּא – לַיְתֵי תַּרְנְגוֹלְתָּא אוּכַּמְתִּי, וְלִיקְרְעַהּ שְׁתִי וָעֵרֶב, וְלִיגַלְּחֵיהּ לִמְצִיעֲתָא דְרֵישֵׁיהּ – וְלוֹתְבֵיהּ עִילָּוֵיהּ, וְנַנְּחֵיהּ עִילָּוֵיהּ עַד דְּמִיסְּרַךְ; וְלִינְחוֹת וְלֵיקוּם בְּמַיָּא עַד צַוְּארֵיהּ – עַד דְּחָלֵישׁ עָלְמָא עִילָּוֵיהּ, וְלֵימוֹד, וְלִסְלַיק וְלִיתֵיב. וְאִי לָא – לֵיכוֹל כַּרָּתֵי, וְלִינְחוֹת וְלֵיקוּם בְּמַיָּא עַד צַוְּארֵיהּ – עַד דְּחָלֵישׁ עָלְמָא עִילָּוֵיהּ, וְלֵימוֹד, וְלִסְלַיק וְלִיתֵיב. לְשִׁימְשָׁא – בִּישְׂרָא סוּמָּקָא אַגּוּמְרֵי, וְחַמְרָא מַרְקָא. לְתַלְגָא – בִּישְׂרָא שַׁמִּינָא אַגּוּמְרֵי, וְחַמְרָא חַיָּיא. רַב עַמְרָם חֲסִידָא, כִּי הֲוָה מְצַעֲרִין לֵיהּ בֵּי רֵישׁ גָּלוּתָא, הֲווֹ מַגְנוּ לֵיהּ אַתַּלְגָא. לִמְחַר אֲמַרוּ לֵיהּ: מַאי נִיחָא לֵיהּ לְמָר דְּלַיְיתוֹ לֵיהּ? אָמַר: הָנֵי, כֹּל דְּאָמֵינָא לְהוּ – מֵיפָךְ אָפְכִי. אֲמַר לְהוּ: בִּישְׂרָא סוּמָּקָא אַגּוּמְרֵי, וְחַמְרָא מַרְקָא. אַיְיתוֹ לֵיהּ אִינְהוּ: בִּישְׂרָא שַׁמִּינָא אַגּוּמְרֵי, וְחַמְרָא חַיָּיא. שָׁמְעָה יַלְתָּא, וּמְעַיְּילָה לֵיהּ לְבֵי מַסּוּתָא, וּמוֹקְמִי לֵיהּ בְּמַיָּא דְּבֵי מַסּוּתָא – עַד דִּמְהַפְכִי מַיָּא דְּבֵי מַסּוּתָא וְהָווּ דְּמָא, וְקָאֵי בִּישְׂרֵיהּ פְּשִׁיטֵי פְּשִׁיטֵי. רַב יוֹסֵף אִיעֲסֵק בְּרִיחְיָא. רַב שֵׁשֶׁת אִיעֲסֵק בִּכְשׁוּרֵי, אֲמַר: גְּדוֹלָה מְלָאכָה שֶׁמְּחַמֶּמֶת אֶת בְּעָלֶיהָ. אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ גָּלוּתָא לְרַב שֵׁשֶׁת: מַאי טַעְמָא לָא סָעֵיד מָר גַּבָּן? אֲמַר לֵיהּ: דְּלָא מְעַלּוּ עַבְדֵי, דַּחֲשִׁידִי אַאֵבֶר מִן הַחַי. אֲמַר לֵיהּ: מִי יֵימַר? אֲמַר לֵיהּ: הַשְׁתָּא מַחְוֵינָא לָךְ. אֲמַר לֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ: זִיל גְּנוֹב, אַיְיתִי לִי חֲדָא כַּרְעָא מֵחֵיוְתָא. אַיְיתִי לֵיהּ. אֲמַר לְהוּ: אַהְדְּמוּ לִי הַדְמֵי דְּחֵיוְתָא. אַיְיתוֹ תְּלָת כַּרְעֵי, אוֹתִיבוּ קַמֵּיהּ. אֲמַר לְהוּ: הָא בַּעֲלַת שָׁלֹשׁ רַגְלַיִם הֲוַאי? פְּסוּק אַיְיתוֹ חֲדָא מֵעָלְמָא, אוֹתִיבוּ קַמֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ: אוֹתְבַיהּ נָמֵי לְהָךְ דִּידָךְ. אוֹתְבַהּ. אֲמַר לְהוּ: הַאי בַּת חָמֵשׁ רַגְלַיִם הֲוַאי?! אֲמַר לֵיהּ: אִי הָכִי, לִיעְבְּדוּ קַמֵּיהּ שַׁמָּעֵיהּ דְּמָר, וְלֵיכוֹל. אֲמַר לֵיהּ: לְחַיֵּי. קָרִיבוּ תַּכָּא קַמַּיְיהוּ, וְאַיְיתוֹ קַמֵּיהּ בִּישְׂרָא, וְאוֹתִיבוּ קַמֵּיהּ רִיסְתָּנָא דְּחָנְקָא חַמְתָּא. גַּשְּׁשֵׁיהּ וְשַׁקְלַהּ, כַּרְכַהּ בְּסוּדָרֵיהּ. לְבָתַר דְּאָכֵיל, אָמְרִי לֵיהּ:

23 תוספות על כתובות פתח ↗

מציאת האשה – בקונטרס גרס המדיר אחר אע"פ אגב דתנא באע"פ לעיל כתובות דף סד: המשרה אשתו על ידי שליש קתני המדיר אשתו שלשים יום יעמיד פרנס שהוא כעין שליש ואחר ששנה המדיר חוזר לענין ראשון אבל בפירוש ר"ח ובירושלמי ובתוספתא וברוב ספרים גרסינן מציאת האשה אחר אע"פ איידי דסליק אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ואיידי דתנא בסוף מתניתין המשליש מעות לבתו תנא בתריה המדיר דקתני יעמיד פרנס דהוי כעין שליש: וירושתה הוא אוכל פירות בחייה – נראה לר"ת פירוש ראשון שבקונטרס עיקר דפי' ירושתה שנפלו לה נכסים ממקום אחר הוא אוכל פירות בחייה דאי כלשון אחרון שפי' ירושתה שהוא יורשה לאחר מיתה אמאי איצטריך למימר בגמרא בושתה ופגמה איצטריכא ליה הו"ל למימר דקמ"ל שהוא יורשה לאחר מיתה דממתניתין דיתר עליו הבעל לא שמעינן לה דאע"ג דאביה יורשה וקתני יתר עליו הבעל היינו כשאין לה בנים אבל יש לה בנים לא שמעינן מהתם ומיהו איכא למימר דלא מצי למימר דיורשה איצטריכא ליה דהא שמעינן לה ממתניתין דהכותב לקמן כתובות דף פג. ומפרק יש נוחלין ב"ב דף קח.: ה"ג בושתה ופגמה שלה – ור"ת הגיה בספרו שלו ולפי זה הא דבעי בפרק המניח ב"ק דף לב. המזיק אשתו בתשמיש המטה מהו מצער קא בעי אבל מבושת ופגם פשיטא דפטור דאפילו חבלו בה אחריני הוי שלו ומיהו אין נראה דא"כ הו"ל למיתני לעיל כתובות דף מו: דהאב אינו זכאי בבתו בבושת ופגם של חבלה אלא דווקא באונס ומפתה כדאמרינן בהחובל שם דף פז: ושם לא זיכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד ולעיל בריש נערה כתובות דף מג. נמי פריך חבלות דידה נינהו יתר עליו הבעל שהוא זכאי בבושת ופגם אלא ודאי בושתה ופגמה שלה גרסינן ור"ת עצמו חזר בו וכן גריס בירושלמי וכן משמע בגמרא מדקאמר בושתה ופגמה איצטריכא ליה פלוגתא דרבי יהודה בן בתירא ורבנן דלא הוה ליה למימר טפי אלא בושתה ופגמה איצטריכא ליה דאגב דבעי למיתני בושתה ופגמה שהוא שלו תנא נמי מציאתה ומעשה ידיה שהן שלו אבל אי גרסינן שלה אתי שפיר דמשום רבנן לא איצטריך למיתני כלל מציאתה ומעשה ידיה דמה ענין זה אצל זה דהאי הוי שלו והאי הוי שלה ולא איצטריך למיתני אלא משום רבי יהודה בן בתירא דאליביה שייך בהו בעל: בזמן שבסתר - פגם שבסתר במקום שאין בני אדם יכולין לראות שבגלוי שפצעה בפניה במקום שנראה לכל ונפגם הוא עצמו עמה בושת שבסתר שביישה בינו לבינה שבגלוי שביישה בפני כל אדם: שלה - למ"ד בהחובל ב"ק דף פו. בקוטע יד עבד עברי של חבירו ינתן הכל לעבד וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות אתי שפיר דהכא נמי הכל לאשה וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות אבל למאן דאמר ינתן שבת גדולה לעבד ושבת קטנה לרב צריך לחלק בין עבד לאשה: והא כי אתא רבין כו' - זאת גרסת הקונטרס וקשה דמאי פריך דכי היכי דהעדפה הויא דבעל ה"נ מציאתה הויא דבעל והא בריש סוגיא משמע דטפי הוי מציאתה לעצמה מהעדפה דקאמר השתא העדפה אמר ר"ע דלעצמה מציאתה לא כל שכן אם כן שפיר אפשר להיות דהעדפה לכולי עלמא הויא דבעל ובמציאתה הויא פלוגתא ועוד קשה לפירוש הקונטרס דאמר רב פפא תירוץ הוא זה לא הוה ליה למימר אלא מציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק דמי ולא הוה ליה למימר פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן ונראה כגרסת רבינו חננאל דלא גריס והא אלא גרס כי אתא רבין א"ר יוחנן בהעדפה שלא ע"י הדחק כו' ומילתא באפי נפשה היא ולפרושי פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן אתא דאיירי במתני' במציאתה ומעשה ידיה ומפרש רבין דבהעדפה דמעשה ידיה שלא על ידי הדחק כולי עלמא לא פליגי דבעל הוי משום מעה כסף כי פליגי בהעדפה דע"י הדחק דהוי כעין מציאה דפליגי נמי בה דעל כרחך מציאה דאמר ר"ע לעצמה מיירי בדלא בטלה ממלאכה דאי בטלה ממלאכה הויא חייבת שכר הפקעתה דקא בטלה בשעת הגבהת מציאה ועלה קאי רב פפא וקאמר מציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק דמי כלומר הא לא קא מיבעיא ליה דהא שמעינן מדרבא דקא מדמה לעיל מציאה להעדפה שע"י הדחק ורבין דקאמר דפליגי בהעדפה ע"י הדחק א"כ פליגי נמי במציאתה כגון דמגבהת מציאה עם מעשה ידיה אלא בעי רב פפא עשתה לו שתים בבת אחת מהו למציאתה מדמינן לה והוי לעצמה לר' עקיבא או דלמא הוי של בעל דכל זה הוא מעשה ידיה כיון דהוי בשעת מלאכה והוי במקום מעה כסף והעדפה שעל ידי הדחק דאמר רבי עקיבא דהוי שלה היינו שעושה מלאכה בשעה שבני אדם ישנים תיקו והא דלא קאמר רב פפא פשיטא לי מציאתה כהעדפה משום דלא קאמר מציאה כהעדפה דע"י הדחק דמי מסברא דנפשיה אלא ממילתיה דרבין ר"ת: מציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק דמי - הכא משמע דמציאתה תחת מזונות כמו מעשה ידיה מדמדמי מציאה להעדפה ואף על גב דאמר בפ"ק דב"מ דף יב: דמציאת האשה לבעלה כי היכי דלא תיהוי לה איבה לא קשה מידי דמעשה ידיה נמי משום איבה הן כדאמרינן בפ' אע"פ לעיל כתובות דף נח: ושם קסבר מזוני עיקר ומעשה ידיה משום איבה ומיהו קשה דאמרינן בהאשה רבה יבמות דף צ: ושם גבי לא זה וזה זכאין במציאתה ובמעשה ידיה ומפרש טעמא בגמרא דאין זכאין במציאתה טעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה משום דלא תיהוי לה איבה הכא תיהוי לה איבה וגבי מעשה ידיה קאמר טעמא מאי אמור רבנן דמעשה ידיה לבעלה משום דקא מיתזנא מינייהו הכא לית לה מזוני ואי מציאה תחת מזונות ה"ל למנקט בתרוייהו חד טעמא או משום איבה או משום דמיתזנא מינייהו: אלא מעתה בייש סוסתו כו' - תימה מאי פריך והלא במתניתין אינו נותן לאשה בושת שלם ולאיש לבד דמי בשתו אלא מחלק האשה נותנין לבעל ואם כן אם לא היתה האשה בת בושת שלא היו נותנין לאשה גם לבעל לא היה נותן כלום ומאי פריך מבייש סוסתו דלאו בת בושת היא: עני בן טובים דאית להו זילותא לכל בני משפחה - שעליהם לשומרו מן המכים אותו אבל עשיר בן טובים שאין עליהם לשמור אותו אין מתביישין עליו בני משפחה: פחות חומש - בקונטרס פירש שני טעמים חדא משום שפוחתין ואותו טעם משמע מתוך הגמרא לקמן כתובות דף סז. דקאמר מאי לאו בכלים של כסף דפחתי ובירושלמי נמי אמר שמואל שמו דעתה של אשה שהיא רוצה לכלות כליה וטעם אחר דדרך לשומם יותר חומש לכבוד הכלה ולחבבה על בעלה ונראה דזה הטעם דקדק מדאיצטריך לאשמועינן שומא רבה ושומא זוטא דאם היתה עשירה דמשתמשת בכולן והן פוחתין כך לי רבה כמו זוטא אבל לטעמא ששמין יותר לכבוד הכלה שייך לחלק בין רבה לזוטא כמו שפי' בקונט' בגמ' ולכך נקט בקונטרס בגדים ופרקמטיא בגדים שמשתמשים בהן ופוחתין ופרקמטיא לאו דוקא לסחורה דא"כ הוו כמו כספים והיה מוסיף שליש אלא לאו דוקא אלא כלומר שאין משתמשין בהן כגון בגדים שאינן תפורין וכיוצא בהן: שום במנה ושוה מנה - פירש בקונטרס שהכניסה לו שום לקבלו עליו בשטר הכתובה במנה והיה שוה מנה בשוק לכל אדם ופירושו מגומגם ונראה כפירוש רבינו חננאל דמיירי כגון שפסקה להכניס לו בזה הלשון דכשאמרה שום במנה שוה מנה רוצה לומר שתכניס לו שום במנה שיכתוב לה בכתובתה ולא ישוה אותו שום אלא מנה אין לו אלא מנה בלבד ואין צריך שישוה שלשים ואחד ודינר אבל שום במנה סתם היא נותנת שלשים ואחד ודינר דהכי קאמרה ליה שתכניס לו שום במנה שיכתוב לה בכתובתה הלכך צריכה להוסיף חומש: וכשחתן פוסק פוסק פחות חומש - פי' ר"ח כשהחתן מייחד לה כלים ושאר תשמישין תוספת לכתובתה ובא לשומם ולכתוב שוויים בכתובתה פוחת חומש ששמים אותו יותר משויים לכבוד החתן ולטעם דפחתי לפי שהיא משתמשת באותם כלים: תנא שומא רבה ושומא זוטא - שומא רבה ההוא דכנגד השום הוא פוסק דקאי אאלף דינר ושומא זוטא היינו סיפא דכשהחתן פוסק דמשמע פסיקא כל דהו ובדידה נמי תנא שומא רבה ושומא זוטא זוטא היא נותנת שלשים ואחד רבה היא נותנת חמש מאות ולר"י נראה כפירוש ר"ח דלא קאי כנגד השום אאלף דינר אלא כולל מה שאומר אח"כ והא דפריך היינו רישא קאי אשום במנה היא נותנת ל"א סלע ודינר ובד' מאות היא נותנת חמש מאות דתרווייהו אמאי איצטריך למיתני וגריס הכי תנא שומא זוטא וקתני שומא רבה תנא שומא דידה ותנא שומא דידיה וכשחתן פוסק היינו שומא דידיה ולא איצטריך למיתני שומא רבה ושומא זוטא בשומא דידיה דאתרוייהו קאי וכשחתן פוסק: לא נאמרו דברים הללו אלא בירושלים - והא דאמרינן בפ' טרף בקלפי יומא דף לט: שלא היתה כלה צריכה להתבשם בירושלים מפני ריח הקטרת ודאי לריח לא היו צריכות להתבשם אבל צריכות היו לקופה של בשמים לעדן הבשר ולהשיר השער ולפשט הקמטים. ר"ת: ואם תמצא לומר במנה המתקבל - וה"ה דמצי למימר אם תמצא לומר במנה הנישום: ליום ראשון או לכל יום ויום - הרבה תמיהות אלו הבעיות דאם יתן לה לעולם כדמסיק לכל שנה ושנה עשר דינר לכל מנה ומנה ליום כמה במהרה יכלה אותו הממון אלא ודאי נראה דעשר דינר יתן לה לכל מנה להתקשט לעולם ומיבעי ליה אם יתן לה בבת אחת והיא תשמרנו להתקשט בו עד שתכלה ומשם ואילך אין קצבה לתכשיטין ויתן לפי כבודה או לא יתן לה בבת אחת אלא כדי קישוטה ליום: שפסקו לה ד' מאות זהובים לקופה של בשמים - אע"פ שלפי חשבון הכתוב בכתובתה אלף אלפים דינרי זהב היה להם לפסוק יותר לפי חשבון עשר דינר למנה כיון שלא היתה צריכה יותר לא פסקו לה: וענו אחריה אמן - למעלה דף סה. לא ענו אחריה שלא היה בעלה חי אבל כאן שהיה חי ענו אחריה אמן ובעלה הטיל על חכמים שיפסקו לה: זהב הרי הוא כשוויו - פירש ר"ח דבכלי זהב מיירי כגון נזמים וטבעות וא"ת מאי קאמר לא ככלים של זהב דלא פחתי הא בכלים איירי וי"ל דהכי פירושו מאי לאו ככלים דכסף דפחתי דהא זהב כיון שהיא לובשת תמיד נזמים וטבעות אע"פ שאינם נפחתים אשה רוצה להתקשט בהן ולהיות פוחתת חומש ומשני לא ככלים של זהב דלא פחתי פירוש כגון כוסות וקערות של זהב דאע"ג דכי משתמשי בהן פחתי כשל כסף מיהו אגב יוקרם אין משתמשין בהן תמיד ובהנהו פשיטא שהם כשוויין דלא משתמשין בהם כולי האי דפחתי הכי נמי נזמים וטבעות משום קישוט שלהן אינה רוצה לפחות ככליו מיבעי ליה פי' שעומד בכלותיו ובחשיבותו ואינו פוחת חומש ומסיק בדהבא פריכא פירוש ברייתא בדהבא פריכא איירי פי' זהב שבור והכי קתני זהב שבור הרי הוא ככלים דהיינו ככלים של זהב כמו שאמר רבי יוחנן אע"פ שהוא שבור כיון שאינו פוחת חשוב ככלים: אלא ארישא - מדרבנן פריך: ממלא - זהב הניטל מן הארץ ממוצאו: גמלים של ערביא אשה גובה פרנא מהם - פי' בקונט' ריוח שליש שהם ככספים שמוסיף הבעל שליש וקשה לר"ת דה"ל למימר הרי הן ככספים כדקאמר רבי ינאי ונראה לו דבכתובה איירי שהאשה גובה כתובתה מהן דאסמכתייהו עלייהו כמו שפי' בקונטרס עצמו גבי ארנקי דמחוזא ומכאן פוסקין דמטלטלי דידן משתעבדי לכתובה דהוו כגמלים דערבי' ואשלי דקמחוניא דאסמכתייהו עלייהו ואין נראה לר"ת דאי כקרקע דמו כהני דשמעתתא א"כ אם מכרם הבעל תוציא אשתו מיד הלקוחות לאחר מותו ואם כן לדבריהם בטלה תקנת השוק אלא מחמת תקנת הגאונים גביא ממטלטלי דיתמי כמו שכתוב בכתב רב שרירא גאון: אמר אביי חמשים זוזי פשיטי כו' - וא"ת אמאי איצטריך למיפשט ממתני' תפשוט מדרב יהודה אמר רב דאמר בפרק קמא דקדושין דף יא: בשל דבריהם כסף מדינה וי"ל דרב יהודה לא נתן סימן אלא אסילעין לחודייהו ולא אזוזי ואמנה דהא אמרינן בהחובל ב"ק דף צ. ושם התוקע לחבירו באזנו נותן לו סלע רבי יוסי הגלילי אומר מנה ואמרינן מאי מנה מנה צורי תנן או מנה מדינה תנן ופשט דמנה צורי תנן ולא פריך מדרב יהודה וכתובה נמי אפילו למאן דאמר כתובה דרבנן הוי מאתים זוז צוריים כמו למאן דאמר דאורייתא דלא פליגי לקמן כתובות קי: אלא בנשא אשה בארץ ישראל וגירשה בקפוטקיא אם נותן ממעות ארץ ישראל או ממעות קפוטקיא וכן מנה דאלמנה דהוי לכולי עלמא דרבנן הוי מנה צורי כדמשמע בפרק קמא לעיל כתובות יב: גבי בית דין של כהנים גובים כו' דכתובת אלמנה מחצה כשל תורה: וחכ"א יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו - הני חכמים הם ר"ש דלעיל וא"ת והא לית ליה לר' שמעון דברה תורה כלשון בני אדם במסכת ראש השנה דף ח. ועוד הא דדרשינן בפרק אלו מציאות ב"מ דף לא: הקם תקים השב תשיב אפי' מאה פעמים אטו כולהו דלא כר"ש ואומר ר"י דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם אלא הכא דלא מסתבר ליה למדרש כרבנן דקרא משמע דבאין לו מיירי כדכתיב די מחסורו: וחכ"א יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו. הני חכמים הם ר"ש דלעיל וא"ת והא לית ליה לר' שמעון דברה תורה כלשון בני אדם במסכת ראש השנה דף ח. ועוד הא דדרשינן בפרק אלו מציאות ב"מ דף לא: הקם תקים השב תשיב אפי' מאה פעמים אטו כולהו דלא כר"ש ואומר ר"י דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם אלא הכא דלא מסתבר ליה למדרש כרבנן דקרא משמע דבאין לו מיירי כדכתיב די מחסורו.: דכתיב היא מוצאת - רבינו חננאל גריס מוצת בלא אל"ף לשון ויצת אש בציון איכה ד׳:י״א: בטלי כסף או בטלי זהב - והא דלא עייפינהו ושדרינהו כמו מר עוקבא דלעיל משום דבהנך דברים לא שייך פינוק אלא ודאי עשיר היה: טלי זהב - מפה צבועה בתולעת שני אדומה כזהב דומיא דההיא דהשוכר את האומנין ב"מ עח:: מאי לאו בפרנסת הבעל. קצת קשה לרשב"א דהשתא לא הוי שמין את הנכסים דניזונת ומתפרנסת שוה דלענין פרנסה הוי שמין את הנכסים לתת לה עישור נכסים ולענין ניזונת שמין את הנכסים אם עני הוא ונותנים כמו שמפורש באע"פ לעיל כתובות דף סד: במשרה אשתו על ידי שליש ואם הנכסים מרובים הכל לפי הכבוד: אי נימא עני עני בנכסים כו'. והשתא אתי שמואל שפיר כרבנן דרבנן נמי סברי דשמין באב והכי קאמר פעמים שאדם עשיר בשעה שנתן לראשונה ועכשיו העני בנכסים ולא היה נותן לזאת כמו שנתן לראשונה ולית לן למימר ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה אלא שמין את הנכסים כלומר ונותנין לפי מה שהיה נותן האב עכשיו מנכסים מועטים הללו והיינו שמין באב ופריך מכלל דת"ק סבר כו' הא לית ליה כלומר לית ליה כמו שהיה לו מתחלה ודאי הוא שלא נותן עכשיו כמו שנתן מתחלה ובהא ודאי לא א"ר יהודה ינתן לשניה כו' אלא לאו עני עני בדעת והשתא אין לפרש שמין את הנכסים שישומו באב: כאן לאחר שבא לידי גיבוי - פי' בקונט' שנטל לקט שכחה ופאה ונודע שהיה עשיר ובאין בית דין לגבות מה שנטל אף על גב דהוי ממון שאין לו תובעין איכא למימר דמשום קנסא גובין ממנו ואפילו את"ל בעלמא כהאי גוונא בבעל חוב מסדרין ואין מחייבין אותו למכור הכא משום קנסא מחייבין אותו למכור ור"ת פי' קודם שיבא לידי גיבוי שאינו נוטל מקופה של צדקה אלא מדברים שהם של הפקר כגון לקט שכחה ופאה וכאן לאחר שבא לידי גיבוי שנוטל מקופה של צדקה מחייבין אותו למכור וקשה קצת דמשנה דאין מחייבין אותו למכור גבי לקט שכחה ופאה ומשמע דברייתא נמי דמחייבת אותו למכור גבי לקט שכחה ופאה מתניא: מאי לאו בפרנסת הבעל - קצת קשה לרשב"א דהשתא לא הוי שמין את הנכסים דניזונת ומתפרנסת שוה דלענין פרנסה הוי שמין את הנכסים לתת לה עישור נכסים ולענין ניזונת שמין את הנכסים אם עני הוא ונותנים כמו שמפורש באע"פ לעיל כתובות דף סד: במשרה אשתו על ידי שליש ואם הנכסים מרובים הכל לפי הכבוד: לא בפרנסת עצמה - שאין שמין אותו באב הואיל ועל כרחו מתחייב בתנאי בית דין אבל פרנסת הבעל אין תלוי אלא בדעתו כדאמרינן לקמן האומר אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו שומעין לו ולכך שמין אותה באב: אי נימא עני עני בנכסים כו' - והשתא אתי שמואל שפיר כרבנן דרבנן נמי סברי דשמין באב והכי קאמר פעמים שאדם עשיר בשעה שנתן לראשונה ועכשיו העני בנכסים ולא היה נותן לזאת כמו שנתן לראשונה ולית לן למימר ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה אלא שמין את הנכסים כלומר ונותנין לפי מה שהיה נותן האב עכשיו מנכסים מועטים הללו והיינו שמין באב ופריך מכלל דת"ק סבר כו' הא לית ליה כלומר לית ליה כמו שהיה לו מתחלה ודאי הוא שלא נותן עכשיו כמו שנתן מתחלה ובהא ודאי לא א"ר יהודה ינתן לשניה כו' אלא לאו עני עני בדעת והשתא אין לפרש שמין את הנכסים שישומו באב: כל חדא וחדא דנפשה שקלה - וא"ת וכי משום דנישאת קודם דנפשה שקלה למה לא נחשוב על פי הבנות הנותרות כאילו היו כולן נישאות בבת אחת וי"ל דעישור נכסים יהבינן משום דסתם בני אדם כך נותנים לבנותיהם ואילו היה האב קיים היה נותן עישור נכסים לראשונה ולא היה פוחת לה בשביל האחרות הנשארות: בין נישאו עד שלא בגרו כו' - לית ליה דרב דאמר בסוף נערה לעיל כתובות דף נג: ושם הויה דאירוסין דאי אית ליה הוה ליה למימר נתארסו עד שלא בגרו דהוי רבותא טפי וליכא למימר דנקט נישאו לאשמועינן דאפ"ה לא איבדו פרנסתן דא"כ לשמעינן דאפילו נישאו ובגרו לא אבדו פרנסתן ודוחק לומר דמשום ר"ש בר' אלעזר דאמר אף איבדו פרנסתן נקט נישאו: הא דמחאי - לא מצי לשנויי הא דמיתזנא מינייהו כדמשני לקמן דאיבדו מזונותיהן משמע דאין רוצין עוד לזונן: ומי אמר רבא הכי והא איתיביה כו' - קשה לרשב"א אמאי לא פריך מדפסק לעיל רבא כרבי דאמר בת הניזונת מן האחין נוטלת עישור נכסים ניזונת אין שאינה ניזונת לא: דאילו פרנסה טרפא ממשעבדי - ששעבדו האחין ולא ששעבד האב ותנאי כתובה לא טרפא ממשעבדי אפי' שעבדו האחין כדתנן אין מוציאין כו': והא מעשים בכל יום כו' - וא"ת דלמא הא דמעשים בכל יום היינו משום דרבי אמרה וי"ל שאמרה רב הונא בבית המדרש לשום חידוש משמו של רבי וכה"ג איכא בפ' במה בהמה שבת דף נב. אע"ג דרב מספקא ליה ורבי יוחנן נמי פליג לקמן האחין ששעבדו נכסים מהו בימי רב לא איפשיטא אותה הוראה עדיין: לרבי אידי ואידי גביא - וליכא למימר איפכא דפרנסה אינה כמזונות דלרבי מזונות גביא ממטלטלי ולא פרנסה דכיון דמזונות גביא ממטלטלי כל שכן פרנסה דהא רבא פסיק לעיל כר"י דפרנסה שמין באב וגביא ממטלטלי וגבי מזונות פסיק לקמן ממקרקעי ולא ממטלטלי: מאי פרנסה אינה כתנאי כתובה לכדתניא - תימה דאמאי לא קאמר נמי דפרנסה אינה כתנאי כתובה לענין דאם נישאו או בגרו איבדו מזונותיהן ולא איבדו פרנסתן כדאמר רבי גופיה לעיל ולענין דפרנסה שמין באב לרבי אי אמידניה ומזונות אמרינן לעיל דאין אומדין אם היה אב כו' אלא שמין את הנכסים ונותנין להן וי"ל דהנך פשיטא ליה ואיכא למיפרך והא מעשים בכל יום כו' כדפריך לעיל ור"ת תירץ דלענין נישאו או בגרו דאיבדו מזונות ולא פרנסה לא בעי לאוקמא דא"כ תרתי דרב הונא למה לי דהא לעיל קאמר רב נחמן אמר לי הונא הלכה כרבי וליכא למימר דהיינו הך גופא דקאמר לעיל דהא לעיל לא קאמר בהאי לישנא והא דלא מוקי נמי אשמין לפרנסה ולא למזונות איכא למימר דהיינו הא דקאמר לכדתניא האומר אל יתפרנסו כו' דהא בהא תליא כדפרישית לעיל דכיון דאב אינו יכול להפקיע מזונות לא שייך למישם ביה דאין תלוי ברצונו אבל פרנסה דתלוי ברצונו שמין בו: תלה ליה רב לרבי ביני חטי - פירש ר"ח שאלות הרבה שאלו והיו אגרות תפורות זו לזו ובין אותם תפירות כתב שאלה זו ובקונטרס פי' בין השיטין וכן אמר בירושלמי בהנזקין תלי לי ביני שיטיא: משום רווח ביתא - יש להסתפק היכא דאיכא עשר בנות דליכא רווח ביתא מהו: ואישתיק - מכאן רגיל ר"ת כשהיה יושב בדין ואחד מבעלי דינין מגזם לחברו ואומר כך וכך תתחייב לי בדין רגיל היה ר"ת לומר שקר אתה דובר כי לא יתחייב שאם אין לו לדיין לומר כן מה היה מוכיח רב מניומי מדאשתיק אמימר: מעמלא דביתי - וא"ת היכי דמי אי בשכירות שיבא מן הבתים פשיטא שטורפת דהא מקרקעי אינהו ואי בשכירות שגבו כבר הני מטלטלי ממש הוו ויש לומר דמיירי שהשכירו הבית לשנה ועמד בו השוכר חצי שנה ואע"ג דכבר נתחייב על מה שעמד בבית גובה ולא חשיב מטלטלי דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף: ובשמתא להוי מאן דלא לימא ליה - וא"ת אע"פ שא"ל יהא צריך הפרה כדאמרינן באלו הן הגולין מכות דף יא: ושם נדוי על תנאי צריך הפרה מנלן מיהודה דכתיב אם לא הביאותיו אליך וגו' אף על פי שקיים התנאי היו עצמותיו מגולגלין בארון וי"ל דה"מ בדבר שהמנודה מסופק בשעת הנדוי אם יתקיים התנאי כי התם דמאריה וגנבי דבידי שמים לא היה יכול לשומרו והוי כאילו אין תנאי כלל אבל הכא שבידו לקיים התנאי אין צריך הפרה. ר"ת: אמר רב נחמן ינחם כתיב - ואע"ג דקרינן ינחם מ"מ דרשינן הכי מדלא כתיב מנחם דליכא למיטעי וכתיב ינחם דאיכא למיקרי ינחם אע"ג דלא קרינן הכי איכא למדרש שהמתנחם מושיבין בראש לנחמו ופירוש הקונטרס דחוק: אמר רבא הלכתא כו' - לעיל כתובות דף נא. פירשנו דבזה"ז כולהו ממטלטלי: המשליש מעות לבתו - פירש בקונט' והיא אומרת נאמן עלי לאחר שנשאת לא דק דבגמ' מסקינן דליכא בין ר"מ ובין ר' יוסי אלא גדולה מן האירוסין: אילימא קטנה מן הנשואין איכא בינייהו - פירוש אף קטנה מן הנשואין אבל הא ודאי דגדולה מן האירוסין נמי איכא בינייהו דלר"מ יעשה שליש מה שהושלש בידו ולר' יוסי הרשות בידה כדתנן במתני': קטנה דלאו בת זביני היא - וליכא למימר דסיפא איצטריך לקטנה מן הנשואין דאפילו מן הנשואין לא תמכור דאם כן הוה ליה למיתני בהדיא אבל קטנה אפילו מן הנשואין לא תמכור אבל לר"מ דמוקמא למתני' בחסורי מיחסרא אתי שפיר דקאי אבד"א כו' דמדבר בהדיא בנשואין: הא מני ר' מאיר היא דאמר מצוה לקיים דברי המת - אבל לרבי יוסי לית ליה ותימה אי לית ליה למה ליה למימר לא יהא אלא שדה ולמיתלי טעמא בהאי תיפוק ליה משום דלית ליה מצוה לקיים דברי המת ושמא לדבריו דרבי מאיר קאמר: הא קיימא לן מצוה לקיים דברי המת - אפי' בבריא קיימא לן הכי כדמוכח שילהי פ"ק דגיטין דף טו. דאמרינן רב אסי מוקי לה בבריא והא קיימא לן מצוה לקיים דברי המת יש מקשין כיון דמצוה לקיים דברי המת אם כן מאי אהני הא דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורין דמו ואומר ר"ת דלא אמרי' מצוה לקיים דברי המת אלא כשהושלש מתחלה לכך אי נמי דווקא במת נותן בחיי מקבל אבל דברי שכיב מרע בכל ענין כמסורין דמו: אבל יש שם אפוטרופוס אין מקחן מקח - פי' ר"ח דוקא מכר אבל מתנתן מתנה דלענין מתנה אין סברא לחלק בין יש שם אפוטרופוס לאין שם: הדרן עלך מציאת האשה

27 מגילה פתח ↗

גְּמָ׳ בְּנֵי הָעִיר שֶׁמָּכְרוּ רְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מְנַחֵם בַּר יוֹסֵי סְתִומְתָּאָה, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: הָרְחוֹב אֵין בּוֹ מִשּׁוּם קְדוּשָּׁה.

27 כתובות פתח ↗

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מְנַחֵם סְתִימְתָּאָה, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: זִינְּתָה — לֹא הִפְסִידָה בְּלָאוֹתֶיהָ קַיָּימִין.

28 ספרי זוטא פתח ↗

לפי שנאמר בכל קדש לא תגע ויקרא יב ד יכול אף במעשר ת״ל ואל המקדש לא תבא קדש שהוא כמקדש אין באין אלא אחר ביאת שמש אף קדש אין באים לו אלא אחר ביאת שמש אף אני ארבה קדשי קדשים ת״ל בכל קדש לא תגע שאני אומר מה מקדש אין באין לו אלא לאחר ביאת השמש אף הקדש אין באין לו אלא לאחר ביאת השמש או מה מקדש אין מחוסרי כפרה באין לו אף הקדש אין מחוסרי כפרה באין לו אלו קדשי מקדש אף אני אביא קדשי הגבולין שאין באין אלא לאחר ביאת השמש ולמה מעטת המעשר מפני שהוא נאכל בטבול יום. אין במשמע בכל קדש לא תגע אלא היולדת כשאמר וידבר ה' אל משה לאמר ריבה אבל אומר אני מה היולדת שהיא מטמאה במגע ובמשא אף אני מרבה כל המטמאים במגע ובמשא כמוה כשאמר צו את בני ישראל לרבות את הטמאין במגע אבל לא במשא. אין במשמע אלא במי שנטמא בחוץ אל יכנס לפנים אבל המיטמא בפנים אל יצא לחוץ אמרת צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה. וישלחו הרי בעשה ומנין בלא תעשה אמרת ולא יטמאו את מחניהם. ומנין אם יהיו שוגגין יהו בהבאת חטאת אמרת או נפש אשר תגע בכל דבר טמא וגו' והביא את אשמו לה' על חטאתו וגו' ויקרא ה ו יכול אף המטמא טומאה קלה בתוך השוק יהא בהבאת חטאת וכי היכן היא עשה ולא תעשה של הבאת חטאת על מי שנטמא ונכנס למקדש שוגג ומנין אם היו מזידין בהכרת אמרת ואיש אשר יטמא וגו' במדבר יט כ אין במשמע אלא מי שלא הוזה כל עיקר טמא לרבות שהוזה ולא שנה יהיה לרבות שהוזה ושנה ולא טבל עוד לרבות שהוזה ושנה וטבל ולא העריב שמשו בו לרבות שהוזה ושנה וטבל והעריב שמשו ולא הביא כפרתו לכולם בעשה ולא תעשה בהבאת חטאת ובהכרת. וישלחו טמא ישתלח טמא מת ממקום טבול יום וממקום מחוסרי כפרה וישלחו זב ישתלח זב ממקום טמא מת וישלחו צרוע ישתלח מצורע ממקום הזב יכול כולם ישתלחו חוץ למחנה אחת אמרת צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה ריבה כאן מחנה אחת אל מחוץ למחנה תשלחום ריבה כאן שתי מחנות ולא יטמאו את מחניהם ריבה כאן שלש מחנות יכול כולן ישתלחו חוץ לשלש מחנות אפשר שהן נחלקין זה למקום זה וזה למקום זה וזה למקום זה הא מה הדבר החמור שבכולן חוץ לשלש מחנות זה מצורע והזב חוץ לשתי מחנות וטמא מת חוץ למחנה אחת. מכאן נתנו חכמים מחיצות ואמרו עשר קדושות הן ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות ומה היא קדושתה שמביאין ממנה העומר ושתי הלחם והבכורים מה שאין מביאין כן מכל הארצות ארץ כנען מקודשת מעבר הירדן שארץ כנען כשרה לבית השכינה אין עבר הירדן כשר לבית השכינה ערי חומה מקודשת מן הארץ שמצורעין הולכין בכל הארץ ואינם הולכין בערי חומה ירושלם מקודשת מערי חומה שקדשים קלים ומעשר שני נאכלין בירושלם ואין נאכלין בערי חומה הר הבית מקודש מירושלם שזבים וזבות נכנסים בירושלם ואין נכנסים בהר הבית החיל מקודש מהר הבית שארמיים וטמאי מת נכנסין בהר הבית ואין נכנסין לחיל עזרת הנשים מקודשת מן החיל שטבול יום נכנס לחיל ואינו נכנס לעזרת הנשים עזרת ישראל מקודשת מעזרת הנשים שמחוסרי כפורים נכנסין לעזרת הנשים ואין נכנסין לעזרת ישראל ישראל מעורבי שמש נכנסים לעזרת הכהנים על רוחב אחת עשרה ועל אורך מאה ושלשים וחמש אבל לא היו עומדים על הדוכן והלוים היו עומדים על הדוכן אבל לא היו נכנסים לפנים מכאן ובעלי מומין כהנים פרועי ראש ושתויי יין היו נכנסים לפנים מכאן אבל לא היו נכנסים בין האולם ולמזבח ולא לאולם ולא להיכל ולא לסביבות המזבח ארבע אמות ושאר הכהנים נכנסי' לאולם ולהיכל ולסביבות המזבח ארבע אמות אבל לא היו נכנסין לבית קדש הקדשים וכהן גדול היה נכנס לבית קדש הקדשים ארבע פעמים ביום הכפורים. אמר ר' יוסי בחמשה דברים בין האולם ולמזבח שוה להיכל שאין פרוע ראש ושתוי יין ושלא רחוץ ידים ורגלים נכנסין לשם וכדרך שהן פורשין מן ההיכל בשעת הקטרה כך היו פורשין מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה. אבא שאול אומר העלייה היתה מקודשת מכולם שלא היו עולים לשם אלא אם כן היה להם צורך. ר' יהודה אומר הגג היה מקודש מן העליה שלא היו עולים לשם אלא פעם אחת לשלש שנים לתקן כולה עורב:

36 סנהדרין פתח ↗

מֵיתִיבִי: כִּפָּה שֶׁהוּא טָמֵא מִדְרָס וּנְתָנַתּוּ לְסֵפֶר – טָהוֹר מִן הַמִּדְרָס, אֲבָל טָמֵא מַגַּע מִדְרָס. אֵימָא: נְתָנַתּוּ וּכְרָכַתּוּ.

44 שבת פתח ↗

וְאַף רַב הוּנָא הֲדַר בֵּיהּ, דְּתַנְיָא: סַנְדָּל שֶׁל סַיָּידִין טָמֵא מִדְרָס, וְאִשָּׁה חוֹלֶצֶת בּוֹ, וְיוֹצְאִין בּוֹ בְּשַׁבָּת — דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ.

46 תוספות על בבא קמא פתח ↗

רב אשי אמר אתיא תחת תחת משור - ושאר. אמוראי סברי דאותה ג"ש לענין מיטב ואין להוציא מג"ש עין תחת עין מפשטיה דמשמע עין ממש אלא מדרשא אחריתא:

52 יבמות פתח ↗

סַנְדָּל שֶׁל עֵץ. מַאן תַּנָּא? אָמַר שְׁמוּאֵל: רַבִּי מֵאִיר הִיא, דִּתְנַן: הַקִּיטֵּעַ יוֹצֵא בְּקַב שֶׁלּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר. אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל אוֹמֵר: בִּמְחוּפֶּה עוֹר, וְדִבְרֵי הַכֹּל.

60 תוספות על בבא קמא פתח ↗

זילו שומו ליה ד' דברים - היה סבור דאדם הזיקו ואותו קטן כל כך גדול היה דמכלמי ליה ומכלם:

74 סנהדרין פתח ↗

וְהָא רַבִּי עֲקִיבָא מֵרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ גְּמִיר לַהּ? וְהָתַנְיָא: כְּשֶׁחָלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, נִכְנְסוּ רַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵירָיו לְבַקְּרוֹ. הוּא יוֹשֵׁב בְּקִינוֹף שֶׁלּוֹ, וְהֵן יוֹשְׁבִין בִּטְרַקְלִין שֶׁלּוֹ. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה, וְנִכְנַס הוּרְקָנוֹס בְּנוֹ לַחְלוֹץ תְּפִלָּיו. גָּעַר בּוֹ וְיָצָא בִּנְזִיפָה. אָמַר לָהֶן לַחֲבֵירָיו: כִּמְדוּמֶּה אֲנִי שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל אַבָּא נִטְרְפָה. אָמַר לָהֶן: דַּעְתּוֹ וְדַעַת אִמּוֹ נִטְרְפָה! הֵיאַךְ מַנִּיחִין אִיסּוּר סְקִילָה וְעוֹסְקִין בְּאִיסּוּר שְׁבוּת? כֵּיוָן שֶׁרָאוּ חֲכָמִים שֶׁדַּעְתּוֹ מְיוּשֶּׁבֶת עָלָיו, נִכְנְסוּ וְיָשְׁבוּ לְפָנָיו מֵרָחוֹק אַרְבַּע אַמּוֹת. אָמַר לָהֶם: לָמָּה בָּאתֶם? אָמְרוּ לוֹ: לִלְמוֹד תּוֹרָה בָּאנוּ. אָמַר לָהֶם: וְעַד עַכְשָׁיו לָמָּה לֹא בָּאתֶם? אָמְרוּ לוֹ: לֹא הָיָה לָנוּ פְּנַאי. אָמַר לָהֶן: תָּמֵיהַּ אֲנִי אִם יָמוּתוּ מִיתַת עַצְמָן. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: שֶׁלִּי מַהוּ? אָמַר לוֹ: שֶׁלְּךָ קָשָׁה מִשֶּׁלָּהֶן. נָטַל שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתָיו וְהִנִּיחָן עַל לִבּוֹ, אָמַר: אוֹי לָכֶם שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתַיי, שֶׁהֵן כִּשְׁתֵּי סִפְרֵי תוֹרָה שֶׁנִּגְלָלִין! הַרְבֵּה תּוֹרָה לָמַדְתִּי, וְהַרְבֵּה תּוֹרָה לִימַּדְתִּי. הַרְבֵּה תּוֹרָה לָמַדְתִּי, וְלֹא חִסַּרְתִּי מֵרַבּוֹתַי אֲפִילּוּ כַּכֶּלֶב הַמְּלַקֵּק מִן הַיָּם. הַרְבֵּה תּוֹרָה לִימַּדְתִּי, וְלֹא חִסְּרוּנִי תַּלְמִידַי אֶלָּא כְּמִכְחוֹל בִּשְׁפוֹפֶרֶת. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֲנִי שׁוֹנֶה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הֲלָכוֹת בְּבַהֶרֶת עַזָּה, וְלֹא הָיָה אָדָם שׁוֹאֲלֵנִי בָּהֶן דָּבָר מֵעוֹלָם. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֲנִי שׁוֹנֶה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הֲלָכוֹת, וְאָמְרִי לַהּ: שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים הֲלָכוֹת, בִּנְטִיעַת קִשּׁוּאִין, וְלֹא הָיָה אָדָם שׁוֹאֲלֵנִי בָּהֶן דָּבָר מֵעוֹלָם, חוּץ מֵעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף. פַּעַם אַחַת אֲנִי וָהוּא מְהַלְּכִין הָיִינוּ בַּדֶּרֶךְ, אָמַר לִי: רַבִּי, לַמְּדֵנִי בִּנְטִיעַת קִשּׁוּאִין. אָמַרְתִּי דָּבָר אֶחָד, נִתְמַלְּאָה כׇּל הַשָּׂדֶה קִשּׁוּאִין. אֲמַר לִי: רַבִּי, לִמַּדְתַּנִי נְטִיעָתָן, לַמְּדֵנִי עֲקִירָתָן. אָמַרְתִּי דָּבָר אֶחָד, נִתְקַבְּצוּ כּוּלָּן לְמָקוֹם אֶחָד. אָמְרוּ לוֹ: הַכַּדּוּר וְהָאִמּוּם וְהַקָּמֵיעַ וּצְרוֹר הַמַּרְגָּלִיּוֹת וּמִשְׁקוֹלֶת קְטַנָּה, מַהוּ? אָמַר לָהֶן: הֵן טְמֵאִין, וְטַהֲרָתָן בְּמָה שֶׁהֵן. מִנְעָל שֶׁעַל גַּבֵּי הָאִמּוּם, מַהוּ? אָמַר לָהֶן: הוּא טָהוֹר, וְיָצְאָה נִשְׁמָתוֹ בְּטׇהֳרָה. עָמַד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל רַגְלָיו וְאָמַר: הוּתַּר הַנֶּדֶר, הוּתַּר הַנֶּדֶר! לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת פָּגַע בּוֹ רַבִּי עֲקִיבָא בֵּין קֵסָרִי לְלוֹד. הָיָה מַכֶּה בִּבְשָׂרוֹ עַד שֶׁדָּמוֹ שׁוֹתֵת לָאָרֶץ. פָּתַח עָלָיו בְּשׁוּרָה וְאָמַר: אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו. הַרְבֵּה מָעוֹת יֵשׁ לִי וְאֵין לִי שׁוּלְחָנִי לְהַרְצוֹתָן. אַלְמָא, מֵרַבִּי אֱלִיעֶזֶר גַּמְרַהּ? גַּמְרַהּ מֵרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְלָא סַבְרַהּ. הֲדַר גַּמְרַהּ מֵרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וְאַסְבְּרַהּ נִיהֲלֵיהּ. הֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָאֲנַן תְּנַן: הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה – חַיָּיב! לְהִתְלַמֵּד שָׁאנֵי, דְּאָמַר מָר: ״לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת״ – לַעֲשׂוֹת אִי אַתָּה לָמֵד, אֲבָל אַתָּה לָמֵד לְהָבִין וּלְהוֹרוֹת. הֲדַרַן עֲלָךְ אַרְבַּע מִיתוֹת

93 ספרא פתח ↗

ב מיכן אמרו הדקין שבכלי חרס – הם קרקרותיהם ודופנותיהם יושבים שלא מסומכין – שיעורן בכדי סיכת קטן. ועד לוג. מלוג ועד סאה – ברביעית. מסאה ועד סאתים – בחצי לוג. מסאתים ועד שלש ועד חמש סאים – בלוג. דברי ר' ישמעאל. רבי עקיבא אומר: אני איני נותן בהן מידה. אלא הדקים שבכלי חרס – הם קרקרותיהם ודופנותיהם יושבים שלא מסומכים – שיעורן מכדי סיכת קטן. ועד קדירות דקות. מקדרות דקות ועד חביות לודיות – ברביעית. מלודיות ועד לחמיות – בחצי לוג. מלחמיות ועד חצבים גדולים – בלוג. נשתקע הדבר ולא נאמר עכשיו. רבי נחמיה ור' אליעזר בן יעקב אומרים חצבים גדולים שיעורן בשני לוגין. הפכים הגלילין והחביונות שיעור קרקרותיהם כל שהן ואין להם דפנות.

95 תוספות על בבא קמא פתח ↗

קנסא קמגבית בבבל - לאו דוקא קנס אלא משום דלית ביה חסרון כיס קרי ליה קנס: אי נמי אית ביה חסרון כיס ולא שכיח לא עבדינן שליחותייהו וגזלות וחבלות דבעי מומחים כדאמר בפרק קמא דסנהדרין דף ב: איכא למימר דגזלות וחבלות מילתא דלא שכיח היא. טפי אבל הודאות והלואות שכיחי וכן יש בהמגרש גיטין דף פח: ושם ותימה דבכמה מקומות שהיו דנין דיני גזלות בהגוזל לקמן בבא קמא דף צו: ההוא גברא דגזל פדנא דתורא ובהגוזל בתרא לקמן בבא קמא דף קטו. נרשאה גנב ספרא וההוא דגנב גלימא ובהרבה מקומות יש לדחות דכל הנהו איירי בתפס או ע"י דא"ל אקבעו דינא לא"י כדאמר בפרק קמא דף טו: וי"מ דדוקא גזילות שע"י חבלות כגון דמנצו בי תרי ומחו אהדדי עד שתקף אחד מהן וגזל את חבירו דכי האי גוונא לא שכיח טפי ולא עבדינן שליחותייהו ומעשים בכל יום שאנו דנין דיני גזילות צער שלא במקום נזק דמשתלם מאן תנא. פירשתי בסוף פרק ב' דף כו: ושם ד"ה האי:

104 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

הוה עתיר משבור מלכא - פי' מזבל בהמותיו של רבי כדאשכחן נמי בבראשית רבה פ' סו זבל בהמותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך:

115 שבת פתח ↗

שֶׁפָּרוּ וְרָבוּ יִשְׂרָאֵל עָלָיו; מִדְבַּר סִינַי — שֶׁיָּרְדָה שִׂנְאָה לְאוּמּוֹת הָעוֹלָם עָלָיו. וּמָה שְׁמוֹ? ״חוֹרֵב״ שְׁמוֹ. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי אֲבָהוּ, דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: ״הַר סִינַי״ שְׁמוֹ. וְלָמָּה נִקְרָא ״הַר חוֹרֵב״ — שֶׁיָּרְדָה חוֹרְבָּה לְאוּמּוֹת הָעוֹלָם עָלָיו. מִנַּיִן שֶׁקּוֹשְׁרִין לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית וְכוּ׳. ״כַּשָּׁנִים״? ״כַּשָּׁנִי״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים הַלָּלוּ שֶׁסְּדוּרוֹת וּבָאוֹת מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית וְעַד עַכְשָׁיו — כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ. דָּרֵשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב: ״לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה׳״ — ״לְכוּ נָא״? ״בּוֹאוּ נָא״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! ״יֹאמַר ה׳״? ״אָמַר ה׳״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! לֶעָתִיד לָבֹא יֹאמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: לְכוּ נָא אֵצֶל אֲבוֹתֵיכֶם וְיוֹכִיחוּ אֶתְכֶם. וְיֹאמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֵצֶל מִי נֵלֵךְ? אֵצֶל אַבְרָהָם שֶׁאָמַרְתָּ לוֹ ״יָדֹעַ תֵּדַע״ וְלֹא בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֵינוּ?! אֵצֶל יִצְחָק שֶׁבֵּירַךְ אֶת עֵשָׂו ״וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד״ וְלֹא בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֵינוּ?! אֵצֶל יַעֲקֹב שֶׁאָמַרְתָּ לוֹ ״אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה״ וְלֹא בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֵינוּ?! אֵצֶל מִי נֵלֵךְ? עַכְשָׁיו ״יֹאמַר ה׳״. אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הוֹאִיל וּתְלִיתֶם עַצְמְכֶם בִּי — ״אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ״. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב: ״כִּי אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ אַתָּה ה׳ אָבִינוּ גּוֹאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ״ — לְעָתִיד לָבֹא יֹאמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: בָּנֶיךָ חָטְאוּ לִי. אֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִמָּחוּ עַל קְדוּשַּׁת שְׁמֶךָ. אָמַר: אֵימַר לֵיהּ לְיַעֲקֹב דַּהֲוָה לֵיהּ צַעַר גִּידּוּל בָּנִים, אֶפְשָׁר דְּבָעֵי רַחֲמֵי עֲלַיְיהוּ. אֲמַר לֵיהּ: בָּנֶיךָ חָטְאוּ. אֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִמָּחוּ עַל קְדוּשַּׁת שְׁמֶךָ. אָמַר לָא בְּסָבֵי טַעְמָא וְלָא בְּדַרְדַּקֵּי עֵצָה. אֹמֵר לוֹ לְיִצְחָק: בָּנֶיךָ חָטְאוּ לִי. אֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּנַי וְלֹא בָּנֶיךָ?! בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ לְפָנֶיךָ ״נַעֲשֶׂה״ לְ״נִשְׁמָע״ קָרָאתָ לָהֶם ״בְּנִי בְכוֹרִי״, עַכְשָׁיו בָּנַי וְלֹא בָּנֶיךָ?! וְעוֹד, כַּמָּה חָטְאוּ? כַּמָּה שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם — שִׁבְעִים שָׁנָה. דַּל עֶשְׂרִין דְּלָא עָנְשַׁתְּ עֲלַיְיהוּ — פָּשׁוּ לְהוּ חַמְשִׁין. דַּל עֶשְׂרִין וְחַמְשָׁה דְּלֵילָוָתָא — פָּשׁוּ לְהוּ עֶשְׂרִין וְחַמְשָׁה. דַּל תַּרְתֵּי סְרֵי וּפַלְגָא דְּצַלּוֹיֵי וּמֵיכַל וּדְבֵית הַכִּסֵּא — פָּשׁוּ לְהוּ תַּרְתֵּי סְרֵי וּפַלְגָא, אִם אַתָּה סוֹבֵל אֶת כּוּלָּם — מוּטָב, וְאִם לָאו — פַּלְגָא עֲלַי וּפַלְגָא עֲלָיךְ. וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר כּוּלָּם עָלַי — הָא קָרֵיבִית נַפְשִׁי קַמָּךְ. פּוֹתְחִין וְאוֹמְרִין: ״כִּי אַתָּה אָבִינוּ״. אֹמֵר לָהֶם יִצְחָק: עַד שֶׁאַתֶּם מְקַלְּסִין לִי, קַלְּסוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמַחְוֵי לְהוּ יִצְחָק לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעֵינֵיהּ. מִיָּד נוֹשְׂאִים עֵינֵיהֶם לַמָּרוֹם וְאוֹמְרִים: ״אַתָּה ה׳ אָבִינוּ גּוֹאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ״. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רָאוּי הָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ לֵירֵד לְמִצְרַיִם בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, אֶלָּא שֶׁזְּכוּתוֹ גָּרְמָה לוֹ, דִּכְתִיב: ״בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה וָאֶהְיֶה לָהֶם כִּמְרִימֵי עֹל עַל לְחֵיהֶם וְאַט אֵלָיו אוֹכִיל״. מַתְנִי׳ הַמּוֹצִיא עֵצִים — כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה קַלָּה. תַּבְלִין — כְּדֵי לְתַבֵּל בֵּיצָה קַלָּה. וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. קְלִיפֵּי אֱגוֹזִין, קְלִיפֵּי רִמּוֹנִים, אֶיסְטֵיס וּפוּאָה — כְּדֵי לִצְבּוֹעַ בָּהֶן בֶּגֶד קָטָן פִּי סְבָכָה. מֵי רַגְלַיִם, נֶתֶר וּבוֹרִית, קִמוֹלְיָא וְאַשְׁלָג — כְּדֵי לְכַבֵּס בֶּגֶד קָטָן פִּי סְבָכָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּדֵי לְהַעֲבִיר אֶת הַכֶּתֶם. גְּמָ׳ תְּנֵינָא חֲדָא זִימְנָא! קָנֶה — כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קוּלְמוֹס, אִם הָיָה עָב אוֹ מְרוּסָּס — כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה קַלָּה שֶׁבַּבֵּיצִים, טְרוּפָה וּנְתוּנָה בָּאִילְפָּס. מַהוּ דְּתֵימָא: הָתָם הוּא דְּלָא חֲזֵי לְמִידֵּי, אֲבָל עֵצִים דַּחֲזוּ לְכַכָּא דְאַקְלִידָא אֲפִילּוּ כָּל שֶׁהוּא, קָא מַשְׁמַע לַן. תַּבְלִין כְּדֵי לְתַבֵּל בֵּיצָה קַלָּה. וּרְמִינְהוּ: תַּבְלִין, שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת מִמִּין אֶחָד, אוֹ מִשְּׁלֹשָׁה מִינִין וְשֵׁם אֶחָד — אֲסוּרִין, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. וְאָמַר חִזְקִיָּה:

118 ילקוט שמעוני על התורה פתח ↗

במדבר יט טו וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ וְגוֹ', בִּכְלִי חֶרֶס הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אוֹ אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּכָל הַכֵּלִים, הֲרֵי אַתָּה דָּן, נֶאֶמְרוּ אַרְבָּעָה כֵּלִים בְּשֶׁרֶץ, וְהוֹצִיא כְּלִי אֶחָד לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר עָלָיו, וְנֶאֶמְרו אַרְבָּעָה כֵּלִים בְּמֵת, וְהוֹצִיא כְּלִי אֶחָד לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר עָלָיו, מָה לְּהַלָּן בִּכְלִי חֶרֶס הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אַף כָּאן בִּכְלִי חֶרֶס הַכָּתוּב מְדַבֵּר, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה, רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר, בִּכְלִי חֶרֶס הַכָּתוּב מְדַבֵּר אוֹ אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּכָל הַכֵּלִים, תַּלְמוּד לוֹמַר "וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ" וְגוֹ', כְּלִי שֶׁאִם נִטְמָא אֵין לוֹ טָהֳרָה מִטֻּמְאָתוֹ, וְאֵיזֶה זֶה כְּלִי חֶרֶס, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "פָתוּחַ", וַאֲפִלוּ כָּל שֶׁהוּא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בִּכְלִי חֶרֶס הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אוֹ אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּכָל הַכֵּלִים, תַּלְמוּד לוֹמַר "וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ", כְּלִי שֶׁמְּקַבֵּל טֻמְאָה דֶּרֶךְ פִּתְחוֹ וְאֵיזֶה זֶה כְּלִי חֶרֶס, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר "טָמֵא", טָמֵא לְעוֹלָם. אַבָּא חָנָן אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ וְגוֹ', שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִלּוּ כֻּלָּן, תַּלְמוּד לוֹמַר "פָתוּחַ", עַל פִּתְחוֹ אָמַרְתִּי וְלֹא עַל כֻּלּוֹ. וְכֹל כְלִי פָתוּחַ וְגוֹ', פָתוּחַ פָּתִיל זֶה הָעוֹדֵף, צָמִיד זֶה הַדּוֹפֵק, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיִּצָּמֵד יִשְׂרָאֵל" וְגוֹ'. וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ וְגוֹ' טָמֵא הוּא, מִכָּאן אָמְרוּ כֵּלִים הַמַּצִּילִין צָמִיד פָּתִיל בְּאֹהֶל הַמֵּת, מַצִּילִין בְּכִסּוּי בְּבַית הַמְּנֻגָּע. וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ צָמִיד פָּתִיל עָלָיו, וְלֹא מִצְּדָדִין, מִכָּאן אָמְרוּ חָבִית שֶׁכְּפָאָהּ עַל פִּיהָ וּמְרָחָהּ בְּטִיט מִן הַצְּדָדִין טָמֵא, שֶׁנֶּאֱמַר "צָמִיד פָּתִיל עָלָיו", וְלֹא צָמִיד פָּתִיל עַל גַּבָּיו. וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ, אֵין לִי אֶלָּא כְּלֵי חֶרֶס, כְּלֵי גְּלָלִים כְּלֵי אֲבָנִים וּכְלֵי אֲדָמָה מִנַּיִן, וְדִין הוּא וּמָה כְּלֵי חֶרֶס שֶׁהֵן עֲלוּלִין לְקַבֵּל טֻמְאָה הֲרֵי הֵן מַצִּילִין צָמִיד פָּתִיל בְּאֹהֶל הַמֵּת, כְּלֵי גְּלָלִים וּכְלֵי אֲבָנִים וּכְלֵי אֲדָמָה שֶׁאֵין עֲלוּלִין לְקַבֵּל טֻמְאָה אֵינוֹ דִּין שֶׁיַּצִּילוּ צָמִיד פָּתִיל בְּאֹהֶל הַמֵּת, תַּלְמוּד לוֹמַר "וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ", טָמֵא הוּא אֵין תַּלְמוּד לוֹמַר "טָמֵא הוּא", אֶלָּא הוּא שֶׁיַּצִּיל עַל עַצְמוֹ צָמִיד פָּתִיל בְּאֹהֶל הַמֵּת.

122 בבא מציעא פתח ↗

יָלְפִינַן מְצִיאָה מִגֵּט, וּמָר סָבַר: לָא יָלְפִינַן מְצִיאָה מִגֵּט. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בִּקְטַנָּה כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּיָלְפִינַן מְצִיאָה מִגֵּט. וְהָכָא בְּקָטָן קָא מִיפַּלְגִי, מָר סָבַר: יָלְפִינַן קָטָן מִקְּטַנָּה. וּמָר סָבַר: לָא יָלְפִינַן קָטָן מִקְּטַנָּה. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מָר אֲמַר חֲדָא, וּמָר אֲמַר חֲדָא וְלָא פְּלִיגִי. מַתְנִי׳ רָאָה אוֹתָן רָצִין אַחַר מְצִיאָה, אַחַר צְבִי שָׁבוּר, אַחַר גּוֹזָלוֹת שֶׁלֹּא פֵּרְחוּ, וְאָמַר: ״זָכְתָה לִי שָׂדִי״ – זָכְתָה לוֹ. הָיָה צְבִי רָץ כְּדַרְכּוֹ, אוֹ שֶׁהָיוּ גּוֹזָלוֹת מַפְרִיחִין, וְאָמַר: ״זָכְתָה לִי שָׂדִי״ – לֹא אָמַר כְּלוּם. גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: וְהוּא שֶׁעוֹמֵד בְּצַד שָׂדֵהוּ. וְתִקְנֵי לֵיהּ שָׂדֵהוּ, דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: חֲצֵרוֹ שֶׁל אָדָם קוֹנָה לוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ! הָנֵי מִילֵּי בְּחָצֵר הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת, אֲבָל חָצֵר שֶׁאֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת, אִי עוֹמֵד בְּצַד שָׂדֵהוּ – אִין, אִי לָא – לָא. וּמְנָא תֵּימְרָא דְּחָצֵר שֶׁאֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת, אִי עוֹמֵד בְּצַד שָׂדֵהוּ – אִין, אִי לָא – לָא? דְּתַנְיָא: הָיָה עוֹמֵד בָּעִיר וְאוֹמֵר, ״יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁעוֹמֶר שֶׁיֵּשׁ לִי בַּשָּׂדֶה פּוֹעֲלִים שְׁכֵחוּהוּ – לֹא יְהֵא שִׁכְחָה״, יָכוֹל לֹא יְהֵא שִׁכְחָה – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה״, ״בַּשָּׂדֶה וְשָׁכַחְתָּ״ – וְלֹא בָּעִיר. הָא גּוּפַהּ קַשְׁיָא: אָמְרַתְּ יָכוֹל לֹא יְהֵא שִׁכְחָה – אַלְמָא הָוֵי שִׁכְחָה, וְנָסֵיב לַהּ תַּלְמוּדָא ״בַּשָּׂדֶה וְשָׁכַחְתָּ״ וְלֹא בָּעִיר, אַלְמָא לָא הָוֵי שִׁכְחָה! אֶלָּא לָאו הָכִי קָאָמַר: בַּשָּׂדֶה – שָׁכוּחַ מֵעִיקָּרוֹ הָוֵי שִׁכְחָה, זָכוּר וּלְבַסּוֹף שָׁכוּחַ אֵין שִׁכְחָה, מַאי טַעְמָא – דְּכֵיוָן דְּקָאֵי גַּבַּהּ, הָוְיָא לַיהּ חֲצֵרוֹ וְזָכְתָה לֵיהּ. אֲבָל בָּעִיר, אֲפִילּוּ זָכוּר וּלְבַסּוֹף שָׁכוּחַ – הָוְיָא שִׁכְחָה. מַאי טַעְמָא – דְּלֵיתֵיהּ גַּבֵּיהּ דְּלִזְכֵּי לֵיהּ. מִמַּאי? דִּלְמָא גְּזֵירַת הַכָּתוּב הִיא, דְּבַשָּׂדֶה נֶהֱוֵי שִׁכְחָה וּבָעִיר לָא נֶהֱוֵי שִׁכְחָה! אָמַר קְרָא: ״לֹא תָּשׁוּב לְקַחְתּוֹ״, לְרַבּוֹת שִׁכְחַת הָעִיר. הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְלָאו! אִם כֵּן נֵימָא קְרָא ״לֹא תִּקָּחֶנּוּ״, מַאי ״לֹא תָּשׁוּב״ – לְרַבּוֹת שִׁכְחַת הָעִיר. וְאַכַּתִּי מִיבְּעֵי לֵיהּ, לִכְדִתְנַן: שֶׁלְּפָנָיו – אֵין שִׁכְחָה, שֶׁלְּאַחֲרָיו – יֵשׁ שִׁכְחָה, שֶׁהוּא בְּבַל תָּשׁוּב. זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁהוּא בְּבַל תָּשׁוּב – שִׁכְחָה, כֹּל שֶׁאֵינוֹ בְּבַל תָּשׁוּב – אֵינוֹ שִׁכְחָה! אָמַר רַב אָשֵׁי, אָמַר קְרָא ״יִהְיֶה״ – לְרַבּוֹת שִׁכְחַת הָעִיר. וְכֵן אָמַר עוּלָּא: וְהוּא שֶׁעוֹמֵד בְּצַד שָׂדֵהוּ. וְכֵן אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: וְהוּא שֶׁעוֹמֵד בְּצַד שָׂדֵהוּ. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְעוּלָּא: מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּזְקֵנִים שֶׁהָיוּ בָּאִים בִּסְפִינָה. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: עִישּׂוּר שֶׁאֲנִי עָתִיד לָמוֹד נָתוּן לִיהוֹשֻׁעַ, וּמְקוֹמוֹ מוּשְׂכָּר לוֹ. וְעִישּׂוּר אַחֵר שֶׁאֲנִי עָתִיד לָמוֹד, נָתוּן לַעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף, כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה בּוֹ לַעֲנִיִּים, וּמְקוֹמוֹ מוּשְׂכָּר לוֹ. וְכִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא בְּצַד שָׂדֵהוּ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיוּ עוֹמְדִין? אֲמַר לֵיהּ: דָּמֵי הַאי מֵרַבָּנַן כִּדְלָא גָּמְרִי אִינָשֵׁי שְׁמַעְתָּא. כִּי אֲתָא לְסוּרָא אֲמַר לְהוּ: הָכִי אָמַר עוּלָּא וְהָכִי אוֹתְבִיתֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן: רַבָּן גַּמְלִיאֵל מִטַּלְטְלֵי אַגַּב מְקַרְקְעֵי הִקְנָה לָהֶם. רַבִּי זֵירָא קַבְּלַהּ, רַבִּי אַבָּא לָא קַבְּלַהּ. אָמַר רָבָא: שַׁפִּיר עֲבַיד דְּלָא קַבְּלַהּ, וְכִי לֹא הָיָה לָהֶם סוּדָר לִקְנוֹת מִמֶּנּוּ בַּחֲלִיפִין? אֶלָּא טוֹבַת הֲנָאָה אֵינָהּ מָמוֹן לִקְנוֹת מִמֶּנּוּ בַּחֲלִיפִין. הָכָא נָמֵי טוֹבַת הֲנָאָה אֵינָהּ מָמוֹן לִקְנוֹת עַל גַּבֵּי קַרְקַע. וְלָא הִיא, מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה נְתִינָה כְּתִיבָא בְּהוּ. חֲלִיפִין, דֶּרֶךְ מִקָּח וּמִמְכָּר הוּא. מִטַּלְטְלִין אַגַּב מִקַּרְקַע, נְתִינָה אַלִּימְתָּא הִיא. רַב פָּפָּא אָמַר: דַּעַת אַחֶרֶת מַקְנָה אוֹתָן שָׁאנֵי. וּמְנָא תֵּימְרַאּ – דִּתְנַן: רָאָה אוֹתָן רָצִין אַחַר הַמְּצִיאָה כּוּ׳, וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְהוּא שֶׁרָץ אַחֲרֵיהֶן וּמַגִּיעָן. וּבָעֵי רַבִּי יִרְמְיָה, בְּמַתָּנָה הֵיאַךְ? קַבְּלַהּ מִינֵּיהּ רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא אַף עַל פִּי שֶׁרָץ אַחֲרֵיהֶן וְאֵין מַגִּיעָן. מַאי טַעְמָא – לָאו מִשּׁוּם דְּדַעַת אַחֶרֶת מַקְנָה אוֹתָן שָׁאנֵי?! אֲמַר לֵיהּ רַב שִׁימִי לְרַב פָּפָּא: הֲרֵי גֵּט, דְּדַעַת אַחֶרֶת – מַקְנָה אוֹתָהּ, וְאָמַר עוּלָּא: וְהוּא שֶׁעוֹמֶדֶת בְּצַד בֵּיתָהּ אוֹ בְּצַד חֲצֵרָהּ. שָׁאנֵי גֵּט דְּאִיתֵיהּ בְּעַל כׇּרְחָהּ. מַתְקֵיף לַהּ רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: וְלָאו קַל וָחוֹמֶר הוּא – וּמָה גֵּט דְּאִיתֵיהּ בְּעַל כׇּרְחָהּ, אִי עוֹמֶדֶת בְּצַד בֵּיתָהּ וּבְצַד חֲצֵרָהּ – אִין, אִי לָא – לָא. מַתָּנָה דְּמִדַּעְתֵּיהּ לֹא כׇּל שֶׁכֵּן! אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי:

130 מועד קטן פתח ↗

לְמֵימְרָא דְּמוּחְלָט מוּתָּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה? אִין, וְהָתַנְיָא: ״וְיָשַׁב מִחוּץ לְאׇהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים״, שֶׁיְּהֵא אָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. וְאֵין ״אׇהֳלוֹ״ אֶלָּא אִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֵךְ אֱמוֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאׇהֳלֵיכֶם״. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״שִׁבְעַת יָמִים יִסְפְּרוּ לוֹ״, יְמֵי סְפִירוֹ וְלֹא יְמֵי חִלּוּטוֹ.

130 בבא בתרא פתח ↗

אַמַּאי קָרוּ לֵיהּ ״עוּלָּא מְשַׁגֵּשׁ אֹרְחָתַיהּ דְּאִימֵּיהּ״? דִּבְעָא מִינֵּיהּ רַב אַחָדְבוּי בַּר אַמֵּי מֵרַב שֵׁשֶׁת: מִנַּיִן לִמְצוֹרָע בִּימֵי סְפוֹרוֹ, שֶׁמְטַמֵּא אָדָם? אָמַר לוֹ: הוֹאִיל וּמְטַמֵּא בְּגָדִים, מְטַמֵּא אָדָם.

131 בבא בתרא פתח ↗

דְּלָא כְּתִיב בָּהּ: ״אֲנַן יָדְעִינַן בֵּיהּ בְּאוּנְסָא דִפְלָנְיָא״ – לָאו מוֹדָעָא הִיא. מוֹדָעָא דְמַאי? אִי דְּגִיטָּא וּדְמַתַּנְתָּא – גַּלּוֹיֵי מִילְּתָא בְּעָלְמָא הִיא! וְאִי דִּזְבִינֵי, וְהָאָמַר רָבָא: לָא כָּתְבִינַן מוֹדָעָא אַזְּבִינֵי! לְעוֹלָם דִּזְבִינֵי; מוֹדֵי רָבָא הֵיכָא דַּאֲנִיס – וּכְמַעֲשֶׂה דְּפַרְדֵּיסָא; דְּהָהוּא גַּבְרָא דְּמַשְׁכֵּין פַּרְדֵּיסָא לְחַבְרֵיהּ לִתְלָת שְׁנִין. בָּתַר דְּאַכְלַהּ תְּלָת שְׁנֵי חֲזָקָה, אֲמַר: אִי מְזַבְּנַתְּ לִי – מוּטָב, וְאִי לָא – כָּבֵישְׁנָא לִשְׁטַר מַשְׁכַּנְתָּא, וְאָמֵינָא: ״לְקוּחָה הִיא בְּיָדִי״. כְּהַאי גַּוְונָא כָּתְבִינַן מוֹדָעָא. אָמַר רַב יְהוּדָה: הַאי מַתַּנְתָּא טְמִירְתָּא – לָא מַגְבֵּינַן בַּהּ. הֵיכִי דָּמֵי מַתַּנְתָּא טְמִירְתָּא? אָמַר רַב יוֹסֵף, דְּאָמַר לְהוּ לְסָהֲדִי: ״זִילוּ אִטַּמּוּרוּ וְכִתְבוּ לֵיהּ״. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: אָמַר רַב יוֹסֵף, דְּלָא אָמַר לְהוּ: ״תִּיתְּבוּ בְּשׁוּקָא וּבְבָרָיָתָא וְתִכְתְּבוּ לֵיהּ״. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ סְתָמָא. אָמַר רָבָא: וְהָוְיָא מוֹדָעָא לַחֲבֶרְתַּהּ. אָמַר רַב פָּפָּא: הָא דְּרָבָא – לָאו בְּפֵירוּשׁ אִיתְּמַר, אֶלָּא מִכְּלָלָא אִיתְּמַר. דְּהָהוּא גַּבְרָא דַּאֲזַל לְקַדּוֹשֵׁי אִתְּתָא, אֲמַרָה לֵיהּ: ״אִי כָּתְבַתְּ לִי כּוּלְּהוּ נִכְסָיךְ – הָוֵינָא לָךְ, וְאִי לָא – לָא הָוֵינָא לָךְ״. אֲזַל כַּתְבֵיהּ לַהּ לְכוּלְּהוּ נִכְסֵי. אֲתָא בְּרֵיהּ קַשִּׁישָׁא, אֲמַר לֵיהּ: ״וְהָהוּא גַּבְרָא – מָה תִּהְוֵי עֲלֵיהּ?״ אֲמַר לְהוּ לְסָהֲדֵי: ״זִילוּ אִטַּמּוּרוּ בַּעֲבַר יַמִּינָא, וְכִתְבוּ לֵיהּ״. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לְהוּ: לָא מָר קְנָה, וְלָא מָר קְנָה. מַאן דַּחֲזָא, סָבַר – מִשּׁוּם דְּהָוְיָא מוֹדָעָא לַחֲבֶרְתַּהּ. וְלָא הִיא; הָתָם – מוֹכְחָא מִילְּתָא דְּמֵחֲמַת אוּנְסָא הוּא דִּכְתַב לַהּ; אֲבָל הָכָא – מָר נִיחָא לֵיהּ דְּלִיקְנֵי, וּמָר לָא נִיחָא לֵיהּ דְּלִיקְנֵי. אִיבַּעְיָא לְהוּ:

132 נדה פתח ↗

שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכׇל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו יִטְמָא״, וּמָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכׇל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר וְגוֹ׳״ — נִתְּקוֹ הַכָּתוּב מִטּוּמְאָה חֲמוּרָה וֶהֱבִיאוֹ לִידֵי טוּמְאָה קַלָּה, לוֹמַר לְךָ שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא אֳוכָלִין וּמַשְׁקִין.

133 נדה פתח ↗

אֶלָּא, שֶׁיְּהֵא תַּחְתּוֹנוֹ שֶׁל בּוֹעֵל נִדָּה כְּעֶלְיוֹנוֹ שֶׁל זָב, מָה עֶלְיוֹנוֹ שֶׁל זָב אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא אוֹכְלִין וּמַשְׁקִין, אַף תַּחְתּוֹנוֹ שֶׁל בּוֹעֵל נִדָּה אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא אֳוכָלִין וּמַשְׁקִין.

136 משנה תורה, הלכות בית הבחירה פתח ↗

כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְקֻדֶּשֶׁת מִכָּל הָאֲרָצוֹת. וּמַה הִיא קְדֻשָּׁתָהּ שֶׁמְּבִיאִין מִמֶּנָּה הָעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְהַבִּכּוּרִים מַה שֶּׁאֵין מְבִיאִין כֵּן מִשְּׁאָר אֲרָצוֹת:

136 בבא בתרא פתח ↗

וְהָא כְּתִיב: ״אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ״! הָהוּא לְמַעוֹטֵי חוּצָה לָאָרֶץ.

142 שבת פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: ״שָׂק״ — אֵין לִי אֶלָּא שַׂק, מִנַּיִין לְרַבּוֹת אֶת הַקִּילְקְלִי וְאֶת הַחֲבָק — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹ שָׂק״. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה אֶת הַחֲבָלִים וְאֶת הַמְּשִׁיחוֹת — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שָׂק״. מָה שַׂק טְוִוי וְאָרִיג — אַף כֹּל טְוִוי וְאָרִיג.

143 שבת פתח ↗

לָא לִיטַּמּוּ מִגַּבָּן. אַלְּמָה תְּנַן: כְּלֵי חֶרֶס וּכְלֵי נֶתֶר טוּמְאָתָן שָׁוָה: מִיטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִין מֵאֲוִירֵיהֶן, וּמִיטַּמְּאִין מֵאֲחוֹרֵיהֶן וְאֵין מִיטַּמְּאִין מִגַּבֵּיהֶן, וּשְׁבִירָתָן מְטַהַרְתָּן. כְּלֵי נֶתֶר וּכְלֵי חֶרֶס הוּא דְּטוּמְאָתָן שָׁוָה אֲבָל מִידֵּי אַחֲרִינָא — לָא! אָמְרִי, כֵּיוָן דְּכִי נִשְׁתַּבְּרוּ יֵשׁ לָהֶם תַּקָּנָה, שַׁוִּינְהוּ כִּכְלֵי מַתָּכוֹת.

146 חולין פתח ↗

תָּא שְׁמַע: הַדַּקִּין שֶׁבִּכְלִי חֶרֶס, הֵן וְקַרְקְרוֹתֵיהֶן וְדוֹפְנוֹתֵיהֶם, יוֹשְׁבִין שֶׁלֹּא מְסוּמָּכִין –

150 שבת פתח ↗

מִמַּעֲשֶׂה שֶׁעָשׂוּ אַנְשֵׁי טְבֶרְיָא וְאָסְרִי לְהוּ רַבָּנַן בָּטְלָה הַטְמָנָה בְּדָבָר הַמּוֹסִיף הֶבֶל, וַאֲפִילּוּ מִבְּעוֹד יוֹם. אֲמַר עוּלָּא: הֲלָכָה כְּאַנְשֵׁי טְבֶרְיָא. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: כְּבָר תַּבְרִינְהוּ אַנְשֵׁי טְבֶרְיָא לְסִילוֹנַיְיהוּ. מַעֲשֶׂה שֶׁעָשׂוּ אַנְשֵׁי טְבֶרְיָא: מַאי רְחִיצָה? אִילֵּימָא רְחִיצַת כׇּל גּוּפוֹ — אֶלָּא חַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ בְּשַׁבָּת הוּא דַּאֲסוּרִין, הָא חַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת מוּתָּרִין? וְהָתַנְיָא: חַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, לְמָחָר רוֹחֵץ בָּהֶן פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו, אֲבָל לֹא כׇּל גּוּפוֹ! אֶלָּא פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו. אֵימָא סֵיפָא: בְּיוֹם טוֹב, כְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ בְּיוֹם טוֹב, וַאֲסוּרִין בִּרְחִיצָה וּמוּתָּרִין בִּשְׁתִיָּה. לֵימָא תְּנַן סְתָמָא כְּבֵית שַׁמַּאי? דִּתְנַן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֹא יָחֵם אָדָם חַמִּין לְרַגְלָיו אֶלָּא אִם כֵּן רְאוּיִין לִשְׁתִיָּה, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. אָמַר רַב אִיקָא בַּר חֲנַנְיָא: לְהִשְׁתַּטֵּף בָּהֶן כׇּל גּוּפוֹ עָסְקִינַן, וְהַאי תַּנָּא הוּא דְּתַנְיָא: לֹא יִשְׁתַּטֵּף אָדָם כׇּל גּוּפוֹ בֵּין בְּחַמִּין וּבֵין בְּצוֹנֵן — דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּחַמִּין — אָסוּר, בְּצוֹנֵן — מוּתָּר. אָמַר רַב חִסְדָּא: מַחֲלוֹקֶת בִּכְלִי, אֲבָל בְּקַרְקַע — דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר. וְהָא מַעֲשֶׂה דְּאַנְשֵׁי טְבֶרְיָא בְּקַרְקַע הֲוָה וְאָסְרִי לְהוּ רַבָּנַן! אֶלָּא אִי אִיתְּמַר, הָכִי אִיתְּמַר: מַחֲלוֹקֶת בְּקַרְקַע, אֲבָל בִּכְלִי — דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף: בְּפֵירוּשׁ שְׁמִיעַ לָךְ, אוֹ מִכְּלָלָא שְׁמִיעַ לָךְ? מַאי כְּלָלָא? — דְּאָמַר רַב תַּנְחוּם אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר רַבִּי יַנַּאי אָמַר רַב רַבִּי: כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא שְׁנַיִם חֲלוּקִין וְאֶחָד מַכְרִיעַ — הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמַּכְרִיעַ. חוּץ מִקּוּלֵּי מַטְלָנִיּוֹת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַחְמִיר, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מֵיקֵל, וְרַבִּי עֲקִיבָא מַכְרִיעַ — אֵין הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמַּכְרִיעַ. חֲדָא: דְּרַבִּי עֲקִיבָא תַּלְמִיד הוּא. וְעוֹד: הָא

156 שבועות פתח ↗

״עַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת״ – שִׁמְעוֹן בֶּן טַרְפוֹן אוֹמֵר: קְרַב לְגַבֵּי דְהִינָא, וְאִידְּהַן. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: עֶבֶד מֶלֶךְ – כְּמֶלֶךְ.

160 משנה תורה, הלכות כלים פתח ↗

כִּסּוּי הָאִלְפָּס בִּזְמַן שֶׁהוּא נָקוּב וְיֵשׁ לוֹ חִדּוּד טָהוֹר. וְאִם אֵינוֹ נָקוּב וְאֵין לוֹ חִדּוּד מִתְטַמֵּא מִפְּנֵי שֶׁהָאִשָּׁה מְסַנֶּנֶת לְתוֹכוֹ אֶת הַיָּרָק. זֶה הַכְּלָל כָּל הַמְשַׁמֵּשׁ בִּכְלִי חֶרֶס כְּשֶׁהוּא כָּפוּי טָהוֹר:

169 בבא בתרא פתח ↗

מֵיתִיבִי: קוּפָּה מְלֵאָה תֶּבֶן, וְחָבִית מְלֵאָה גְּרוֹגְרוֹת, הַמּוּנָּחִים בַּחַלּוֹן – רוֹאִין, כֹּל שֶׁאִילּוּ יִנָּטְלוּ וִיכוֹלִין תֶּבֶן וּגְרוֹגְרוֹת לַעֲמוֹד בִּפְנֵי עַצְמָן – חוֹצְצִין, וְאִם לָאו – אֵין חוֹצְצִין. וְהָא תֶּבֶן חֲזֵי לִבְהֶמְתּוֹ!

171 סנהדרין פתח ↗

וְאַחַר כָּךְ אוֹמֶרֶת לוֹ: הֲרֵי אַתְּ כְּבֶן בַּיִת, שֵׁב בְּרוֹר לְעַצְמְךָ. וְצַרְצוּרי שֶׁל יַיִן עַמּוֹנִי מוּנָּח אֶצְלָהּ, וַעֲדַיִין לֹא נֶאֱסַר יַיִן שֶׁל עַמּוֹנִי וְלֹא יַיִן שֶׁל גּוֹיִם. אָמְרָה לוֹ: רְצוֹנֶךָ שֶׁתִּשְׁתֶּה כּוֹס שֶׁל יַיִן? כֵּיוָן שֶׁשָּׁתָה, בָּעַר בּוֹ.

179 תוספות על חולין פתח ↗

מתני' בהמה המקשה: כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר - כדדריש לקמן דומיא דטרפה דאין לה היתר: סיפא מאי קמ"ל דכיון שיצא ראשו הויא לידה תנינא - וא"ת ודילמא איצטריך לאשמועינן אע"ג דהחזירו הוי כילוד דמההיא דבכורות לא שמעינן אלא בלא החזירו וי"ל דפשיטא ליה דכיון דבלא חזרה הויא לידה כי החזירו נמי לא כלום הויא ומיהו אי לאו ההוא דבכורות לא הויא קשיא ליה אמאי איצטריך ליה למיתני החזירו דכיון דאצטריך לאשמועי' דיציאת ראש הויא לידה אשמועינן נמי אגב אורחיה דחזרה לאו כלום הוא אבל כוליה בבא לית ליה למיתני משום האי חידוש פורתא וזה נמי אין להקשות דהכא אצטריך לאשמועינן דאפי' מה שבפנים אסור דלרב יהודה אסור קאי אעובר והא לא שמעינן מההיא דבכורות דהא נמי פשיטא דכיון דחשיב כילוד ואפי' מה שבפנים אסור כיון שהולד שלם ובנחתך הוא דמיבעיא ליה לקמן כמו שאפרש לקמן בעזרת האל: טעמא דראשו מת הא ראשו חי כו' - תימה דהוה ליה למפרך בפשיטות מדקתני ואין בכור לכהן א"כ מכי יצא ראשו הוי כילוד וי"ל משום דאיכא למדחי מאי ראשו רובו כדדחי בפ' יש בכור בכורות מו: דאמר שמואל אין הראש פוטר בנפלים ופריך ליה מהא דאין בכור לכהן ומשני מאי ראשו רובו פירוש יצא ראשו וגם יצא רובו אח"כ ופריך וניתני רובו ומשני דנקט ראשו למידק הא ראשו חי בכור לנחלה נמי לא הוי הלכך עיקר פרכיה מהאי דיוקא והוה מצי למיפרך הכא ממתני' דנדה דתנן דף כח. יצא כדרכו משיצא רוב ראשו ואיזו רוב ראשו משתצא פדחתו: אדם מבהמה לא יליף דאין פרוזדור לבהמה - האי פרוזדור דהכא לא הוי כי ההוא דיוצא דופן נדה דף מב: דאמר דמכי הוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור הוי כילוד דאי כפרוזדור דהתם איירי הכא מה היה יכול הפרוזדור לעכב הלידה כיון שהראש חוצה לו אלא פרוזדור דהתם הוא בית החיצון ודהכא הוא עובי הירכים המכסים את הרחם שבין הירכים כדפ"ה ומש"ה לא חשיב כילוד ביציאת ראש חוץ לרחם ואין תימה על שהלשון שוה והפירוש משתנה דכי האי גוונא אשכחן בפ' הלוקח בהמה בכורות דף כ. דאמר רבי יהושע טינוף פוטר מבכורה דחשיב הטינוף ולד ולא הוי ההיא טינוף ולד כי האי דפ' המפלת נדה דף כט. דרוב יולדות מטנפות: שליא שיצתה מקצתה אסור באכילה - אפי' מה שהיה בפנים בשעת שחיטה וא"ת היכי מוכח מיניה דבראש הוי כילוד דלמא משום דגזרינן מקצתה דמהא נמי דחי לה בפ"ק דב"ק דף יא. דקאמר אמילתא דרבי אלעזר מאי קא משמע לן דאין מקצת שליא בלא ולד תנינא שליא שיצתה מקצתה כו' וי"ל דאם איתא דביציאת הראש לא הויא לידה לא היה ראוי לגזור כיון דבמקצתה אי אפשר בשום פעם לבא לידי חשיבות לידה ומהכא ליכא למפרך לשמואל דאמר בפ' יש בכור בכורות דף מו: דאין הראש פוטר בנפלים דדילמא היינו דוקא בבהמה אבל באדם לא שמעינן מהכא דהא דקתני סיפא כסימן ולד באשה כך סימן ולד בבהמה היינו לענין שליא דהוי סימן ולד: כסימן ולד באשה כך סימן ולד כו' - וא"ת מאי פשוט יותר בזה מבזה וי"ל משום דתנן בנדה דף כה. דבאשה הוי שפיר סימן ולד לכך קאמר דאע"ג דבבהמה לא הוי שפיר סימן ולד מ"מ בשליא שוה לאשה: ואליבא דר' שמעון - אבל לרבנן דשרו גמל במעי פרה אפילו כשנולד לא צריך קרא להתירו בשחיטת אמו דלא גרע בפנים מבחוץ דשרי ולהכי נקט ואליבא דר"ש ולרבנן איצטריך לשום דרשה אחריתי וליכא למימר דאיצטריך לאסור דמות יונה כדאמר לקמן בעינן פרסות וליכא דהא לר"ש אע"ג דלא מייתר ליה קרא להכי משמע לקמן דאוסר נמי דמות יונה דפריך דמות יונה תשתרי פי' מכל בבהמה ומשני בעינן פרסות וליכא והדר פריך קלוט במעי פרה ליתסר ומשני פרסה בבהמה תאכלו והך קושיא ליתא אלא לר"ש דלרבנן לא גרע בפנים מבחוץ דשרי כדפרישית אלמא דמות יונה לר"ש אע"ג דליכא קרא ממילא מיתסר כיון דליכא לא פרסה ולא פרסות אע"ג דפרסה ופרסות אצטריך חד למקום חתך וחד לקלוט ה"ה דלרבנן לא צריך קרא לאסור דמות יונה אלא לשום דרשה איצטריך ומ"מ הך ברייתא דפרסה החזיר אכול לא אתיא אלא כר"ש: אמר ר' יוחנן הכל היו בכלל ובשר בשדה כו' - תימה דלר' יוחנן תקשה ליה ברייתא דהחזיר פרסה דתרי קראי קנסיב וע"כ מוקמינן חד למקום חתך וחד לאבר ור' יוחנן נפקא ליה מקרא אחרינא וי"ל דפריך ליה שפיר טפי מאידך ברייתא: הכל היו בכלל ובשר בשדה כו' - דאסור כל מה שיוצא חוץ למחיצה כטרפה דאין לה היתר כדאמר בסמוך ולמאי דמסיק הא כל מילי כיון דהדור שרי מיתוקמא הא דקרי ליה טרפה למלתא אחריתי: יכול אף זה כן ת"ל כו' - וא"ת וקרא דחטאת דכתיב פנימה האי שלא יצתה חוץ למחיצתה הא יצתה בת שריפה היא ל"ל הא מקרא דבשר בשדה נפקא וי"ל דש"ס למילף ממעשר שני ובכורים דשרו דהוקשו בקרא דלא תוכל לאכול בשעריך כדדרשי' בפ"ק דמכות דף ז. ונדבותיך זו תודה ושלמים ובכורות זה בכור בקרך וצאנך זה חטאת ואשם ונדריך זה עולה: אבל יצאו חוץ למחיצתן וחזרו מותרין - וא"ת דלמא הכי קאמר בשעריך הוא דלא תיכול אלא יביאם לירושלים לאוכלן שלא נכנסו מעולם אבל לא מיירי מידי באותן שנכנסו ויצאו וי"ל דבאלו הן הלוקין מכות יט: משמע בהדיא דאיירי בנכנסו ויצאו דיליף התם דאין לוקין עליהם עד שיראו פני הבית: הוציא ידו וחתכה וחזר והוציא וחתכה עד שהשלימו לרובו מהו - וא"ת מתני' היא בפרק המפלת נדה כח. יצא מחותך או מסורס עד שיצא רובו וי"ל דודאי אשה טמאה לידה ברוב ולדה אבל לא שמעינן מהתם דמיעוט שבפנים הרי הוא כילוד: ותבעי לך קדשים קלים בירושלים - רב חנניא הוה מיבעי ליה בעזרה משום דחשיבה מחיצה יותר אפי' לענין שחיטת קדשים קלים ומיהו בנולד כולו בעזרה לא קא מיבעי ליה דפשיטא דטעון שחיטה: דאתא אבן פקועה דכוותיה - שיש בו איסור יוצא בחד אבר: או דלמא תרי איסורי אמרינן - לאו דוקא תרי איסורי אמרינן דאיכא נמי איסור גיד הנשה: תלתא לא אמרינן - תימה מאי קמיבעיא ליה והא קי"ל לעיל חולין דף נח. דזה וזה גורם מותר: אלמה א"ר יוחנן השוחט בהמה ומצא בה דמות יונה אסור באכילה בעינן פרסות וליכא - נראה דוקא נקט דמות יונה שהוא אסור גם כשיצא לאויר העולם לפי שאינו מתקיים אבל מצא בה בהמה גמורה שראוי להיות מותר ורגליה רגלי יונה או שאין לה רגלים כלל מותרת דלא ממעט ר' יוחנן מידי שראוי להיות מותר כשיצא לאויר העולם דההיא חשיב כמפריס פרסה להיות ניתר בשחיטת אמו כמו שחשוב כמפריס פרסה כשיצא לאויר העולם דלא על חנם תפס ר' יוחנן דמות יונה ולא נקט עובר שרגליו דמות יונה או עובר שאין לו רגלים וכי פריך קלוט במעי אמו ליתסר אליבא דרבי שמעון דוקא פריך דאסר ליה כשיצא לאויר העולם כדפרישית לעיל: תמכר לצרכי עולות - לא דמי לבהמה של ב' שותפים והקדיש חציה וחזר ולקחה והקדיש חציה דאמרינן בפ"ק דקדושין דף ז. דקדושה ואינה קריבה דחשיבה דחויה מעיקרא דהתם לא הוה בידו להקדישה כולה מתחלה אבל הכא כשהקדיש רגלה היה יכול להקדישה כולה: יצא רובו הרי זה יקבר - אע"ג דתנן בפרק כל פסולי המוקדשין בכורות דף לב: דב"ה מתירין למנות עובד כוכבים על הבכור הכא מודו דאסור למכור לעובד כוכבים דהא מוקמינן לה התם כר"ע ושמעינן ליה לר"ע בפרק טבול יום זבחים דף קג: דאמר מדבריו למדנו שהשוחט את הבכור ונמצא טרפה שיאותו הכהנים בעורו משמע דבשר אסור בהנאה והיינו טעמא דהיכא דשרי לישראל הוא דאיתקש לצבי ואיל ושרי אפי' לעובדי כוכבים: רב הונא אמר קדוש קסבר למפרע הוא קדוש - הא דאמר רב יהודה בפ' כל פסולי המוקדשין בכורות לה. דמותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם ומפרש גדיא באזניה אימרא בשיפוותיה אבל אימרא באזניה לא דחיישינן כי חזי ליה לאזניה שמא יצא רוב הראש וחזר אבל בגדי אין לחוש דמתוך דאזניו גדולות דרכו לצאת במיעוט הראש והיינו דלא כרב הונא דלדידיה כיון דלמפרע קדוש אפי' לא יצא רוב הראש אסור להטיל בו מום דכשיצא אח"כ הרוב איגלאי מילתא למפרע דקדוש הוה כדאמרי' הכא גבי מכירה ומיהו איכא לאוקמי האי דרב יהודה אליבא דרב הונא ומכי חזי לאזנו דגדיא בפנים שרי להטיל בו מום דאכתי לא יצא כלל אבל אימרא איכא למיחש מכי חזי לאזניה בפנים שכבר יצא רוב הראש וחזר וסוגיא דריש כיצד מערימין תמורה דף כד: דמוקי דרב יהודה בזמן הזה דלא חזי להקרבה ופריך מאי למימרא ומשני מהו דתימא נגזור אטו דלמא נפיק רוב הראש ההיא סוגיא דלא כרב הונא דלרב הונא במיעוט ראשו נמי איכא איסור וכן הא דא"ל רב עמרם לרב ששת אמר על הבכור עם יציאת רובו יהא עולה עולה הוא או בכור הוי ההיא נמי דלא כרב הונא דמשמע דפשיטא ליה דקודם יציאת רובו יכול להפקיע ממנו קדושת בכור אם לא נחלק בין מכירה לעובד כוכבים להנך: מאי לאו מחתך ומניח ואי אמרת למפרע קדוש יקבר מבעי ליה - תימה דלמ"ד נמי מכאן ולהבא הוא קדוש אמאי משליך לכלבים כיון דכבר יצא רובו דהא ברוב מחותך נמי חשיב ליה לידה כדאמר בהמפלת נדה דף כח. דיצא מחותך מרובו אמו טמאה לידה ומתניתין נמי קתני ונפטרה מן הבכורה ובכל ענין קאמר בין שיצא אבר אבר בין שיצא רובו בבת אחת וי"ל דבשלמא אי מכאן ולהבא הוא קדוש כיון דאין קדושה חלה עליו עד יציאת רובו א"כ מה שנחתך קודם יציאת רוב אין קדושה חלה עליו כלל ויכול להשליכו לכלבים אף מאחר יציאת הרוב ומיהו מכי יצא רובו ואילך טעון קבורה למה שיצא וכן משמע לשון הקונטרס ואע"ג דקתני יצא רובו הרי זה יקבר ומשמע רובו בבת אחת כדמוכח בסוגיא ומשמע אבל אבר אבר לא היינו דוקא לענין המיעוט הראשון דאפי' אותו מיעוט טעון קבורה כשיצא רובו מאחר דאין מחותך אבל למ"ד למפרע קדוש שמתחלה הקדושה חלה עליו מתחלת הלידה א"כ במחותך נמי יקבר ואמאי דמחתך נמי לא קשיא ליה היכי מטיל בו מום דאיכא לאוקומי בנפל שאינו ראוי להקרבה א"נ מחתך קודם שיצא לאויר העולם: כרכתו אחזתו - פי' בקונטרס האשה כרכתו לעובר ואחזתו בידים והפסיקו ידיה בינו לבין הרחם וקשה לרבינו תם דבשום מקום לא איירי באשה מילדת עם הבהמה אלא רועה כדתנן בהמה שמת עוברה בתוך מעיה והושיט הרועה את ידו ורישא דהך מילתא נמי איירי ברועה כרכו בסיב לשון זכר הכי נמי הוה ליה למנקט כרכו ואחזו והוציאו ועוד דמאי פריך אי דנפק דרך רישיה פטרתיה וכי אין יכול להיות שאחזתו בידים בראשו ומפסיק בידיה בין ראשו לרחם וזה דוחק לומר דאין לרחם לפתוח קודם שיצא הראש ואין יכול להכניס ידו ועוד דמתניתין דהושיט רועה את ידו בלא הוציא כלל איירי דאם לא כן נטמא במה שיצא ואע"ג דיש לחלק בין מבכרת לאין מבכרת אי נמי התם כשילדה אחר' קודם לזה שנפתח רחמה כל זה דוחק ונראה לר"ת כמו גרסת ר"ח כרכתו אחותו והוציאתו שילדה נקבה עמו כדאמר נמי בפ' כל הבשר לקמן חולין דף קיד. אין לי אלא אחותו הקטנה הגדולה מנין ופריך אי דנפק דרך רישיה וכן הנקבה הא פטרתיה ראש הנקבה שיצא ראשה תחלה שראש הזכר כרוך בין ברכיה ומשני דנפק מרגלותיו והוא כרוך בין ברכיה וה"ה דהוה מצי למימר כרכו אחיו לענין איזה מהן בכור אלא נקט אחותו משום דליכא בכורה כלל: מאי טעמא דתנא קמא - וא"ת ומאי קבעי והא טומאה בלועה היא ולא מטמא וי"ל דמשום דר' עקיבא מטמא לקמן חולין דף עב. עובר במעי אשה אצטריך ליה הכא גבי בהמה ק"ו כדפירש בקונטרס דאפי' ר' עקיבא מודה הכא א"נ משום דהיה לנו לטמאות מוכל הולך על כפיו דבסמוך אפילו קלוט במעי קלוטה אי לאו ק"ו והשתא דאיכא ק"ו מוקי לה תנא קמא לדרשא אחריתי: קלוט במעי פרה ליטמא - הוה מצי לשמויי דלהכי אהני ק"ו דרב חסדא אלא דעדיפא משני: קלוט במעי קלוטה - וא"ת ומאי פריך אין הכי נמי דאליבא דר' יוסי הגלילי קיימינן דדריש אתין בפרק ד' וה' ב"ק מא: גבי ובעל השור נקי דדריש נקי מדמי ולדות ומשמע דמוקי את להנאת עורו ואם כן סבר כרבי שמעון דאסר קלוט כשיצא לאויר העולם דנפקא מאת הגמל בפ"ק דבכורות דף ו: וי"ל דניחא ליה ליישב מילתא דר' יוסי דהכא אפילו למאן דשרי קלוט א"נ הכא איירי בראשו ורובו דומים לאמו דאפי' ר"ש מודה בההיא דשרי כדמוכח התם: חיה טמאה בכלל בהמה טמאה להרבעה - דכל חד משמע חידוש כלומר דמחמת דחיה בכלל בהמה שמענו שפיר איסור הרבעה ומיהו בלאו הכי ידעינן דאפי' בעופות גמרי' הרבעה בהמתך בהמתך משבת כדאמרי' בשור שנגח את הפר' ב"ק נד:: ולרבנן האי קרא למה לי כוליה לכדרבי אתא - כן גירסת הקונטרס ופירש דאדרבנן דרבי יוסי הגלילי בעי האי קרא דרב נחמן למה לי וקשה לפירושו למה המתין עד כאן ועוד ה"ל למבעי נמי לרבנן קרא דרבי יצחק למה להו לכן נראה כגירסת הספרים דגרסי הניחא לר"מ אלא לרבנן מא"ל כלומר אמאי איצטריך כללא דבהמה טהורה בכלל חיה טהורה דלדידהו ליכא למימר ליצירה: והאשה טהורה עד שיצא - כשלא העגיל הראש כפיקה מיירי דאי העגיל הוי טמא עד שלא יצא הולד משנפתח הקבר דתניא באהלות פ"ז מ"ד ומייתי לה בהלוקח בהמה בכורות כב. אין לנפלים פתיחת הקבר עד שיעגילו הראש כפיקה א"נ סבר ליה כתנא דתוספתא דאהלות ספ"ח דאמר אין לולד טומאה עד שיצא לאויר העולם: מי לא עסקינן דאכל סמיך לשקיעת החמה וקאמר רחמנא דטהור - וא"ת אמאי לא מדקדק מדאמעט בברייתא בפרק יוצא דופן נדה מב: נבלה דלא מטמאה בגדים אבית הבליעה מדכתיב בנבלת עוף טהור לטמאה בה ולא באחרת ומשם מדקדק אביי דמקום נבלת עוף טהור בלועה הויא וי"ל דודאי אליבא דאביי היה יכול לדקדק משם אבל לרבא דסבר דבית הסתרים הוי היכי מתרץ לברייתא ע"כ כשתחב לו חבירו בבית הבליעה וחזר והוציאו ובית הבליעה היה רחב ולא הסיטה כלל התם ממעט קרא דווקא נבלת בהמה ומיהו היינו יכולין לפרש אע"ג דלא חזר והוציאו דכי קאמר רבא דבית הסתרים הוי היינו תחלת הבליעה אבל לסופו מודה דבלוע הויא אבל לפי זה היה יכול לדקדק משם אף לרבא דטומאה בלועה לא מטמאה ואם תאמר והיכי מדקדק הכא מהאי קרא דהאוכל מנבלתה והא האי קרא בנבלת בהמה כתיב דלא מטמאה בבית הבליעה ובמגע איירי ולא באכילה ולא כתיב אוכל אלא ליתן שיעור אכילה דהיינו כזית לנוגע ונושא כדמפרש התם בנדה ואי איצטריך לדרשא דהכא אם כן היכי מדקדק מינייהו דשיעור נוגע ונושא באוכל ויש לומר דלא מסתבר לאוקומי כוליה לדרשא דהכא לטהר טומאה בלועה דהא משמע דאתא למימר טומאה דכתיב והאוכל יכבס בגדיו ומ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו דמשמע דטיהר הכתוב את האוכל כשטבל והעריב שמשו: אטו אנן מגבו קאמרינן מתוכו קאמרינן - תימה מה נפשך מ"מ פריך שפיר דאיך תעבור הטומאה כיון דגבו טהור ויש לומר דאדם נמי תוכו טהור מציל ואיכא למיעבד ק"ו הכי ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל שאין גבו מציל לחוץ בפני הטומאה שבתוכו מלטמא מציל תוכו על טהרה שבתוכו מליטמא תוכו של אדם שמציל וחוצץ בפני הטומאה שבתוכו מלטמא אינו דין שיציל תוכו על טהרה שבתוכו מליטמא וא"ת כיון דהא דהאדם מציל על טהרה שבתוכו היינו מקל וחומר דכלי חרס א"כ נימא דיו ולא יציל על טהרה שבתוכו מליטמא בהיסט הזב כמו כלי חרס המוקף צמיד פתיל דמיטמא בהיסט הזב כדאמרינן בסוף הנזקין גיטין סא: וליחוש שמא הסיטה אשתו נדה ואילו בתוספת' דאהלו' פט"ו תני בהדיא דאדם מציל על טהרה שבתוכו מליטמא בהיסט הזב דאמרו להם בית הלל אי אתם מודים בבליעת טבעת ונכנס לאהל המת כו' אמרו להם בית שמאי לא אם אמרת בטבעת שהיא טהורה בהיסט וי"ל דעבדי ק"ו מפכים קטנים המוקף צמיד פתיל דאפילו בלא היקף טהורים במשא הזב לפי שאין באים לכלל מגע לפי שאין סופן להפתח ואת שאינו בא לכלל מגע אינו בא לכלל משא כדאמר בהעור והרוטב לקמן חולין דף קכד:: דלמטה מנא לן - דבלוע דלמטה נמי טהור כדמוכח מתניתין דעובר וחיה נמי דטמאה היינו מדרבנן כדלקמן ועוד דהשתא ס"ד דרבה מודה בשתי טבעות וחיה היא כשתי טבעות: בלוע בבהמה מנא לן - דבהמה לא מטמא כדמוכח ההוא כלב דאכל בשר המת לקמן בהעור והרוטב חולין דף קכו.: למאי הלכתא לכלים שעל גבה אדם נמי לא בעי - וא"ת דלמא אפי' בכלים שהיא לבושה דשייך בהו מלבוש כדאשכחן גבי הוצאת שבת בפרק במה בהמה יוצאה שבת נג. בדברים שחשובים לה למלבוש ועוד הקשה רבינו אפרים דבתורת כהנים ממעט בהמה וכותי דלא בעו שהייה בכלים שהן לבושים מוכבס בגדיו המטמא בגדים מציל בבית המנוגע כותי ובהמה שאינם מטמאים בגדים אינם מצילים בבית המנוגע משמע דבת מלבוש היא אלא דמעטיה קרא דומיא דכותי דשייך ביה מלבוש וי"ל דבהמה אפילו כלים שהיא לבושה חשיבי כעל גבה כיון דאין מטמא מכחה דלאו בת טומאה היא וגבי אדם נמי כה"ג כשאין מטמאין מכחו כגון בגדים שעל גביו לא בעי שהייה אבל בגדים שהוא לבוש בטלים אגביה ומכחו בא להם הטומאה וגזרת הכתוב היא שאין לו כח לטמאם עד שישהה ולפירוש זה דטומאת בגדים שהוא לבוש מחמת האדם הם באים אם כולו בפנים וידו מבחוץ וטבעת באצבע טמאה הטבעת ואם הוא מבחוץ וידו בפנים וטבעת באצבע הטבעת טהורה דבטלה אגביה והוא טהור דרובו לחוץ וקשה דבתורת כהנים ובמסכת נגעים פרק שלשה עשר דתנא היה עומד בפנים ופשט ידו לחוץ וטבעותיו בידו ושהה כדי אכילת פרס טמאות היה עומד בחוץ ופשט ידו בפנים וטבעותיו בידו רבי יהודה מטמא מיד וחכ"א בכדי אכילת פרס ושמא התם מדרבנן הוא ולא מדאורייתא ומחמיר רבי יהודה לטמא מיד משום דאין הטומאה באה להם מכח האדם: אמר רבא תרוייהו תננהי - לאו מטומאה בלועה פריך דרבה נמי כשם קאמר משמע שגם לרבה היה פשוט מתוך המשנה אלא מטהרה בלועה פריך דטהרה נמי תנן כמו טומאה ולמה פשוט לו זה יותר מזה: בלע טבעת טמאה טובל ואוכל בתרומה - בטמא טומאת מת איירי דחרב הרי הוא כחלל ואי לאו דטומאה בלועה לא מטמאה לא היה מועיל לו טבילה דנהי דמגע בית הסתרים לא מטמא במגע במשא מטמא וא"ת ודלמא בטבעת שנטמא בשרץ איירי וי"ל דבתר דההיא דטבעת טהורה מיתניא במסכת מקואות פ"י מ"ח ועוד אי בטומאת שרץ אם כן לא הויא אלא ראשון והיכי קתני דמטמא את האדם והא אין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה: כי קאמר רבה כגון שבלע שתי טבעות - פירש בקונטרס דאי ממתניתין ה"א הא דטבעת לא מטמאה האדם לא משום בליעה הוא אלא משום דמגע בית הסתרים לאו מגע הוא לענין טומאה כדאמר בנדה דף מב: וליכא למימר דנטמא במשא שאין משא אלא במי שהטומאה באה ממנו כגון מת ונבלה ומעיינות הזב אבל טמא מת אע"פ שהוא אב הטומאה אין לו טומאת משא וטבעת טהורה נמי לא מטמאה מחמת אדם טעמא נמי משום דבית הסתרים דאדם לא מטמא אבל בב' טבעות דלא שייך בהו בית הסתרים הוה אמינא במסותרים בתוכו ליטמו קמ"ל דטעמא דמתני' משום בלוע הוא וחבירו נמי לא מטמא וקשה לפירושו דבטבעת שנגעה במת הרי הוא כחלל וטומאתה בוקעת ועולה ואפי' רצוצה תחת אבנים שלא מטמא את האדם מכח בית הסתרים ומה שפי' דטבעת טהורה לא מטמאה מחמת אדם משום דבית הסתרים דאדם לא מטמא אטו אם נכנס אדם לאהל המת וכלים או אוכלין בקומטו ה"נ דטהורים דאע"ג דבית הסתרים לאו בת מקבלי טומאה נינהו מ"מ לא הוי כצמיד פתיל דמציל באהל המת הרי טיט דלאו בני קבולי טומאה נינהו ואוכלין שגיבלן בטיט והכניסם לאהל המת טמאים ומה שפירש נמי דאין טומאת משא אלא למי שטומאה באה ממנו הרי מדרס הזב דמטמא במשא וה"נ טבעת שנגעה במת כיון דהויא כחלל לטמא במשא דלטמא במשא לא מהני בית הסתרים כדפי' בקונט' ובפ' יוצא דופן נדה דף מב: נמי אמרי' נבלה בקומטו טמא נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהא מטמא לכך נראה דטעמא דמתני' משום דבלוע הוא ומ"מ אשמעינן רבה בשני טבעות דממתני' לא אשמעינן ליה דהא דאע"ג דטומאה בלועה לא מטמאה היינו טהרה בעלמא אבל טהרה הבלועה מיטמאה וכן הא דטהרה הבלועה לא מיטמאה היינו מטומאה דעלמא ולא מטומאה הבלועה עמה ואין לתמוה כיון דבא לאשמועינן כאן בשתי טבעות מאי כשם דהכי פירושו כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה את האדם הבולעה אע"פ שנגעה בו כך אינה מטמאה טהרה שאצלה וא"ת מנא לה לרבה הא דטהרה בלועה לא מיטמאה מטומאה שאצלה הא לא אתי מק"ו דצמיד פתיל וי"ל דכולה מלתא דריש רבה מן האוכל את נבלתה מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה וקאמר רחמנא דטהור אפי' לאכול בתרומה ונוגעת בטומאה שבמעיה ואסור לטמאה וא"ת שתי טבעות נמי תנינא בלע טבעת טמאה טובל ואוכל בתרומה ויש לומר דהתם צריך הזיה שלישי ושביעי וכשבא לאכול תרומה כבר יש שבעה ימים שנבלעה והרי היא מסתמא כבר סמוך לנקב וכשבולע תרומה אינה נוגעת בטבעת עד שתבא אצלה סמוך לנקב ואז היא כבר מעוכלת: והרי חיה ועובר דכשתי טבעות דמו - מה שפי' בקונטרס אלמא דטומאה בלועה מטמאה וטעמא דאשה טהורה משום בית הסתרים וכן פי' בסמוך גבי לא תימא מתני' ר' עקיבא היא וקשה נהי דמגע בית הסתרים לא מטמא במשא מטמא אלא צ"ל כדפירשנו דאשה טהורה משום טומאה בלועה היא וחיה הויא כשתי טבעות: גזירה שמא יוציא ולד ראשו וכו' - פי' בקונטרס משום דהרי הוא כילוד משמע דדוקא נקט ראשו וכן משמע בפ' יוצא דופן נדה דף מב: גבי יולדת מטמאה בפנים כבחוץ דקאמר כגון שהוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור כדר' אושעיא כו' משמע דר' אושעיא נקט דוקא ראשו ותימה דאמאי נקט ראשו אפי' הוציא ידו חוץ לפרוזדור נמי נטמאה החיה שנגעה בו או הסיטה דתו לאו טומאה בלועה היא וי"ל דגזירת הכתוב היא דעד שיהא כילוד לא מטמאה כדדריש מעל פני השדה והשתא ניחא הא דצריך ר' ישמעאל למדרש טעמא מקרא דטעמיה פשוט דטומאה בלועה היא אלא משום דלא מטמא בהוציא ידו עד שיהא כילוד ור' עקיבא נמי לא פליג אלא בהוציא את ידו וכן משמע דלא תימא אליבא דר"ע משמע דכר"ע אתיא מתני' בפשיטות דטמאה החיה מדברי סופרים דגזרינן כולו במעי אשה אטו הוציא ידו אבל אי ר"ע מטמא עובר במעי אמו אפי' לא יצא לחוץ כלל היכי מתוקמא מתניתא אליביה דחיה טמאה ואשה טהורה: גולל ודופק - מפורש בפ"ק דכתובות דף ד: ד"ה עד: שתי נפשות ושיעור אחד - ור' ישמעאל סבר דיש אם למסורת ונפשת כתיב כדאמר בסנהדרין בפ"ק דף ד. וקשה דתרי קראי ברביעית דם ל"ל במת בנפש ונפש: הוציא עובר את ידו וחתכה ואח"כ שחט את אמו הבשר טהור - דעובר שבפנים אפי' מת חשיב כחי דהא קא מהני ליה שחיטת אמו להתירו אף באכילה: וחכמים אומרים מגע טרפה שחוטה - בשחיטה עושה ניפול פליגי כדאמר בגמ' וקודם שחיטה לכ"ע אדם שנוגע באבר שבחוץ טהור דאי מחיים מטמא היכי הוה מהני שחיטה לרבנן להפקיע הטומאה לטהרות ולעיל דקתני הושיט רועה את ידו ונגע בו טהור לאו דוקא לפי שהוא בפנים דאפי' הוציא עובר ידו לחוץ ונגע בו הרועה טהור אלא להודיעך כחו דר' יוסי הגלילי דאפי' הכי בטמאה טמא א"נ מודו רבנן בהוציא ידו לחוץ ונגע בו דבטמאה טמא דלענין מה שבפנים הוא דמקשינן טמאה לטהורה ולא לענין מה שבחוץ: טהור מן המדרס - מתחלה כשנטמא מדרס צריך לומר דהיה שם פשוטי כלי עץ מפסיק בין רגלו לבגד דאי אין שם פשוטי כלי עץ לא הוה פליג ר' יוסי דהא בא לו מדרס ומגע זב ביחד אם היה יחף או מדרס ומגע מדרס אם היה נעול וכשבא בבת אחת מודה ר' יוסי כדמשמע בהקומץ רבה מנחות דף כד:: אלא שאם נגע בו הזב כו' - שנגע בו מקמי מדרס איירי או שיחף דרס דהוה ליה מדרס ומגע הזב בבת אחת דאי לבסוף לא אתי מגע דקיל וחייל אמדרס החמור כדמשמע בהקומץ רבה שם: ושם ד"ה כי דקתני בברייתא מודה ר' יוסי בשני סדינים המקופלים ומונחים זה על זה וישב עליהן הזב שהעליון טמא מדרס והתחתון טמא מדרס ומגע מדרס פי' שיש אויר בין הסדינין שמונחין על גבי קונדסין זה למעלה מזה וישב זב על העליון עד שהכביד העליון שנגע בתחתון וכגון שפשוטי כלי עץ מפסיק בינו ולסדינים דבעליון קדם המדרס למגע ובתחתון באים בבת אחת שהכביד על העליון עד שהגיע לתחתון נטמא מדרס מחמת הזב ומגע מדרס מן הסדין העליון ושניהם באים בבת אחת ומעיקרא דקא הוה בעי למיפשט בעיא דעשרון שחלקו ונטמא אחד מהם והניחה בביסא וחזר טבול יום ונגע בטמא מי אמרינן שבע ליה טומאה או לא ויטמא גם חלק השני ע"י צירוף כלי ופשיט ממתני' דסדין טמא מדרס שעשאו וילון טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס אמר ר' יוסי וכי באיזה מדרס נגע זה אלא שאם נגע בו הזב טמא מאי לאו אפי' לבסוף אכתי לא ידע ברייתא דשני סדינין דמוכח בהדיא דלא חייל לבסוף מגע מדרס דקיל אמדרס דחמור וא"ת דבשלהי העור והרוטב לקמן חולין דף קכח: תניא החותך כזית בשר מאבר מן החי חישב עליו ואח"כ חתכו טמא ופריך טומאת בית הסתרים היא ומשני ר"מ היא והשתא היכי חייל אחר המחשבה טומאת אוכלין דקיל אטומאת אבר מן החי דחמיר וי"ל דטומאת אוכלין חמיר שראוי להצטרף עם פחות מכביצה אוכלין אבל קודם שיחשב עליהם לא היה ראוי להצטרף והרב ר' שמשון אומר דשבע ליה טומאה לא שייך בדבר שהטומאה באה מגופו וחייל שפיר אפי' קל על חמור וכפירושו משמע בהקומץ רבה מנחות דף כד: דבעי למיפשט מההוא דב' סדינים דלא אמר שבע ליה טומאה שהרי תחתון טמא מדרס ומגע מדרס פי' אע"ג דעליון אינו טמא אלא מדרס היינו משום דלא חייל מגע דקיל אמדרס דחמור בזה אחר זה אבל מתחתון בעי למיפשט כיון דבבת אחת ודאי חל אפי' קל על החמור וא"כ בשניהם שוים כי ההיא דעשרון שחלקו חלים אפי' בזה אחר זה ומשני דבבת אחת ודאי חייל אפי' קל על חמור אבל בזה אחר זה אפי' שניהם שוין לא חייל האחרון והשתא לפי סברת הפושט אמאי לא פשיט מר"מ דאמר גבי סדין שעשאו וילון דטמא מגע מדרס אלמא דחל קל עם החמור בבת אחת אלא ודאי כשהטומאה באה מגופו לא אמרי' שבע ליה טומאה וחל אפי' קל על חמור אפי' בזה אחר זה ויש לדחות דלא בעי למפשט מר' מאיר דהא ר' יוסי פליג עליה מהאי טעמא ולהכי לא פשיט אלא מר' יוסי: אבל שלש על שלש הבאות מבגד גדול בשעת פרישתן מאביהן מקבלות טומאה מאביהן - דקודם שנחלק לגמרי נוגעות חתיכות זו לזו וה"ה דבשלשה על שלשה משכחת לה דמודה ר' יוסי כגון שלא הפסיק פשוטי כלי עץ בין רגלו לבגד דאתי מדרס ומגע בבת אחת ואפי' אם הפסיק נמי אם היה נכפל בשעה שדרס עליו ששני ראשיהן נוגעים זה בזה בגלוי דאין זה בית הסתרים ובבת אחת קאתו אלא ניחא ליה לאשכוחי טומאת מגע אפי' בבגד שיהיה עומד כל שעה מתוח והיה שם פשוטי כלי עץ המפסיק דומיא דרישא: בשעת פרישתן מקבלין טומאה מאביהן - וא"ת ולקמן בהעור והרוטב חולין דף קכח: גבי החותך בשר מן החי דטמא ומוקי לה כר"מ דאמר טומאה דבית הסתרים מטמא לוקמה אפי' כר' יוסי דבשעת פרישתו מקבל טומאה מהאבר ודוחק לומר דמיירי כגון דבמשהו ראשון שנחתך לא היה באבר כדי לעלות ארוכה וי"ל דבעי לאוקמי אף בניתז בכל כחו דלא מקבל טומאה מאביהן בשעת פרישה מאביהן וכי האי גוונא משני בפ' אמרו לו כריתות דף טו: ומיהו בפ' כיצד צולין פסחים דף פה. ושם ד"ה ולרבינא גבי אבר שיצא מקצתו דחותך עד שמגיע לעצם וקולף עד שמגיע לפרק וחותך ודייק מינה דלא גזור טומאה על היוצא דא"כ היה מטמא מה שבפנים ומשני דטומאת בית הסתרים היא ומה בכך הא בשעת פרישתה מקבלת טומאה ולא מיתוקמא בניתז בכל כחו שהרי צריך לקלוף הבשר שבחוץ מעל העצם עד לפרק וי"ל דמיירי כגון שחותך בסכין רחבה שמפסקת הסכין בין מה שבחוץ למה שבפנים ואין נוגע זה בזה בשעת חתיכה וכן ההיא דהעור והרוטב לקמן חולין דף קכח: בעי לאוקומי אפי' בסכין רחבה ואם תאמר אמאי לא מקשה הכא לעולא כמו שמקשה לשמואל בכריתות דף טו: דאמר אהא דתנן בפ"ק דמס' מכשירין משנה ה המוסק את הכרישין מים שבתוכן אינן בכי יותן והיוצא מהן הרי הן בכי יותן אמר שמואל וכרישין עצמן הוכשרו מ"ט בשעת פרישתן מהן הכשירום ופריך עלה ממתני' דהתם דקתני ערב פסח הולך אצל רופא וחותך אבר המדולדל בו עד שיניח כשערה ותוחבו בסירא ונמשך ממנו והלה עושה פסחו והרופא עושה פסחו ואי בשעת פרישתן הוכשרו הכא נמי בשעת פרישתן מן האבר ליטמא לאדם ומשני בנתזין בכל כחו והשתא טפי הוה ליה לאקשויי הכא לעולא מטומאה אטומאה ממה דפריך התם מטומאה אהכשר ויש לומר דאעולא דהכא לא מצי למיפרך מהתם דלא דמי דהכא אפילו נתזין בכל כחו מקבלות טומאה בשעת פרישתן עד שלא הובדל לגמרי נוגע קצת באביו אבל התם גבי אבר מן החי כל זמן שלא הובדל לגמרי לא מטמא ואין לחוש אנגיעה קודם שהובדל לגמרי אבל לשמואל פריך שפיר דמיירי במים שנפלו על הכרישין שלא לרצון ולכך מוסק ומים הנבדלים ממנה לגמרי הם לרצון וכי הדרי ונגעי בכרישין מכשירין אע"ג דלא ניחא ליה כדתנן מכשירין פ"א מ"א כל משקה שאין תחילתו לרצון וסופו לרצון הרי הוא בכי יותן ודמיא לההוא דרופא לגמרי וא"ת דאמרינן בהעור והרוטב לקמן חולין דף קכג. טלית שהתחיל לקורעה כיון שנקרע רובה שוב אינו חבור וטהורה משמע טהורה לגמרי וכן משמע בפ' דם חטאת זבחים דף צד: דמייתי לה אבגד שיצא חוץ לקלעים ונטמא קורעו ומכניסו ומכבסו במקום קדוש ואם נשאר עליו שום טומאה היאך מכניסו והא אכתי טמא הוא והשתא אמאי אינה טמאה מגע מדרס כי הכא ובקונטרס תירץ שם דהיכא דאיכא עליו שתי טומאות מדרס ומגע הזב אהני חלוקה למדרס דתו לא חזיא ליה ואפילו הוא יותר משלשה על שלשה אפילו הכי טהורה מן המדרס כיון דלא חזיא למלאכה ראשונה להתעטף פשה ביה טומאת מגע דחזיא לג' אצבעות אבל התם איירי כשאין עליה מדרס אלא טומאת מגע בלבד וקריעה אהני לבטולי ותו לא פשה עליה מידי ואין נראה שום סברא לחלק דמ"מ כיון דיש בה שלש על שלש שהוא שיעור טומאה לא פקע מיניה טומאת מגע ומה שהביא שם בקונטרס ראיה דאע"ג דאית בו שיעור טומאה מ"מ בטלה ע"י קריעה דומיא דכלי חרס דשבירתו מטהרתו ושבריו מקבלין טומאה כדאמר באלו טרפות לעיל חולין דף נד: הן וקרקרותיהן ואין זו שום ראיה דהתם איירי כשייחד השברים אח"כ אבל בלא יחוד לא כמו שמפרש שם ויש מפרשים דטלית שם כלי עליה וכשנקרעה כיון דאזל שם כלי מינה טהורה לגמרי אבל הכא איירי בחתיכת בגד ולא טהרה ממגע מדרס אע"פ שטהור מן המדרס ועוד נראה לי דמיירי כשקורע בהרבה מקומות עד שלא ישאר בכל אחד רוחב שלש ולהכי קאמר דטהורה לגמרי דאע"פ שכל הקריעות מחוברות בסופן לאו חיבור הוא כיון דכל קרע וקרע נקרע עד רוב הטלית והוי כאילו נגמר כל קרע וקרע עד סופו וכגון שלא שייר בטלית באותו מיעוט שלא נקרע כדי מעפורת פי' סודר כדאמרינן התם דאי נשאר כדי מעפורת הויא טמא מדרבנן כדאמר בפרק דם חטאת זבחים דף צד:: מטביל עד מקום מדה - ואם תאמר ואידך ליהוי חציצה דהוי מיעוטו המקפיד דמיעוטו המקפיד חוצץ בכלים כמו באדם כדמשמע במסכת מקואות פ"ט מ"ז ויש לומר דאיירי בידות הכלים העשויין כעין חוליות כאותן שלשלאות של ברזל העשויין בטבעות והא דקתני נמי סיפא במסכת מקואות פ"י מ"ה שלשלת דלי גדול ארבעה טפחים ושל קטן עשרה טפחים ומטביל עד מקום מדה ר' טרפון אומר עד שיטבול כל הטבעת מכלל דת"ק לא בעי כל הטבעת מיירי נמי כגון דאותה טבעת עצמה עשויה כחוליות מטבעות קטנות וליכא חציצה: חבורי אוכלים כמאן דמפרתי דמו - תימה דלא משני הכי בהעור והרוטב לקמן חולין דף קכח: גבי חישב עליו ואח"כ חתכו טמא ופריך טומאת בית הסתרים הוא ודוחק להעמידה כר' מאיר וי"ל דלא אמרינן כמאן דמפרתי דמו אלא היכא דעומד ליקצץ כמו הכא דאבר אסור והשאר מותר וכן בסוף כיצד צולין פסחים דף פה. גבי אבר שיצא מקצתו דמה שיצא אסור ומה שבפנים מותר אבל גבי אבר מן החי דהכל אסור ואין עומד ליחתך לא אמרינן כמאן דמיפרתי דמו: מאי טעמא דר' יוחנן אליבא דר' מאיר - קצת קשה דשאני אבר בהמה דמדאורייתא שרי אף באכילה כדאמרינן לקמן חולין דף עד. דאין להם אלא מצות פרוש וי"ל דמ"מ בעי דכמו שגזרו עליו חכמים איסור אכילה טומאה נמי היה להו ליגזור: שחיטה תנינא - תימה דאדפריך תנינא טפי הוה ליה לאקשויי מינה לריש לקיש: הוכשרו בדמיה - אין לדקדק מדמועיל הדם להכשיר האבר אלמא לא חשיב כניפול דמזה לא הוה משני מידי אלא מדבעי הכשר לקבל טומאת אוכלין קא דייק כדפירש בקונטרס אלמא אין בו טומאת אבר מן החי והיינו טעמא דדם בהמה מועיל להכשיר האבר אפי' הוי כניפול משום דאמר דבהמה נעשית יד לאבר וא"ת וכיון דמדאורייתא האבר מותר באכילה לרבי יוחנן כדאמרינן בסמוך ל"ל הכשר מדם בהמה דר' יוחנן גופיה אית ליה בפירקין לקמן חולין דף עד: דר"מ סבר כר' שמעון דשחיטה מכשרת ור' שמעון נמי דקאמר לא הוכשרו מפרש רב אשי בהעור והרוטב לקמן חולין דף קכח. דטעמא דר"ש משום דדם לא מכשיר דשחיטה מכשרה ולא דם ושחיטה נמי לא מכשרה הואיל ואינה מתרת באכילה ואמאי והרי מתרת באכילה מן התורה וי"ל דמשום דמדאורייתא לא מכשרת שחיטה אפי' לר"ש כדאמר לעיל בפ' השוחט חולין דף לו: עשאוהו כהכשר מים מדרבנן וכיון שאבר אסור מדרבנן לא מהניא ליה הכשר שחיטה דלא הויא נמי אלא מדרבנן וא"ת להנהו דמוקמי פלוגתייהו בהעור והרוטב לקמן חולין דף קכז: דר"מ ור"ש בבהמה נעשית יד לאבר או באוחז בקטן ואין גדול עולה עמו דלרבי שמעון אין נעשית יד מנא להו דכיון דאיכא למימר דטעמא דרבי שמעון משום דדם לא מכשר ואמאי פליגי ארב אשי וי"ל דדייקי לישנא דרבי שמעון דאמר לא הוכשרו ולא קאמר אין הדם מכשיר משמע אפילו היה הדם מכשיר הכא לא הוכשרו: אי מההיא ה"א כו' - ולעולם שחיטה עושה ניפול הקשה הרב ר' שמואל מוורדו"ן א"כ היכי קאמר ר"ש לא הוכשרו דמשמע דע"י בהמה הוא דלא הוכשרו אבל הכשר מועיל להם והא אוכל שאי אתה יכול להאכילו ע"י לאחרים הוא כיון דשחיטה עושה ניפול והוי בשר מן החי ואין קרוי אוכל לר"ש כדאמר בסוף העור והרוטב לקמן חולין דף קכט. ולא מקבל טומאה וי"ל דר"ש לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים הוא ולא מקבל טומאה אלא לדידכו אודו לי מיהת דלא הוכשרו: סלקא דעתך אמינא הואיל ומטמא טומאה חמורה אגב אביו לא ליבעי הכשר - כדאמרינן בפרק בא סימן נדה דף נא. מה זרעים שאין סופם כו' קמ"ל דוקא סופו אבל תחלתו כי האי דתחלתו מטמא טומאה חמורה ואין עוד סופו לטמא טומאה חמורה משפירש צריך הכשר כך פי' בקונטרס והדין עמו שפירש כן דדוקא כשפירש צריך הכשר אבל בעודו מחובר אין צריך הכשר להצטרף לפחות מכביצה אע"ג דמעשה עץ שימש כדאמר בהעור והרוטב לקמן חולין דף קכט. דהא אמרינן בסוף פ' טבול יום זבחים דף קה. דפרה ופרים מטמאים אוכלין ומשקין מחמת שסופן לטמא טומאה חמורה ולא אמרינן מעשה עץ הוא אף על גב דטומאה חמורה שלהן אינו מטעם ראויות אוכל דאפילו העוסק בשריפת עור ועצמות מטמא בגדים וצריך לומר דטעמא דמעשה עץ שימש מהניא לכשפירש שאין סופו לטמא עוד טומאה חמורה והא דאמר בפ"ק דפסחים דף יח. פרה ששתתה מי חטאת בטלו במעיה ומפרש התם דבטלו מטומאה חמורה אבל טומאה קלה מטמאים לא חשיבי התם מעשה עץ לפי שמתחלתן צריכין שיהיו ראויין לשתיה ונמצא שטומאה חמורה שלהם אינה אלא מטעם ראויות לשתיית אדם שהיה בהם כבר שאל"כ לא היו ראויין להזאה ולהכי אין צריכין הכשר שרץ אפי' כשאין סופן עוד לטמא טומאה חמורה: אין בהם אלא מצות פרוש בלבד - וקרא דברייתא אינו אלא אסמכתא בעלמא וא"ת וכיון דמדאורייתא שרי באכילה אמאי נקט בברייתא דלעיל חולין דף עג. לא אם טיהרה שחיטת טרפה אותה ואת האבר המדולדל בה מה שייך שם להזכיר אבר מדולדל דשרי אף באכילה וי"ל דה"ק אבר המדולדל בה גזרו ביה רבנן איסור אכילה ולא גזרו שלא תהא שחיטה מטהרתו כמו עובר דבר שאינו גופה: תרי במותם כתיבי - וא"ת הא אכתי צריכי לכדדרשינן בהעור והרוטב לקמן חולין דף קכח: יכול בשר הפורש מן השרצים יהא טמא תלמוד לומר במותם מה מיתה שאינה עושה חליפין כו' וי"ל דכעין מותם וההיא דרשה מחד במותם נפקא אי נמי דרשה דהתם מנבלתם נפקא מה נבלה שאין עושה חליפין ונקט במותם לפי שהיא דרשה פשוטה: מחלוקת באבר דעובר חי - ובבן ח' דאילו בן ט' כשאר בהמה הוא לר"מ וטעון שחיטה: ולהאי תנא דקפריך טרפה דשחיטה מטהרתה מנא לן - קצת תימה דכולא חדא ברייתא היא בת"כ וידע רישא ולא ידע סיפא: נפקא ליה מדרב יהודה כו' - וא"ת דתניא בס"פ רבי אליעזר דמילה שבת דף קלו. לאכלה להביא בן ח' שאין שחיטתו מטהרתו ורבי יוסי ור"א ברבי שמעון אומרים שחיטתו מטהרתו והשתא כולהו לא מתוקם כתנא דמתני' דאפילו ת"ק דהתם משמע דאי לאו לאכלה ה"א דשחיטה מטהרתו ולתנא דמתני' בן ח' כיון דאין במינו שחיטה ידעינן ליה מבהמה טמאה דאין שחיטה מטהרתה אבל כתנא דברייתא דהכא מיתוקמא שפיר ת"ק דהתם דכיון דיש במינו שחיטה אגב אמו מיקרי שפיר יש במינו שחיטה ולא מצי למילף מבהמה טמאה ולהכי צריך התם לאכלה למימר דאין שחיטה מטהרתו ומיהו סוגיא דהתם לא אתיא כתנא קמא דברייתא דהכא דרבא מפרש התם טעמא דרבי יוסי ורבי אליעזר דסברי בטרפה אע"ג דמתה היא דשחיטה מטהרתה הכא נמי לא שנא ורבנן לא דמי לטרפה אפילו מן הבטן דיש במינו שחיטה הכא אין במינו שחיטה ושמא תנא דמתניתין משום קרא דלאכלה חשיב בן ח' אין במינו שחיטה אי נמי קרא דלאכלה דדריש ת"ק התם הוי אסמכתא בעלמא דהא לאביי דמוקי התם פלוגתייהו דפליגי מר סבר חי הוא ומר סבר מת הוא צריך לומר דאסמכתא היא דכיון דחשיב ליה כמת בלאו קרא אין שחיטתו מטהרתו: חלבו דמאי - בקונטרס לא גריס ליה דפשיטא דבשליל איירי ולא גרסינן אלא חלבו דגיד דלא איירי בבהמה אלא בשליל ור"ת אומר שיש ליישב הגירסא וה"פ חלבו דמאי אילימא חלבו דשליל כלומר דגוף דשליל כגון חלב הכליות ושעל הקרב ואתא לאפוקי מחלב דגיד דשליל והא מיפלג פליגי דשרי ר' יהודה חלבו וגיד דשליל של בן ט' אלא חלבו דגיד דלא פליג ר"מ אלא לענין שחיטה אבל חלבו דגידו שרי והא דקאמר לעיל למעוטי חלבו וגידו כלומר היינו חלבו דגידו אי נמי וגידו נקט לקנוקנות דשרי הא פליג ר"מ ואסר אפי' חלב דגיד וקנוקנות דשליל מדקתני כל מקום שהוא משמע אפילו דשליל וקתני חותך שומנו מעיקרו וגם מחטט אחריו משמע דאסר אפילו קנוקנות וכי קאמר חלבו דגיד הוה מצי למיפרך מ"מ אמאי נקט רבי אושעיא אלא על עסקי שחיטה בלבד כיון דפליג נמי בחלב כליות ודקרב ודגיד דשליל אלא דעדיפא פריך דבחלב גיד נמי פליגי ומהאי טעמא נמי לא קאמר למעוטי דמו דהוי לכ"ע בכרת משום דאלא על עסקי שחיטה קאמר ואכתי תקשה לן הא פליגי נמי בחלבו וגידו ולכך הוצרך לומר דאלא על עסקי אכילה בלבד אתמר והא דפליגי באותו ואת בנו בכלל אכילה הוא: למעוטי רובעו - דס"ד דגרע מבהמה מפרכסת דחייב רובע כדאמרינן בפ' העור והרוטב לקמן חולין דף קכא: אי נמי התם הני מילי כגון ישראל בטמאה ועובד כוכבי' בטהורה אבל הכא דבשחיטה זו משתריא באכילה סלקא דעתך לא מחייב: דגמר שה שה מפסח - פירש בקונטרס דפסח פסול משום יוצא דופן ואי אפשר לומר כן דא"כ לר"מ היאך פודין בו דאמר לעיל דאליבא דר"מ שה מעליא הוא ופודין בו אלא מיפסיל מטעם שחוטה דאין פודין בשחוטה כדאמר בפ"ק דבכורות דף יב.: מאי בינייהו דג מקרטע - לאו בין רבי עקיבא וב"ה קא בעי דמחלוקתן מפורש בהדיא דלב"ה דוקא משימותו אלא בין בית שמאי לרבי עקיבא קאמר דתרוייהו מחיים מטמו ומפרש דאיכא בינייהו דג מקרטע פירוש שקופץ ומדלג בחוזק דלבית שמאי טמא ולרבי עקיבא טהור כיון דאם זורקו במים הוא יכול לחיות ומקרטע לשון כח וחיות גדול כמו שהביא בערוך מדאמר בילמדנו בפרשת בהעלותך וכיון שהוא יוצא ורואה את הנר מיד הוא מתחיל שמח ועומד ומקרטע לפניו תדוץ דאבה איוב מא מתרגמינן קדמיה מקרטע: רבי יוחנן אמר חלבו כחלב בהמה - והא דשרי רבי יהודה לעיל חלבו של בן תשעה חי ה"מ לאחר שחיטה דניתר בשחיטת אמו: מה חלב ושתי כליות - ואם תאמר מאי קאמר בת"כ שהביא בקונטרס יכול לא יהא בעונש ואזהרה אבל יהא בעמוד והקרב והא ההוא קרא דהחלב אשר על הקרב דממעט מיניה שליל לענין הקרבה כתיב וי"ל דהא דקאמר בת"כ ולא חלב שליל לאו משום דלימעוט מההוא קרא אלא משום דמשתרי מן כל בבהמה ואין חשוב חלב ובתר הכי קאמר דדלמא אע"ג דנפקא לן מכל בבהמה דאינו בעונש ואזהרה מ"מ הוי בעמוד והקרב: לדברי המתיר אוסר - והא דתנן קרעה טעון שחיטה אתיא אפילו לדברי המתיר דהכא דוקא לדברי המתיר אסור דמהני שחיטת טרפה לענין טומאה והוי כחציו שחוט ותו לא מהניא ביה שחיטה אבל התם לא נשחטה אמו כלל וכן הא דאמרינן לעיל חולין דף עד. גבי בעיא דהושיט ידו למעי בהמה ושחט בה בן ט' חי מהו או דילמא אפילו לרבנן ד' סימנין אכשר ביה רחמנא לא דמי להא דאסרינן הכא לרבנן משום דהכא כחציו שחוט כדפרישית ואפילו לרבא דאמר הכא ד' סימנין אכשר ביה רחמנא איכא למיבעי לעיל דדילמא שאני התם דלא יצא לאויר העולם ואסור אפילו לרבי מאיר וה"נ בין לרבי יוחנן בין לר"ל דפליגי בתלש חלב מבן ט' חי מיתוקמא ההיא בעיא לעיל דאפילו לרבי יוחנן דאמר חדשים גרמי היינו לחלב שנתלש ויצא לאויר העולם ואין איסור חלב חל עד שיולד כדמוכח בפ' גיד הנשה לקמן חולין דף קג. ובסוף פ' דם שחיטה כריתות דף כג: ואפי' לר"ל דאמר חדשים ואוירא גרמי אפשר דבמעי אמו מהני ביה שחיטה כי היכי דמהניא ליה שחיטת אמו: ולטיעמיך הא דתני רבי חייא כו' - תימה כיון דשמיע ליה ברייתא לימא ברייתא: בן פקועה הבא על בהמה מעלייתא הולד אין לו תקנה - מה שפירש בקונטרס דהרי הוא כמי שאין לו אלא סימן אחד מצד אמו ובהמה בחד סימן לא מתכשרה וגם פירש דהאי בתרא לא מצטרף לקמא שאין לך שהייה גדולה יותר מזו וגם פירש דלרב משרשיא לית ליה הא דאמרינן לעיל ד' סימנים אכשר ביה רחמנא והכל מגומגם דאפילו היתה הבהמה ניתרת בסימן אחד אין להכשיר דחשיב כל סימן וסימן כחציו שחוט ואין רוב סימן שיהא ראוי לשחיטה ואפילו לא היתה השהייה פוסלת בשחיטה אין שייך להתיר כיון דחצי הגוף של ולד הבא מכח אמו לא נשחט כלל ואפילו מ"ד לעיל ד' סימנין אכשר ביה רחמנא מודה הכא דהתם שחיטת טרפה לא הויא שחיטה אבל כאן הוי כאילו נשחט חציו ומודה נמי לסוגיא דריש פרקין לעיל חולין דף סט. גבי מהו לחוש לזרעו של עובר דמשמע דעובר היוצא אין לו תקנה בשחיטה דהתם הסימנין כשחוטין ושוב אינן בני שחיטה להתיר כלום ולפירוש הקונטרס כולה ההיא סוגיא דלא כוותיה וזה דוחק: דנפל דובא עליה כו' זיל שחטיה - אע"ג דסבר כרבנן לא אסר משום דרוסת הזאב דדוקא בשחיטה גזרו דמיפרסמא אבל טרפות דידיה לא מיפרסמא כל כך ובקונטרס פירש נמי ולא היה עוד יכול לחיות ואפילו הכי שרי וכן נראה דלא על חנם השמיענו דנפל דובא עליה: והא אמר רבין אמר רבי חנינא הלכה כר"ש שזורי - לא מייתי לה אלא משום ולא עוד דאי לאו הכי מאי אלימא דרבין מדזעירי: אנא כי האי סבירא לי - וכן קי"ל דפסיק כאן הלכה למעשה ואהאי סמכינן להדליק בשבת בכל שמנים אע"ג דר"ש שזורי קאמר בפ' במה מדליקין שבת דף כו. בעיטרן ובנפט דוקא דאי אף בעיטרן קאמר היינו ת"ק: אף בחול שואלו ואוכלו על פיו - בירושל' מפרש שאימת דימוע על ע"ה דכיון שהופרש חמור בעיניו יותר כשחוזר ומתערב ובטעמא דת"ק דלא שרי אלא בשבת פליגי בירושלמי חד אמר מפני כבוד שבת וחד אמר מפני שאימת שבת עליו והוא אומר אמת ופריך אי אימת שבת עליו הא דתניא מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר ואי אומר אמת אמאי לא יאכל מפני שאין שבת עליו באימה ולמ"ד מפני כבוד שבת ל"ל שואלו ע"י עילה עולה ועוד פריך תנינא שואלו בחול לא יאכל בשבת ולמאן דאמר מפני כבוד שבת אמאי לא יאכל בשבת וקאמר לא אמרו אלא בשוגג אבל במזיד אסור דתנינא ושכח לעשרו: אלא לדידך מאי כו' - תימה דלמא סובר כמ"ד צומת הגידין הוי דאגרמא ולבר דהיינו כשיוצא מן העצם אבל למעלה מן הארכובה לא מיטרף משום צומת הגידין וי"ל מדפריך ליה עולא מכלל דהוה פשיטא ליה דצומת הגידין הוי דאגרמא ולגיו ועוד דרב יהודה דקאמר בסמוך היכא דפרעי טבחי והיינו דרבא בריה דרבה בר רב הונא דקאמר עילוי ערקומא שהוא עדיין יותר: הכא נמי מן הארכובה ולמעלה קתני - לעולא ניחא דמצי לפרש מן הארכובה ולמטה מיד אף על גב דלא בכל מקום כשרה כמו כנגד צומת הגידין מכל מקום כיון דמיתוקם למטה מיד ולמעלה מיד ניחא: מר בר רב אשי אמר כו' - פי' בקונטרס דכמר בר רב אשי קיי"ל בכל דוכתי בר ממכתב אודיתא ומיפך שבועה וכן יש בסדר תנאים ואמוראים ור"ח פי' דקיי"ל כוותיה בכל דוכתין בר ממיפך שבועה וחיורי וסימן כולו הפך לבן וחיורי היינו הך דשמעתין וכן פי' רבינו תם: איפסיק חד מינייהו טרפה - לא שייך למתני גבי יתר עליהן עוף לעיל חולין נו. משום דכשנפסק אחד מהן סוף כולן ליפסק: ואם לאו זה וזה אסור - והא דקתני רישא נחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה ה"ה נמי נשבר העצם ואין רוב בשר קיים ואגב סיפא נקט נחתכו דלמטה אפי' נחתכו לגמרי כשרה: רוב עוביו ואמרי לה רוב הקיפו - זימנין דמשכחת לה זה בלא זה שאין העצם עגול לגמרי אלא מרחיב מצד אחד ומיצר מצד אחד ובקונטרס פירש בענין אחר: למאי ליחוש לה חדא דא"ר יוחנן כו' - תימה דהתם גבי פסח פליגי משום דמר אזיל בתר השתא ומר אזיל בתר סוף כדמפרש בכיצד צולין פסחים פד. ומה שייכא ההיא פלוגתא הכא לענין הגנה וי"ל משום דברייתא קתני אם עור ובשר חופין את רובו משמע דאי חשיב בשר מגין: גידין שסופן להקשות - בפרק כיצד צולין פסחים דף פד. פי' בקונטרס גידי צואר ואין נראה דהכא מייתי לה אגידי רגל ועוד דגידי צואר לעולם קשין הן ואין רגילות לאכלן כלל כמו עצמות כדאמרינן בכיצד צולין שם פג: הגידין והנותר והעצמות ישרפו לששה עשר ופריך הני גידין היכי דמי אי גידי בשר ליכלינהו ואי דאייתור היינו נותר אלא פשיטא גידי צואר משמע שהם רגילים להיות נותר בכל שעה: אל תקניטני - דאותביה ריש לקיש לר' יוחנן מההיא דאלו שעורותיהן כבשרן כו' וא"ת לדידיה גופיה תקשה ליה דהא קסבר דבתר בסוף אזלינן בהך גידין שסופן להקשות וי"ל דלא דמי פסח דלאכילה לטומאה דאפי' עור ששלקו מטמא טומאת אוכלין כיון דחזי לאכילה כדאמר בסמוך ואע"ג דודאי אין נמנין עליו בפסח והכי נמי גידין שסופן להקשות וכן בפרק כיצד צולין פסחים פד. דפריך מההיא דר' יוחנן דאמר עור הראש של עגל הרך אין מטמא טומאת אוכלין אההיא דגידין שסופן להקשות מכ"ש פריך ובירושלמי אההיא דראשו של עגל הרך א"ר יוחנן לא שנו אלא לטומאה אבל ללקות לא ור"ל אמר משנה שלמה היא זו בין לטומאה ובין ללקות ומסיק התם מיחלף שיטתיה דר"ל תמן לא עביד לה בשר גבי גידין שסופן להקשות דאמר אין נמנין וכאן עביד ליה בשר א"ר בון טעמא דריש לקיש ואכלו את הבשר בשר ולא גידין משמע לפי הירושלמי דבכל מקום אזיל בתר השתא בר מגבי פסח דכתיב קרא: בלשון יחיד כו' - היה שונה במשנה דברי ר"ש ולא כמו שפי' בקונטרס משום דאתיא כיחידאה דבפרק החולץ יבמות דף מב: פריך והא א"ר יוחנן הלכה כסתם משנה אע"ג דאתיא כר' יהודה וא"ת וממאי דמההיא דפסח הדר ביה ודלמא מההיא דלקמן הדר ביה וי"ל דמסתמא הדר ביה לגבי חבריה: נתמסמס מהו - הא דאמר באלו טרפות לעיל חולין נג: נתמסמס הבשר רואין אותו כאילו הוא אינו היינו כגון בריאה ובגידין שהטרפות תלוי בהן אבל הכא שהטרפות תלוי בעצם אע"ג דנתמסמס הבשר שמא עדיין מגין: דקנה משכא דידיה - בקונטרס גרס בדלי"ת ור"ח ור"ת גרסי ברי"ש פי' רירים ליחה שלו שאז מדבק בו העור ומעלה בו ארוכה: עור ששלקו מטמא טומאת אוכלין - וא"ת א"כ יאכל עור בפסח דהא תנן פסחים דף פד. כל הנאכל בשור גדול בשלקא נאכל בצלי בגדי הרך וי"ל דבעינן שיהא נאכל בשלקא שלא ע"י הדחק: בנבלתה ולא בעור ולא בעצמות - וא"ת אמאי לא מייתי מתני' דהעור והרוטב לקמן חולין קיז: דתנן בהדיא דהעור אינו מצטרף לטמא טומאת נבלות וי"ל דמייתי מהכא משום דרבה בר רב חנא קאמר עלה לא נצרכה אלא עשאן לציקי קדרה דאמתני' לא מצי למימר דמתני' איצטריך לאשמועינן משום צירוף דאין מצטרפין: ולא בעור - כשאין עליו כזית בשר דהכי אמר בהעור והרוטב לקמן חולין קכו: והתם נמי דרשינן בנבלתה ולא בקולית סתומה ושקולין הן: המפלת מין בהמה וחיה - לא הוי מצי למינקט נפל משום דתוך שלשה תולין בו את השליא כדאמר רבא בפ' המפלת נדה דף כו:: הריני מטיל עליה חומר ב' ולדות - בקונטרס פי' דאתא כרבנן אבל מתוך הלשון דחומר שני ולדות משמע כר"מ דחשיב ולדות בהמה חיה ועוף וכגון דהך בהמה הויא זכר דאי הויא נקבה לא נפקא מינה מידי בחששא של שליא אם לא היכא דחד קודם שקיעת החמה וחד לאחר שקיעה כדאמרינן גבי סנדל בפרק המפלת נדה דף כה: אי נמי י"ל דאתיא מתני' כרבנן דלא חשבינא ליה ולד וחומר שני ולדות הוי משום שליא גופה ולא משום בהמה ונותנין לה חומר זכר ונקבה ומיהו אי כרבנן אתיא הוה ליה למימר תשב לזכר ולנקבה ולנדה דשמא אין כאן ולד אחד ולפירוש הקונטרס אתי שפיר הא דלא קאמר ולנדה דהיינו חומר שני ולדות דקאמר וא"ת לפי מה שפירש דנקט בהמה וחיה דוקא אבל הפילה נפל לא חיישינן לולד אחר כיון דילדה כי אורחא הא מתני' ילדה כי אורחא וחיישינן באינה קשורה לולד אחר ומאי סייעתא מייתי לר' אלעזר אדרבה קשיא ליה מהך ברייתא דנקט חיה ועוף דווקא וסייעתא לר' יוחנן וי"ל דאין הדבר תלוי בכי אורחיה אלא פשיטא ליה למסדר הש"ס דבצורת האדם תלוי הטעם שרגילה שליתה להתעכב אבל אחר בהמה וחיה ועוף לא שנא במעי אשה ולא שנא במעי בהמה אין השליא רגילה להפרד מן הולד אפי' ילדה הבהמה בר קיימא וא"ת דהכא קתני שמא נימוח משמע דספקא הוא וא"כ אמאי אסורה השליא באכילה כשיצתה מקצתה ויש עמה ולד והא ספק ספיקא הוא שמא אין כאן ולד אחר ואפי' את"ל יש כאן שמא אין באותו מקצת רובא ולד ובספ"ק דבבא קמא דף יא. משמע דבספק ספקא שרי דדייקינן מיניה דאין מקצת שליא בלא ולד הא יש מקצת שליא בלא ולד הוה ליה למשרי מספק ספיקא וי"ל דבברייתא דקתני שמא היינו בשליא הבאה אחר הולד ולעיל איירי בשליא הבאה קודם ולד אי נמי אסורה באכילה משום דגזרינן מקצתה אטו רובא כדמסיק בב"ק: סמוך מיעוטא דנדמה למחצה דנקבות כו' - והא דתנן בפ"ג דבכורות דף כא: בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זה תקבר ונפטרה מן הבכורה ולא אמרינן ישליכנה לכלבים מהאי טעמא דהכא דהתם לא אמרינן תקבר אלא כדי לפרסם דנפטרה מן הבכורה כדאמר התם ומה שאין דוחה לומר שם כן אלא משום קושיא דפריך אר' חייא דאמר וכי מאחר דאינה מטמאה במגע ובמשא אמאי תקבר ומשני כדי לפרסמה כו' בלאו הכי נמי היה צריך לטעם פרסום אלא דאדרבי חייא לא ניחא ליה כל כך שתקבר מטעם פרסום כיון דאפילו ילדה דבר הקדוש לא בעי קבורה משום דבטל: רובא בר מיקדש הוא - משום דאיכא נדמה דלא קדיש קאמר רובא ולא כולה וא"ת והא בולד קדשים הכל קדוש כדמוכח בתמורה בסוף פרק כל הקרבנות דף יז. דקאמר אבל כלאים טומטום ואנדרוגינוס אי אתה מוצא אלא בולדות קדשים אלמא כלאים הנולד מבהמה קדושה קדיש וכ"ש נדמה כדמוכח במרובה ב"ק עח. דקאמר השתא כלאים מרבה ליה נדמה מבעיא וי"ל דסוגיא דהתם כמאן דאמר ולדות קדשים במעי אמן הן קדושים והכא למאן דאמר בהויתן הן קדושים והא דנפל קדוש הכא היינו משום דילפינן מבכור דקדוש בבכורה כדדרשינן בכריתות מדכתיב שגר אי נמי אפילו למאן דאמר במעי אמן הן קדושים נקט הכא רובא משום דאיכא דמות דיונה דלא קדיש וע' היטב תוספות זבחים פד: בד"ה ומוציא ועוד שם קיד. סד"ה וקסבר:

182 תלמוד ירושלמי מועד קטן פתח ↗

בִּיקְשׁוּ לְנַדּוֹת אֶת רִבִּי לִיעֶזֶר. אָמְרִין. מָאן אֲזַל מוֹדַע לֵיהּ. אָמַר רִבִּי עֲקִיבָה. אֲנָא אֲזַל מוֹדַע לֵיהּ. אֲתַא לְגַבֵּיהּ אֲמַר לֵיהּ. רִבִּי רִבִּי. חֲבֵירֶיךָ מְנַדִּין לְָךְ. נַסְתֵּיהּ נְפַק לֵיהּ לִבִרָא אֲמַר. חָרוּבִיתָא חָרוּבִיתָא. אִין הֲלָכָה כְדִבְרֵיהֶם אִיתְעוֹקְרִין. וְלָא אִיתְעֹקְרָת. אִין הֲלָכָה כִדְבָרַיי אִיתְעוֹקְרִין. וְאִיתְעֹקְרָת. אִין הֲלָכָה כְדִבְרֵיהֶן חוֹזְרִין. וְלָא חָזְרָת. אִין הֲלָכָה כִדְבָרַיי חוֹזְרִין. וְחָזְרָת. כָּל הָדֵין שְׁבָחָא וְלֵית הֲלָכָה כְרִבִּי אֱלִיעֶזֶר. אָמַר רִבִּי חֲנִינָה. מִשֶּׁנִּיתְנָה לֹא נִיתְנָה אֶלָּא אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטּוֹת. וְלֵית רִבִּי אֱלִעֶזֶר יָדַע שֶׁאַחֲרֵי רַבִּים לְהַטּוֹת. לֹא הִקְפִּיד אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁשָּׂרְפוּ טַהֲרוֹתָיו בְּפָנָיו. תַּמָּן תַּנִּינָן. חִיתְּכוֹ חוּלְיוֹת וְנָתַן חוֹל בֵּין חוּלְיָיא לְחוּלְיָיא. רִבִּי לִיעֶזֶר מְטַהֵר וַחֲכָמִים מְטַמִּין. זֶה תּנּוּרוֹ שֶׁלְחֲכִינָיי. אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה. חָכַךְ גָּדוֹל נַעֲשֶׂה בְאוֹתוֹ הַיּוֹם. כָּל מָקוֹם שֶׁהַיְתָה עֵינוֹ שֶׁלְרִבִּי לִיעֶזֶר מַבֶּטֶת הָיָה נִשְׁדַּף. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִילוּ חִיטָּה אַחַת חֶצְיָיהּ נִשְׁדַּף וְחֶצְיָיהּ לֹא נִשְׁדַּף. וְהָיוּ עֲמוּדֵי בֵית הַוַועַד מְרוֹפָפִים. אָמַר לָהֶן רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ. אִם חֲבֵרִים מִתְלַחֲמִים אַתֶּם מָה אִיכְפַּת לָכֶם. וְיָצָאָה בַת קוֹל וְאָמְרָה. הֲלָכָה כֶאֱלִיעֶזֶר בְּנִי. אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ. לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא. רִבִּי קְרִיסְפִּי רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי. אִם יֹאמַר לִי אָדָם. כָּךְ שָׁנָה רִבִּי לִיעֶזֶר. שׁוֹנֶה אֲנִי כִדְבָרָיו. אֶלָּא דְתַנָּיָא מְחַלְּפִין. חַד זְמַן הֲוָה עֲבַר בַּשּׁוּקָא וַחֲמַת חָדָא אִיתָא סְחוֹתָה דְבֵייתָא וּטְלָקַת וְנָפְלָת גַּו רֵישֵׁיהּ. אָמַר. דּוֹמֶה שֶׁהַיּוֹם חֲבֵירַיי מְקָרְבִין אוֹתִי. דִּכְתִיב מֵאַשְׁפּוֹת יָרִים אֶבְיוֹן. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לִֵוי שְׁלַח בָּתָר חַד בַּר נַשׁ תְּלָתָה זִימְנִין וְלָא אֲתַא. שְׁלַח אֲמַר לֵיהּ. אִילוּלֵא דְלָא חֲרָמִית בַּר נַשׁ מִן יוֹמוֹי הֲוִינָא מְחַרַם לְהַהוּא גוּבְרָא. שֶׁעַל עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה דְבָרִים מְנַדִּין וְזֶה אֶחָד מֵהֶן. וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא לִשְׁלשֶׁת הַיָּמִים כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים יָחֳרַם כָּל רְכוּשׁוֹ וְהוּא יִבָּדֵל מִקְּהַל הַגּוֹלָה. אָמַר רִבִּי יִצְחָק בֵּירִבִּי לָעְזָר. אִית סַגִּין מִינְּהוֹן מְבַדְּרָן בְּמַתְנִיתָא. תַּמָּן תַּנִּינָן. שָׁלַח לוֹ שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח אָמַר לוֹ צָרִיךְ אַתָּה לִנָּדוֹת. שֶׁאִילּוּ נִגְזְרָה גְזֵירָה כְשֵׁם שֶׁנִּגְזְרָה בִימֵי אֵלִיָּהוּ לֹא נִמְצֵאת מֵבִיא אֶת הָרַבִּים לִידֵי חִלּוּל הַשֵּׁם. שֶׁכָּל הַמֵּבִיא אֶת הָרַבִּים לִידֵי חִלּוּל הַשֵּׁם צְרִיךְ נִדּוּי. תַּמָּן תַּנִּינָן. שָׁלַח לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל אִם מְעַכֵּב אַתָּה אֶת הָרַבִּים נִמְצֵאתָ מַכְשִׁילָן לְעָתִיד לָבוֹא. לֹא נִמְצֵאתָ מְעַכֵּב אֶת הָרַבִּים מִלַּעֲשׂוֹת מִצְוָה. שֶׁכָּל הַמְעַכֵּב אֶת הָרַבִּים לַעֲשׂוֹת דְּבַר מִצְוָה צָרִיךְ נִידּוּי. תַּנֵּי. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. תּווּדֵס אִישׁ רוֹמִי הִנְהִיג אֶת אַנְשֵׁי רוֹמִי שֶׁיְּהוּ אוֹכְלִין גְּדָיִים מְקוּלָּסִין בְּלֵילֵי פְסָחִים. שָׁלְחוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ לוֹ. אִילוּלֵי שֶׁאַתּ תֵּווּדַס לֹא הָיִינוּ מְנַדִּין אוֹתָךְ. וּמָהוּ תֵּווּדַס. אָמַר רִבִּי חֲנַנְיָה. דַּהֲוָה מְשֵׁלֵּחַ פַּרְנָסַתְהוֹן דְּרַבָּנִן. לֹא נִמְצֵאתָה מֵבִיא אֶת הָרַבִּים לִידֵי אֲכִילַת קֳדָשִׁים בַּחוץ. שֶׁכָּל הַמֵּבִיא אֶת הָרַבִּים לִידֵי אֲכִילַת קֳדָשִׁים בַּחוץ צָרִיךְ נִידּוּי. תַּמָּן תַּנִּינָן. אֶת מִי נִידּוּ. אֶת אֶלְעָזָר בֶּן הַנָּד שֶׁפִּיקְפֵּק בְּטָהֳרַת הַיָּדָיִם. הָדָא אָמְרָה. הַמְפַקְפֶּק בְּדָּבָר אֲפִילוּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים צָרִיךְ נִידּוּי. תַּמָּן תַּנִּינָן. דִּכְמָה הִשְׁקוּהָ. מָהוּ דִּכְמָה. דִּכְוָותְהּ. נִידּוּהוּ וָמֵת בְּנִידּוּיוֹ וְסָקְלוּ בֵית דִּין אֲרוֹנוֹ. לְלַמְּדָךְ שֶׁכָּל הַמְנוּדֶּה וּמֵת סוֹקְלִין אֲרוֹנוֹ. הָדָא אָמְרָה. הַמְבַזֶּה זָקֵן אֲפִילוּ לְאַחַר מִיתָה צָרִיךְ נִידּוּי. בְּיוֹמוֹי דֵרִבִּי זְעוּרָה הֲווֹן מְרַחַקִּין וּמְקָרְבִין. אָמַר לוֹן רִבִּי לָא. הַשְׁתָּא מְרַחַקִּין וְהַשְׁתָּא מְקָרְבִין. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. חָזְרוּ וְנִמְנוּ. לִכְשֶׁיַּחֲזוֹר בּוֹ יְהוּ מְקָרְבִין אוֹתוֹ. הַמְנוּדֶּה לָרַב מְנוּדֶּה לַתַּלְמִיד. הַמְנוּדֶּה לַתַּלְמִיד אֵינוֹ מְנוּדֶּה לָרַב. הַמְנוּדֶּה לָאַב בֵּית דִּין מְנוּדֶּה לַחָכָם. הַמְנוּדֶּה לַחָכָם אֵינוֹ מְנוּדֶּה לָאַב בֵּית דִּין. הַמְנוּדֶּה לַנָּשִׂיא מְנוּדֶּה לְכָל אָדָם. עַד כְּדוֹן חָכָם שֶׁנִּידֶּה. וַאֲפִילוּ חָבֵר שֶׁנִּידֶּה. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. חָדָא אַמְהָא מִן דְּבַר פָּטָא הֶוָות עָבְרָה קוֹמֵי חָדָא כְנִישָׁא. חֲמַת חַד סְפַר מָחִי לְחַד מֵיינוֹק יְתִיר מִן צוֹרְכֵיהּ. אָמְרָה לֵיהּ. יְהַוֵּי הַהוּא גוּבְרָא מֻחַרַם. אֲתַא שְׁאַל לְרִבִּי אָחָא. אֲמַר לֵיהּ. צָרִיךְ אַתְּ חֲשַׁשׁ עַל נַפְשָׁךְ. הָדָא אָמְרָה. הָעוֹשֶׂה דָבָר שֶׁלֹּא כְשׁוּרָה צָרִיךְ נִידּוּי. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ הֲוָה מְעַיְינֵי תֵינִין בְּבַרְבַּרִית. אֲתוֹן לִיסְטַיָּא וְגָנְבוּן מִינְהוֹן בַּלַּיִלִיָא. וּבְסוֹפָא אַרְגַּשׁ בְּהוֹן. אֲמַר לוֹן. לִיהֲווֹן אִילֵּין עַמָּא מֻחַרַמִין. אָמְרוּן לֵיהּ. יֵיא הַהוּא גוּבְרָא מֻחֲרָם. חָשׁ עַל נַפְשֵׁיהּ. אָמַר. מָמוֹן אִינּוּן חַיָיבִין לִי. דִּילְמָא נַפְשִׁן. נְפַק פֳרִי בַּתְרֵיהוֹן. אֲמַר לוֹן. שָׁרוּן לִי. אָמְרוּן לֵיהּ. שָׁרִי לָן וַנָן שֶׁרֵיי לָךְ. הָדָא אָמְרָה. הַמְנַדֶּה אֶת מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ וְנִידֶּה אוֹתוֹ נִידּוּיוֹ נִידּוּי. מִי מַתִּיר. לֹא כֵן תַּנֵּי. מֵת אֶחָד מִמְּנַדָּיו אֵין מַתִּירִין לוֹ. אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. הָדָא דַתְּ אֲמַר בְּשֶׁאֵין שָׁם נָשִׂיא. אֲבָל אִם יֵשׁ שָׁם נָשִׂיא הַנָּשִׂיא מַתִּיר. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְּשֵׁם רִבִּי בָּא בַּר מָמָל. מַעֲשֶׂה בְאֶחָד שְׁמֵּת אֶחָד מִמְּנַדָּיו וְלֹא הִתִּירוּ לוֹ. וְלֹא כֵן אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לִוֵי. הָדָא דַתְּ אֲמַר בְּשֶׁאֵין שָׁם נָשִׂיא. אֲבָל אִם יֵשׁ שָׁם נָשִׂיא הַנָּשִׂיא מַתִּיר. וְקָמַת מַה דְאָמַר רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְּשֵׁם רִבִּי בָּא בַּר מָמָל. בְּשֶׁלֹּא חָזַר בּוֹ. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אַבַּיי בְּשֵׁם רַב שֵׁשֶׁת. נִמְנוּ בְּאוּשָׁא שֶׁלֹּא לְנַדּוֹת זָקֵן. וָאַתְיָיא כַיי דְאָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בְּשֵׁם רִבִּי אַבָּהוּ. זָקֵן שֶׁאִירָע בּוֹ דָּבָר אֵין מוֹרִידִין אוֹתוֹ מִגְּדוּלָּתוֹ אֶלָּא אוֹמְרִים לוֹ. הִיכָּבֵד וְשֵׁב בְּבֵיתֶךָ. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אַבַּיי בְּשֵׁם רִבִּי אָחָא. זָקֵן שֶׁשָּׁכַח תַּלְמוּדוֹ מַחְמַת אוֹנְסוֹ נוֹהֲגִין בּוֹ כִּקְדוּשַּׁת אָרוֹן. רִבִּי אָחָא רִבִּי תַנְחוּם רִבִּי חִיָיה בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. זָקֵן שֶׁנִּידֶּה לְצוֹרֵךְ עַצְמוֹ אֲפִילוּ כַהֲלָכָה אֵין נִידּוּיוֹ נִידּוּי. בְּיוֹמוֹי דְרִבִּי יִרְמְיָה אֲתַת עַקָּא עַל טִיבֵּרַיָיאֵי. שָׁלַח בָּעֵי מְנַרְתָּא דְכַסְפָּא גַבֵּי רִבִּי יַעֲקֹב בֵּירִבִּי בּוּן. שָׁלַח אָמַר לֵיהּ. אַדַּיִין לֹא שָׁב יִרְמְיָה מֵרָעָתוֹ. וּבִיקֵּשׁ לְנַדּוֹתוֹ. וַהֲוָה רִבִּי חִיָיה בְּרֵיהּ דְּרִבִּי יְצְחָק עֲטוֹשִׁיָּא יְתִיב תַּמָּן. אָמַר לֵיהּ. שָׂמַעְתִּי שֶׁאֵין מְנַדִּין זָקֵן אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה כְיָרָבְעַם בֶּן נְבָט וַחֲבֵירָיו. אָמַר לֵיהּ. דִּכְמָה הִשְׁקוּהָ. וּכְיָרָבְעַם בֶּן נְבָט וַחֲבֵירָיו עָשָׂה. וְנַדּוּן אִילֵּין לָאִילֵּין. וְחָשׁוּן אִילֵּין עַל אִילֵּין וְצָרְכוּן מִישְׁתַּרְיָיא אִילֵּין מִן אִילֵּין. וְכֵן מִי שֶׁנִּשְׁאַל לֶחָכָם וְהוּתַּר. מָה אֲנָן קַיָימִין. אִם בְּשֶׁנִּשְׁאַל קוֹדֶם לָרֶגֶל יְגַלַּח. אִם בְּשֶׁלֹּא נִשְׁאַל קוֹדֶם לָרֶגֶל אַל יְגַלַּח. אֶלָּא כִי נָן קַיָימִין בְּשֶׁנִּשְׁאַל קוֹדֶם לָרֶגֶל וְלֹא מָצְאוּ פְתַח לְנִדְרוֹ אֶלָּא בַרֶגֶל. כְּהָדָא. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֵּרִבִּי לֹא מָצְאוּ פְתַח לְנִדְרוֹ עַד שֶׁבָּא אֶחָד מִזִּקְנֵי הַגָּלִיל. וְאִית דְּאַמְרִין רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר הֲוָה. וַהֲוָה נְסִיב לֵיהּ מִן הָכָא וּמֵקִים לֵיהּ הָכָא. נְסִב לֵיהּ מִן הָכָא וּמֵקִים לֵיהּ הָכָא. עַד דְּאַקִּימֵיהּ גַּו שִׁימְשָׁא מַפְלֵי מָאנוֹי. אָמְרוּן לֵיהּ. אִילּוּ הֲוִיתָה יֵדַע דְּהָדֵין סַבָּא עֲבַד לָךְ הָכֵין נְדַר הֲוִויתָא. אֲמַר לוֹן. לָא. וְשָׁרוּן לֵיהּ. וְלֵיהּ אָמְרִין. הָדָא מְנָן לָךְ. אֲמַר לוֹן. מְשָׁרֵת מֵאִיר הָיִיתִי בְּבָרְחוֹ שְׁנַיִם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים. מַקְלוֹ שֶׁלְרִבִּי מֵאִיר הָיְתָה בְיָדוֹ וְהִיא הָיְתָה מְלַמְּדָתוֹ דַעַת.

192 פסחים פתח ↗

שֶׁאֵין כׇּל אֶצְבָּעוֹת שָׁווֹת. מִצְוָה וְגוּף גָּדוֹל — אוֹכֵל פֵּירוֹת וְלֹא שָׂכָר. מִצְוָה וְגוּף טָהוֹר — נוֹשֵׂא אִשָּׁה וְלוֹ בָּנִים. אַרְבָּעָה דְּבָרִים צִוָּה רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ אֶת בָּנָיו: אַל תָּדוּר בְּשַׁכְנְצִיב מִשּׁוּם דְּלֵיצָנֵי הָווּ, וּמָשְׁכוּ לָךְ בְּלֵיצָנוּתָא. וְאַל תֵּשֵׁב עַל מִטַּת אֲרַמִּית. אִיכָּא דְאָמְרִי: דְּלָא תִּיגְנֵי בְּלָא קְרִיַּת שְׁמַע. וְאִיכָּא דְאָמְרִי: דְּלָא תִּינְסַב גִּיּוֹרְתָּא. וְאִיכָּא דְאָמְרִי: אֲרַמָּאִית מַמָּשׁ, וּמִשּׁוּם מַעֲשֶׂה דְרַב פָּפָּא. וְאֶל תַּבְרִיחַ עַצְמְךָ מִן הַמֶּכֶס, דִּילְמָא מַשְׁכְּחוּ לָךְ וְשָׁקְלִי מִנָּךְ כׇּל דְּאִית לָךְ. וְאַל תַּעֲמוֹד בִּפְנֵי הַשּׁוֹר בְּשָׁעָה שֶׁעוֹלֶה מִן הָאֲגַם, מִפְּנֵי שֶׁהַשָּׂטָן מְרַקֵּד בֵּין קַרְנָיו. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל: בְּשׁוֹר שָׁחוֹר, וּבְיוֹמֵי נִיסָן. תָּנֵי רַב אוֹשַׁעְיָא: מַרְחִיקִין מִשּׁוֹר תָּם — חֲמִשִּׁים אַמָּה, מִשּׁוֹר מוּעָד — כִּמְלֹא עֵינָיו. תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר: רֵישׁ תּוֹרָא בְּדִיקּוּלָא — סַק לְאִיגָּרָא וּשְׁדִי דַּרְגָּא מִתּוּתָךְ. אָמַר רַב: נִיזְהָא דְתוֹרָא — ״הֵן הֵן״. נִיזְהָא דְאַרְיָה — ״זֶה זֶה״. נִיזְהָא דְגַמְלָא — ״דָּא דָּא״. נִיזְהָא דְאַרְבָּא — ״הֵילֵנִי הַיָּיא הִילָא וְהִילּוּק הוּלְיָא״. אָמַר אַבָּיֵי: עוֹר, דָּג, וְכוֹס, חַמִּין, וּבֵיצִים, וְכִנִּים לְבָנִים — כּוּלָּן קָשִׁין לְדָבָר אַחֵר. עוֹר — מַאן דְּגָנֵי אַמַּשְׁכָּא דְצַלָּא. דָּג — שִׁיבּוּטָא בְּיוֹמֵי נִיסָן. כּוֹס — שִׁיּוּרֵי כָּסָא דְהַרְסָנָא. חַמִּין — חַמִּימֵי דְחַמִּימֵי מְשַׁדְּרוּ עִילָּוֵיהּ. בֵּיצִים — מַאן דִּמְדָרֵךְ אַקְּלִיפִּים. כִּינִּים לְבָנִים — מַאן דִּמְחַוַּור לְבוּשֵׁיהּ וְלָא נָטֵיר לֵיהּ תְּמָנְיָא יוֹמֵי וַהֲדַר לָבֵישׁ לֵהּ — בָּרְיָין הָנָךְ כִּינִּים, וְקַשְׁיָן לְדָבָר אַחֵר. אָמַר רַב פָּפָּא: בֵּיתָא דְּאִית בֵּיהּ שׁוּנָּרָא לָא נֵיעוּל בַּהּ אִינִישׁ בְּלָא מְסָנֵי. מַאי טַעְמָא — מִשּׁוּם דְּשׁוּנָּרָא קָטֵיל לְחִיוְיָא וְאָכֵיל לֵיהּ, וְאִית בֵּיהּ בְּחִיוְיָא גַּרְמֵי קַטִּינֵי, וְאִי יָתֵיב לֵהּ גַּרְמָא דְחִיוְיָא אַכַּרְעֵיהּ — לָא נָפֵיק וְאִסְתַּכַּן לֵיהּ. אִיכָּא דְאָמְרִי: בֵּיתָא דְּלֵית בֵּיהּ שׁוּנָּרָא — לָא נֵיעוּל בֵּיהּ אִינִישׁ בְּהַכְרָא, מַאי טַעְמָא — דִילְמָא מִיכְּרִיךְ בֵּיהּ חִוְיָא וְלָא יָדַע וּמִסְתַּכַּן. שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים צִוָּה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי אֶת רַבִּי: מק״ש סִימָן אַל תַּעַשׂ מוּם בְּעַצְמְךָ. מַאי הִיא? לָא תֶּיהְוֵי לָךְ דִּינָא בַּהֲדֵי תְּלָתָא, דְּחַד הָוֵי בַּעַל דִּינָךְ וּתְרֵי סָהֲדֵי. וְאַל תַּעֲמוֹד עַל הַמִּקָּח בְּשָׁעָה שֶׁאֵין לְךָ דָּמִים. אִשְׁתְּךָ טָבְלָה — אַל תִּזָּקֵק לָהּ לַיְלָה הָרִאשׁוֹנָה. אָמַר רַב: וּבְנִדָּה דְאוֹרָיְיתָא, הוֹאִיל וְהוּחְזַק מַעְיָן פָּתוּחַ, דִּילְמָא מָשְׁכָה זִיבָה. שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים צִוָּה רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אֶת רַבִּי: אַל תֵּצֵא יְחִידִי בַּלַּיְלָה, וְאַל תַּעֲמוֹד בִּפְנֵי הַנֵּר עָרוֹם, וְאַל תִּכָּנֵס לְמֶרְחָץ חָדָשׁ, שֶׁמָּא תִּפָּחֵת. עַד כַּמָּה? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. וְאַל תַּעֲמוֹד בִּפְנֵי הַנֵּר עָרוֹם, דְּתַנְיָא: הָעוֹמֵד בִּפְנֵי הַנֵּר עָרוֹם — הָוֵי נִכְפֶּה. וְהַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ לְאוֹר הַנֵּר — הָוַיִין לוֹ בָּנִים נִכְפִּין. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ עַל מִטָּה שֶׁתִּינוֹק יָשֵׁן עָלֶיהָ — אוֹתוֹ תִּינוֹק נִכְפֶּה. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא הָוֵי בַּר שַׁתָּא, אֲבָל הָוֵי בַּר שַׁתָּא — לֵית לַן בַּהּ. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּגָנֵי לַהֲדֵי כַּרְעֵיהּ, אֲבָל גָּנֵי לַהֲדֵי רֵישֵׁיהּ — לֵית לַן בַּהּ. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא מַנַּח יְדֵיהּ עִילָּוֵיהּ, אֲבָל מַנַּח יְדֵיהּ עִילָּוֵיהּ — לֵית לַן בַּהּ. אֵל תֵּצֵא יְחִידִי בַּלַּיְלָה, דְּתַנְיָא: לֹא יֵצֵא יְחִידִי בַּלַּיְלָה, לֹא בְּלֵילֵי רְבִיעִיּוֹת וְלֹא בְּלֵילֵי שַׁבָּתוֹת, מִפְּנֵי שֶׁאָגְרַת בַּת מָחֲלַת, הִיא וּשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה רִבּוֹא שֶׁל מַלְאֲכֵי חַבָּלָה יוֹצְאִין, וְכׇל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לְחַבֵּל בִּפְנֵי עַצְמוֹ. מֵעִיקָּרָא הֲווֹ שְׁכִיחִי כּוּלֵּי יוֹמָא. זִמְנָא חֲדָא פְּגַעָה בְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, אֲמַרָה לֵיהּ: אִי לָאו דְּמַכְרְזִן עֲלָךְ בְּרָקִיעַ: ״הִזָּהֲרוּ בַּחֲנִינָא וּבְתוֹרָתוֹ״ — סַכַּנְתָּיךְ. אֲמַר לַהּ: אִי חֲשִׁיבְנָא בְּרָקִיעַ, גּוֹזֵר אֲנִי עָלַיִךְ שֶׁלֹּא תַּעֲבוֹרִי בַּיִּישּׁוּב לְעוֹלָם. אֲמַרָה לֵיהּ: בְּמָטוּתָא מִינָּךְ, שְׁבֹק לִי רַוְוחָא פּוּרְתָּא. שְׁבַק לַהּ לֵילֵי שַׁבָּתוֹת וְלֵילֵי רְבִיעִיּוֹת. וְתוּ: חֲדָא זִמְנָא פְּגַעָה בֵּיהּ בְּאַבָּיֵי, אֲמַרָה לֵיהּ: אִי לָאו דְּמַכְרְזִי עֲלָךְ בְּרָקִיעַ: ״הִזָּהֲרוּ בְּנַחְמָנִי וּבְתוֹרָתוֹ״ — הֲוָה סַכַּנְתָּיךְ. אֲמַר לַהּ: אִי חֲשִׁיבְנָא בְּרָקִיעַ, גּוֹזְרַנִי עֲלַיְיכִי שֶׁלֹּא תַּעֲבוּרִי בַּיִּישּׁוּב לְעוֹלָם. הָא קָא חָזֵינַן דְּעָבְרָה?! אָמְרִי: הָנֵי

192 בכורות פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: דָּג טָמֵא — מַשְׁרִיץ, דָּג טָהוֹר — מֵטִיל בֵּיצִים, כָּל הַמּוֹלִיד — מֵנִיק, וְכׇל הַמֵּטִיל בֵּיצִים — מְלַקֵּט, חוּץ מֵעֲטַלֵּף שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמֵּטִיל בֵּיצִים — מֵנִיק.

193 תלמוד ירושלמי תרומות פתח ↗

הלכה: הַתּוֹרֵם קִישׁוּת כו׳. נִיחָא אֲבַטִּיחַ וְנִמְצָא סָרוּחַ. אֶלָּא קִישׁוּת וְנִמְצֵאת מָרָה לֹא מֵעִיקָּרָא הִיא מָרָה. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן עָשׂוּ אוֹתָן כְּסָפֵק אוֹכֶל. רִבִּי יוֹנָה בָּעֵי וּלְכָל הַדְּבָרִים עָשׂוּ אוֹתָן כְּסָפֵק אוֹכֶל. מְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכְלִין וְשׂוֹרְפִין אוֹתָהּ בְּטוּמְאָה וְחַיָיבִין עָלֶיהָ חוֹמֶשׁ וְלוֹקִין עָלֶיהָ חוּץ לַחוֹמָה. עִירֶב בָּהּ נַעֲשֶׂה חַמָּר גַּמָּל. תַּמָּן אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן כִּכָּר שֶׁנִּיטְמָא בְּסָפֵק רְשׁוּת הַיָּחִיד וּמַגָּעוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים טָמֵא. וְהָכָא טָהוֹר שֶׁהֵן שְׁנֵי סְפֵיקוֹת. תַּנֵּי בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי אֵין לָךְ מַר בְּקִישׁוּת אֶלָּא תוֹכוֹ. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה מוֹסִיף עַל הַחִיצוֹן שֶׁלָּהּ וְתוֹרֵם. רִבִּי בִּנְיָמִן בַּר לֵוִי בָּעֵי דָּבָר שֶׁאֶיפְשַׁר לָךְ לַעֲמוֹד עָלָיו חֲכָמִים חֲלוּקִין עָלָיו אֶלָּא עַל עִיקַּר בְּדִיקָתָהּ חֲלוּקִין. תָּרַם חָבִית וְנִמְצֵאת מְגוּלָּה. אֲבַטִּיחַ וְנִמְצָא נָקוּר תְּרוּמָה וְיַחְזוֹר וְיִתְרוֹם. רִבִּי יוּדָן בַּר פָּזִי רִבִּי שִׁמְעוֹן בְּשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לֹא אָסְרוּ אֶלָּא נָקוּר הָא לְכַתְּחִילָּה אָסוּר לִתְרוֹם. רִבִּי יַעֲקֹב דְּרוֹמָיָיה בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי לֹא מִסְתַּבְּרָא בְּשֶׁרָאוּ אוֹתוֹ נוֹקֵר. אָמַר לֵיהּ יוֹדֵעַ הוּא אִם הִטִּיל בּוֹ אִירֶס. חֲבֵרַיָּא בָּעוּן קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי מַה בֵינָהּ לְטָמֵא אָמַר לוֹן טָמֵא בְּעֵינוֹ הוּא שֶׁגָּרְמָה טוּמְאָה. בְּרַם הָכָא עָפָר הוּא. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן הֲלָכָה כְדִבְרֵי רִבִּי. רִבִּי חִיָיה בְשֵׁם דְּרִבִּי יוֹחָנָן דְּרִבִּי הִיא. רִבִּי בָּא בַּר כֹּהֵן בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי לֹא כֵן אָמַר רִבִּי חִיָיה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן רִבִּי וַחֲבֵירָיו הֲלָכָה כְרִבִּי. וְאָמַר רִבִּי יוֹנָה וַאֲפִילוּ רִבִּי אֵצֶל רִבִּי לָעְזָר בֵּי רִבִּי שִׁמְעוֹן. אָמַר לֵיהּ בְּגִין דְּתַנֵּי לָהּ רִבִּי יִשְׁמָעֵאל בֵּי רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם אָבִיו וְאָמַר רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן רִבִּי יוֹסֵי וַחֲבֵירָיו הֲלָכָה כְרִבִּי יוֹסֵי מְחֲבֵירָיו דְּלֹא תִיסְבּוֹר לְמֵימָר אוּף הָכָא כֵן לָכֵן צְרִיכָה מֵימַר הֲלָכָה כְרִבִּי. רִבִּי זְעִירָא רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן רִבִּי מֵאִיר וְרִבִּי שִׁמְעוֹן הֲלָכָה כְרִבִּי שִׁמְעוֹן. רִבִּי שִׁמְעוֹן וְרִבִּי יוּדָה הֲלָכָה כְרִבִּי יוּדָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר רִבִּי מֵאִיר וְרִבִּי יְהוּדָה שֶׁהֲלָכָה כְרִבִּי יְהוּדָה. רִבִּי בָּא בַּר יַעֲקֹב בַּר אִידִי בְשֵׁם רִבִּי יוֹנָתָן רִבִּי מֵאִיר וְרִבִּי שִׁמְעוֹן הֲלָכָה כְרִבִּי שִׁמְעוֹן. רִבִּי שִׁמְעוֹן וְרִבִּי יוּדָה הֲלָכָה כְרִבִּי יוּדָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר רִבִּי מֵאִיר וְרִבִּי יְהוּדָה וְרִבִּי שִׁמְעוֹן הֲלָכָה כְרִבִּי יְהוּדָה. וּמִינָהּ אַתְּ שְׁמַע רִבִּי יוּדָה וְרִבִּי שִׁמְעוֹן הֲלָכָה כְרִבִּי יוּדָה. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶה נוֹתֵן שְׁתֵּיהֶן לַכֹּהֵן וְהַכֹּהֵן נוֹתֵן לוֹ דְמֵי אַחַת מֵהֶן. אֵי זוֹ מֵהֶן נוֹתֵן לוֹ. דְּמֵי גְדוֹלָה. דְמֵי קְטַנָּה. מֵהַהֵן דְתַנִּינָן מְדַמְּעוֹת כִּקְטַנָּה שֶׁבִּשְׁתֵּיהֶן. הָדָא אָמְרָה דְּמֵי גְדוֹלָה נוֹתֵן לוֹ. משנה: הַשּׁוּתָפִין שֶׁתָּרְמוּ זֶה אַחַר זֶה. רִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר תְּרוּמַת שְׁנֵיהֶן תְּרוּמָה וַחֲכָמִים אוֹמְרִים תְּרוּמַת הָרִאשׁוֹן תְּרוּמָה. רִבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר אִם תָּרַם הָרִאשׁוֹן כְּשִׁיעוּר אֵין תְּרוּמַת הַשֵּׁינִי תְּרוּמָה וְאִם לֹא תָרַם הָרִאשׁוֹן כְּשִׁיעוּר תְּרוּמַת הַשֵּׁינִי תְּרוּמָה. בְּמַה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁלֹּא דִבֵּר אֲבָל הִרְשָׁה אֶת בֶּן בֵּיתוֹ אוֹ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת שִׁפְחָתוֹ לִתְרוֹם תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה. בִּיטֵּל אִם עַד שֶׁלֹּא תָרַם בִּיטֵּל אֵין תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה. אִם מִשֶּׁתָּרַם בִּיטֵּל תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה. הַפּוֹעֲלִין אֵין לָהֶן רְשׁוּת לִתְרוֹם חוּץ מִן הַדְּרוֹכוֹת שֶׁהֵן מְטַמְּאִין אֶת הַגַּת. הלכה: מַה נָן קַיָימִין אִם בְּמַמְחִין אַף רִבִּי עֲקִיבָה מוֹדֵי וְאִם בְּשֶׁאֵינָן מַמְחִין אוּף רַבָּנִן מוֹדִיִין. אֶלָּא כִּי נָן קַיָימִין בִּסְתָם. רִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר סְתָמָן אֵינָן מַמְחִין וְרַבָּנִין אָמְרִין סְתָמָן מַמְחִין. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי עֲקִיבָה סְאָה שֶׁל רִאשׁוֹן חֶצְיָיהּ טֵבֵל וְחֶצְיָיהּ תְּרוּמָה טְבוּלָה לְמַעְשְׂרוֹת. סְאָה שֶׁל שֵׁינִי חֶצְיָיהּ תְּרוּמָה וְחֶצְיָיהּ טֵבֵל טְבוּלָה לַכֹּל לֹא צוּרְכָה דְלֹא. חֲצִי סְאָה שֶׁל שֵׁינִי מַהוּ שֶׁתִּפְטוֹר חֲצִי סְאָה שֶׁל רִאשׁוֹן. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא אֲרִיסְטוֹן אַיְיתֵי פֵּירִין וְשִׁיֵיר גַּו סַקָּא וְתָרַם. אָתָא עוּבְדָּא קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי וְאָמַר חֲזָקָה עַל הַכֹּל תָּרַם. מַה כְשִׁיעוּר תּוֹרָה אוֹ כְשִׁיעוּר חֲבֵירָיו. אִין תַּעַבְדִּינֵיהּ כְּשִׁיעוּר תּוֹרָה לֵית רִבִּי יוֹסֵי כְּרַבָּנִין. אִין תַּעַבְדִּינֵיהּ כְּשִׁיעוּר חֲבֵירָיו רִבִּי יוֹסֵי כְּרַבָּנִין. וְלֵית הָדָא פְלִיגָא עַל דְּרֵישׁ לָקִישׁ. דְּרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר אֵין אָדָם מְבַטֵּל שְׁלִיחוּתוֹ בִדְבָרִים. תִּיפְתָּר כְּגוֹן שֶׁאָמַר לוֹ לֵךְ וּקְבַע בַּצָּפוֹן וְהָלַךְ וְקָבַע בְּדָרוֹם. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן הַדְּרוֹכוֹת מִכֵּיוָן שֶׁהִילְּכוּ בָּהֶן שְׁתִי וָעֵרֶב מְטַמִין אֶת הַבּוֹר מִיַּד. וְהָתַנֵּי הַפּוֹעֲלִין שֶׁתָּרְמוּ אֶת הַבּוֹר אֵין תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה. וְאִם הָיָה הַבּוֹר קָטָן אוֹ שֶהָיוּ הַבַּעֲלִין אֲחֵרִים מְשַׂכְשְׂכִין בָּהֶן תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה מִפְּנֵי שֶׁאֲחֵרִים מְשַׂכְשְׂכִין בָּהֶן. הָא אִם אֵין אֲחֵרִים מְשַׂכְשְׂכִין בָּהֶן אֵין תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה. מַהוּ כְדוֹ כָּאן בְּיַיִן וְכָאן בְּשֶׁמֶן. וְלֹא הוּא יַיִן הוּא שֶׁמֵן. יַיִן טוּמְאָתוֹ מְצוּיָה. שֶׁמֶן אֵין טוּמְאָתוֹ מְצוּיָה. תַּנֵּיי מֵאֵימָתַי תּוֹרְמִין אֶת הָעֲנָבִים מִשֶׁהִילְּכוּ בָהֶן שְׁתִי וָעֵרֶב. מֵאֵימָתַי מְטַמִין אוֹתָן בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מִשֶׁיּוֹצִיא אֶת הַשֵּׁינִי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים מִשֶׁיּוֹצִיא אֶת הָרִאשׁוֹן. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי הֲלָכָה כְבֵית שַׁמַּאי וְהָרַבִּים נָהֲגוּ כְבֵית הִלֵּל. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן נִרְאִין דִּבְרֵי בֵית שַׁמַּאי בִשְׁעַת מִקְדָּשׁ. וְדִבְרֵי בֵית הִלֵּל בַּזְּמַן הַזֶּה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים לֹא כְדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְדִבְרֵי זֶה אֶלָּא מוֹצִיא תְרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וּמְטַמִין אֶת הַבּוֹר מִיַּד. מֵאֵימָתַי תוֹרְמִין אֶת הַזֵּיתִים. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי מִשֶּׁיִּטָּחַנּוּ. וְאִית תַּנָּיֵי תַנֵּי מִשֶּׁיִּטְעַנּוּ. נִיחָא לְמָאן דָּמַר מִשֶּׁיִּטְעַנּוּ. לְמָאן דָּמַר מִשֶּׁיִּטָּחַנּוּ לֹא כֵן אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן הַדְּרוֹכוֹת מִכֵּיוָן שֶׁהִילְּכוּ בָּהֶן שְׁתִי וָעֵרֶב מְטַמִין אֶת הַבּוֹר מִיַּד. אֶלָּא כָאן בְּיַיִן וְכָאן בְּשֶׁמֶן. וְלֹא הוּא יַיִן הוּא שֶׁמֵן מַה בֵּין יַיִן מַה בֵּין שֶׁמֶן. יַיִן טוּמְאָתוֹ מְצוּיָה. שֶׁמֶן אֵין טוּמְאָתוֹ מְצוּיָה. אָמַר רִבִּי חִיָיה בַּר אָדָא כָּאן וְכָאן הַטּוּמְאָה מְצוּיָה אֶלָּא שֶׁהַטּוּמְאָה מְצוּיָה בַּיַּיִן יוֹתֵר מִבַּשֶּׁמֶן.

197 ילקוט שמעוני על התורה פתח ↗

וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ, הַכֵּלִים נִצּוֹלִים בְּצָמִיד פָּתִיל, וְאֵין הַקַּרְקַע נִצּוֹל בְּצָמִיד פָּתִיל, אֵלוּ כֵּלִים נִּצּוֹלִין בְּצָמִיד פָּתִיל, כְּלֵי חֶרֶס, וּכְלֵי נֶתֶר, כְּלֵי גְּלָלִים, וּכְלֵי אֲבָנִים, וּכְלֵי אֲדָמָה, וּכְלֵי חַרְסִית וְכוּ', תַּלְמוּד לוֹמַר "כְּלִי וְכֹל כְּלִי" לְרַבּוֹת דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל, אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, וּמָה כְּלֵי חֶרֶס וּכְלֵי נֶתֶר שֶׁהֵן מְקַבְּלִין טֻמְאָה הֲרֵי הֵן מַצִּילִין בְּצָמִיד פָּתִיל, אֵלּוּ שֶׁאֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהוּ מַצִילִין בְּצָמִיד פָּתִיל, אָמְרוּ חֲכָמִים לְבֵית שַׁמַּאי צְאוּ וּרְאוּ, כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ טֻמְאָה יָפֶה כֹּחוֹ לְהַצִּיל, וְכָל מִי שֶׁאֵין לוֹ טֻמְאָה אֵין יָפֶה כֹּחוֹ לְהַצִּיל, הֲרֵי חֲמוֹר שֶׁנִּכְנַס לְבַּיִת הַמְנֻגָּע שֶׁמָּא אֵין כֵּלָיו מְטַמֵּא אָדָם, הֲרֵי אָדָם שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת הַמְנֻגָּע שֶׁמָּא אֵינוֹ טָמֵא עַד שֶׁיִּשְׁהֶה בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס. אָמְרוּ לוֹ צְאוּ וּרְאוּ, כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ טֻמְאָה יָפֶה כֹּחוֹ לְהַצִּיל וְכָל מִי שָׁאֵין לוֹ טֻמְאָה לֹא יָפֶה כֹּחוֹ לְהַצִּיל. אֵין בְּמַשְׁמָע אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהוּא בְּתוֹךְ הַבַּיִת הֶחָבִית, מִנַּיִן אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ מְגוּפָה, תַּלְמוּד לוֹמַר "כְּלִי", יָכוֹל בִּזְמַן שֶׁהוּא בְּתוֹךְ מְגוּפָה בְּתוֹךְ אֲוִירָהּ שֶׁל הַבַּיִת מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר "כְּלִי". וּמִנַּיִן אַתָּה מְרַבֶּה מִכְּנֶגֶד הַשָׂפָה בְּשָׂפָה וּבְשָׂרָף, בְּשַׁעֲוָה, וּבְזֶפֶת, וְגַסְטָרוֹן. תַּלְמוּד לוֹמַר "פָתוּחַ", כָּל הַפָּתוּחַ לְצֹרֶךְ טָמֵא. מִכָּאן אָמְרוּ כָּל הָעוֹשֶׂה מָאוֹר בִּתְחִלָּה שִׁעוּרוֹ כִּמְלֹא מַקְדֵּחַ גָּדוֹל שֶׁל לִשְׁכָּה, אֵלּוּ הֵן שְׁיָרֵי הַמָּאוֹר, הָעוֹשֶׂה פֶּתַח בֵּינוֹ לְבֵין בִּתּוֹ, בֵּינָהּ לְבֵין חֲבֵרְתָהּ, לְהַשְׁמִיעַ אֶת הַקּוֹל, וּלְהַדְלִיק אֶת הַנֵּר, שִׁעוּרָהּ בְּפוֹתֵחַ טֶפַח. הַדֶּלֶת שֶׁשִּׁיֵּר בָּה הֶחָרָשׁ בֵּין מִלְמַעְלָן בֵּין מִלְּמַטָּן בֵּין מִן הַצְּדָדִין, אוֹ שֶׁפְּתַחְתּוֹ הָרוּחַ, אוֹ שֶׁהִגִּיפָתוֹ וְלֹא מֵרְקוֹ, שִׁעוּרוּ כָּל שֶׁהוּ דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים בְּפוֹתֵחַ טֶפַח. הַחוֹר שֶׁבַּדֶּלֶת שִׁעוּרוֹ מְלֹא אֶגְרוֹף דִּבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר בְּפוֹתֵחַ טֶפַח. גַּרְדִּי שֶׁחָפָר מְלֹא קָנֶה, וְכֵן לְנֵר אוֹ לְאִיתְפַּתִּיר שִׁעוּרוֹ כָּל שֶׁהוּ דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים בְּפוֹתֵחַ טֶפַח, אָמְרוּ לָהֶן בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי חוֹר הַדֶּלֶת מָהוּ, אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי בְּפוֹתֵחַ טֶפַח. אָמְרוּ מַה טֶּפַח מַאי שְׁנָא, שֶׁזֶּה עָשׂוּי לְצֹרֶךְ וְזֶה אֵינוֹ עָשׂוּי לְצֹרֶךְ. בְּלוֹיֵי הַכְּתָלִים, שֶׁחָרְרוּם שְׁרָצִים, אוֹ שֶׁאָכַלְתּוֹ מְלַחַת, שִׁעוּרוֹ כָּל שֶׁהוּ דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים בְּפוֹתֵחַ טֶפַח. מִי שֶׁהָיָה טָח בְּתַנּוּר וְשִׁיֵּר בּוֹ, הֲרֵי זֶה כָּל שֶׁהוּ, וּבִזְמַן שֶׁפָּרַע מֵעַצְמוֹ שִׁעוּרוֹ בְּפוֹתֵחַ טֶפַח. תַּנּוּר שֶׁנִּקָּב מֵעֵינוֹ שִׁעוּרוֹ מְלֹא חוּט תְּמָרָה כָּפוּל דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים מְלֹא כּוֹשׁ נִכְנָס וְיוֹצֵא דּוֹלֵק. נִקָּב מִצִּדּוֹ, שִׁעוּרוֹ מְלֹא צִדּוֹ כּוֹשׁ דּוֹלֵק רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מִן הַצַּד נִכְנָס, מִן הָאֶמְצַע אֵינוֹ נִכְנָס, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר בְּאֶמְצַע נִכְנָס, מִן הַצַּד אֵינוֹ נִכְנָס. מְגוּפַת חָבִית שֶׁנִּקְבָהּ, שִׁעוּרָהּ מְלֹא מִיצָה שֶׁל שִׁפוֹן, מִן הַצַּד נִכְנָס, מִן הָאֶמְצַע אֵינוֹ נִכְנָס, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מִן הָאֶמְצַע נִכְנָס, מִן הַצְּדָדִין אֵינוֹ נִכְנָס. כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן וְכִסּוּיֵי טְפִיחִין הֲרֵי אֵלּוּ בְּכָל שֶׁהוּ, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר הוֹאִיל וְנֶאֱמַר צָמִיד פָּתִיל מָה אֲנִי מְקַיֵּם פָתוּחַ, לְרַבּוֹת אֶת הַסָּדוּק.

198 ילקוט שמעוני על התורה פתח ↗

202 חולין פתח ↗

מַתְנִי׳ בַּמֶּה מְכַסִּין וּבַמֶּה אֵין מְכַסִּין? מְכַסִּין בְּזֶבֶל הַדַּק, וּבְחוֹל הַדַּק, בְּסִיד, וּבְחַרְסִית, וּבִלְבֵנָה וּבִמְגוּפָה שֶׁכְּתָשָׁן, אֲבָל אֵין מְכַסִּין לֹא בְּזֶבֶל הַגַּס, וְלֹא בְּחוֹל הַגַּס, וְלֹא בִּלְבֵנָה וּבִמְגוּפָה שֶׁלֹּא כְּתָשָׁן, וְלֹא יִכְפֶּה עָלָיו אֶת הַכְּלִי. כְּלָל אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: דָּבָר שֶׁמְּגַדֵּל בּוֹ צְמָחִים – מְכַסִּין בּוֹ, וְשֶׁאֵינוֹ מְגַדֵּל צְמָחִים – אֵין מְכַסִּין בּוֹ.

203 תלמוד ירושלמי תרומות פתח ↗

וּמַה דְאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן כְּשֶׁהָיִינוּ הוֹלְכִין אֶצֶל רִבִּי הוֹשַׁעְיָה רַבָּה לְקַיְסָרִין לִלְמוֹד תּוֹרָה הָיוּ נוֹתְנִין חֲמִטָתֵינוּ עַל גַּבֵּי קִבּוֹטִין שֶׁל מוּרִיֵיס וְהָיוּ טוֹעֲמִין בָּהּ טַעַם מוּרִיֵיס דְּלָא כְרִבִּי יוּדָה. מַהֲלִימִין הָיוּ. וְאֵין אָסוּר מִשּׁוּם גֶּזֶל בַּעַל הַבַּיִת. נוֹטְלִין הָיוּ רְשׁוּתוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.

204 עירובין פתח ↗

מַתְנִי׳ הַדֶּלֶת שֶׁבַּמּוּקְצֶה, וַחֲדָקִים שֶׁבַּפִּרְצָה, וּמַחְצָלוֹת — אֵין נוֹעֲלִין בָּהֶן אֶלָּא אִם כֵּן גְּבוֹהִים מִן הָאָרֶץ. גְּמָ׳ וּרְמִינְהוּ: דֶּלֶת הַנִּגְרֶרֶת וּמַחְצֶלֶת הַנִּגְרֶרֶת, וְקַנְקַן הַנִּגְרָר, בִּזְמַן שֶׁקְּשׁוּרִין וּתְלוּיִין — נוֹעֲלִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּיוֹם טוֹב! אָמַר אַבָּיֵי: בְּשֶׁיֵּשׁ לָהֶם צִיר, רָבָא אָמַר: בְּשֶׁהָיָה לָהֶן צִיר. מֵיתִיבִי: דֶּלֶת הַנִּגְרֶרֶת, וּמַחְצֶלֶת הַנִּגְרֶרֶת, וְקַנְקַן הַנִּגְרָר, בִּזְמַן שֶׁקְּשׁוּרִין וּתְלוּיִין וּגְבוֹהִים מִן הָאָרֶץ אֲפִילּוּ מְלֹא נִימָא — נוֹעֲלִין בָּהֶן, וְאִם לָאו — אֵין נוֹעֲלִין בָּהֶן! אַבָּיֵי מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ, וְרָבָא מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ. אַבָּיֵי מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ: אוֹ שֶׁיֵּשׁ לָהֶן צִיר, אוֹ שֶׁגְּבוֹהִין מִן הָאָרֶץ. רָבָא מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ: כְּשֶׁהָיָה לָהֶן צִיר, אוֹ שֶׁגְּבוֹהִין מִן הָאָרֶץ. תָּנוּ רַבָּנַן: סוֹכֵי קוֹצִים וַחֲבִילִין שֶׁהִתְקִינָן לְפִירְצָה שֶׁבְּחָצֵר, בִּזְמַן שֶׁקְּשׁוּרִין וּתְלוּיִין — נוֹעֲלִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּיוֹם טוֹב. תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: דֶּלֶת אַלְמָנָה הַנִּגְרֶרֶת — אֵין נוֹעֲלִין בָּהּ. הֵיכִי דָּמֵי דֶּלֶת אַלְמָנָה? אִיכָּא דְּאָמְרִי דְּחַד שִׁיפָא, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי דְּלֵית לֵיהּ גַּשְׁמָה. אָמַר רַב יְהוּדָה: הַאי מְדוּרְתָּא, מִמַּעְלָה לְמַטָּה — שְׁרֵי, מִמַּטָּה לְמַעְלָה — אֲסִיר. וְכֵן בֵּיעֲתָא, וְכֵן קִידְרָא, וְכֵן פּוּרְיָא, וְכֵן חָבִיתָא. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִינָא לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: חִדְקָאָה! דִּכְתִיב בְּכוּ ״טוֹבָם כְּחֵדֶק״. אֲמַר לֵיהּ: שָׁטְיָא, שְׁפֵיל לְסֵיפֵיהּ דִּקְרָא, דִּכְתִיב: ״יָשָׁר מִמְּסוּכָה״. וְאֶלָּא מַאי ״טוֹבָם כְּחֵדֶק״? כְּשֵׁם שֶׁחֲדָקִים הַלָּלוּ מְגִינִּין עַל הַפִּירְצָה, כָּךְ טוֹבִים שֶׁבָּנוּ מְגִינִּים עָלֵינוּ. דָּבָר אַחֵר: ״טוֹבָם כְּחֵדֶק״, שֶׁמְּהַדְּקִין אֶת אוּמּוֹת הָעוֹלָם לְגֵיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״קוּמִי וָדוֹשִׁי בַת צִיּוֹן כִּי קַרְנֵךְ אָשִׂים בַּרְזֶל וּפַרְסוֹתַיִךְ אָשִׂים נְחוּשָׁה וַהֲדִיקּוֹת עַמִּים רַבִּים וְגוֹ׳״. מַתְנִי׳ לֹא יַעֲמוֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְיִפְתַּח בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְיִפְתַּח בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה מְחִיצָה גְּבוֹהָ עֲשָׂרָה טְפָחִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמְרוּ לוֹ: מַעֲשֶׂה בְּשׁוּק שֶׁל פַּטָּמִים שֶׁהָיָה בִּירוּשָׁלַיִם, וְשֶׁהָיוּ נוֹעֲלִין וּמַנִּיחִין אֶת הַמַּפְתֵּחַ בַּחַלּוֹן שֶׁעַל גַּבֵּי הַפֶּתַח. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שׁוּק שֶׁל צַמָּרִים הֲוָה. גְּמָ׳ וְרַבָּנַן, אָמַר רַבִּי מֵאִיר רְשׁוּת הָרַבִּים — וּמַהְדְּרוּ אִינְהוּ כַּרְמְלִית! דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יְרוּשָׁלַיִם אִלְמָלֵא דַּלְתוֹתֶיהָ נִנְעָלוֹת בַּלַּיְלָה — חַיָּיבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם רְשׁוּת הָרַבִּים. אָמַר רַב פָּפָּא: כָּאן — קוֹדֶם שֶׁנִּפְרְצוּ בָּהּ פְּרָצוֹת, כָּאן — לְאַחַר שֶׁנִּפְרְצוּ בָּהּ פְּרָצוֹת. רָבָא אָמַר: סֵיפָא אֲתָאן לְשַׁעֲרֵי גִינָּה, וְהָכִי קָאָמַר: וְכֵן לֹא יַעֲמוֹד בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְיִפְתַּח בְּכַרְמְלִית, בְּכַרְמְלִית וְיִפְתַּח בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד,

207 שבת פתח ↗

שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח תִּיקֵּן כְּתוּבָה לָאִשָּׁה וְגָזַר טוּמְאָה עַל כְּלֵי מַתָּכוֹת. כְּלֵי מַתָּכוֹת דְּאוֹרָיְיתָא נִינְהוּ! דִּכְתִיב: ״אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף וְגוֹ׳״. לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְטוּמְאָה יְשָׁנָה, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַעֲשֶׂה בְּשֶׁל צִיּוֹן הַמַּלְכָּה שֶׁעָשְׁתָה מִשְׁתֶּה לִבְנָהּ וְנִטְמְאוּ כׇּל כֵּלֶיהָ, וְשִׁבְּרָתַן וּנְתָנָתַן לְצוֹרֵף וְרִיתְּכָן וְעָשָׂה מֵהֶן כֵּלִים חֲדָשִׁים. וְאָמְרוּ חֲכָמִים: יַחְזְרוּ לְטוּמְאָתָן יְשָׁנָה.

214 תלמוד ירושלמי יומא פתח ↗

זָר שֶׁתָּרַם. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. חַיָיב. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. פָּטוּר. מַה טַעֲמֵיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. עֲבוֹדַת מַתָּנָה. יָצָא זֶה שֶׁהוּא בַהֲרָמָה. מַה טַעֲמֵיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן. לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ. רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן בְּשֵׁם רַב. אַרְבַּע עֲבוֹדוֹת שֶׁהַכֹּהֵן מִתְחַיֵיב עֲלֵיהֶן מִבַּחוּץ זָר מִתְחַיֵיב עֲלֵיהֶן מִבִּפְנִים. וְאֵי זֹו זּוֹ. זוֹ הַקְטָרָה וּזְרִיקָה וְנִיסּוּךְ הַמַּיִם וְהַיַּיִן. וְאַתְיָא כְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. לֵוִי אָמַר. אֲפִילוּ לִתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן. וְאַתְיָא כְרִבִּי יוֹחָנָן. חַתָּה גְחָלִים. תַּפְלוּגְתָא דְּרִבִּי יוֹחָנָן וּדְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. הוֹצִיא שְׁאָר הַדֶּשֶׁן. תַּפְלוּגְתָא דְּרִבִּי יוֹחָנָן וּדְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. אַתְיָא כְמָאן דְּאָמַר. אֲחֵרִים. פְּחוּתִים מֵהֶן. בְּרַם כְּמָאן דְּאָמַר. אֲחֵרִים. לְרַבּוֹת בַּעֲלֵי מוּמִין. הִיא זָר הִיא בַעַל מוּם. הַכֹּל מוֹדִין בְּזָר שֶׁסִּידֵּר מַעֲרָכָה שֶׁלְעֵצִים שֶׁהוּא חַיָיב. אָמַר רִבִּי זְעוּרָא. וּבִלְבַד שְׁנֵי גֵיזִירֵי עֵצִים שֶׁהַכָּתוּב מַזְהִיר עֲלֵיהֶן לַעֲבוֹדַת כְּהוּנָה. וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעָרְכוּ עֵצִים. תַּנֵּי. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה. מְנַיִין לְהַצָּתַת הָאֲלִיתָא שֶׁלֹּא תְהֵא אֶלָּא בְכֹהֵן כָּשֵׁר וּבִכְלִי שָׁרֵת. תַּלְמוּד לוֹמַר וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן. וְכִי עָלָת עַל לֵב שֶׁהַזָּר קָרֵב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ. לִימֵּד עַל הַצָּתַת הָאֵשׁ שֶׁלֹּא תְהֵא אֶלָּא בְרֹאשׁוֹ שֶׁלְמִזְבֵּחַ. הָתִיבוּן. וָהָא כְתִיב וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה. מִיכָּן לְהַצָּתַת הָאֵשׁ שֶׁלֹּא תְהֵא אֶלָּא בְרֹאשׁוֹ שֶׁלְמִזְבֵּחַ. דִּבְרֵי רִבִּי יְהוּדָה. מִחְלְפָה שִׁיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי יְהוּדָה. תַּמָּן הִיא צְרִיכָה כֹהֵן כָּשֵׁר. וְכָא הוּא אֵינָהּ צְרִיכָה כֹהֵן כָּשֵׁר. אָמַר רִבִּי תַנְחוּם בַּר יוּדָן. מָה אַתְּ שְׁמַע מִינָּהּ. נֹאמַר בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ וְזָר. תָּרַם וְהִפְרִיחָתוֹ הָרוּחַ. תַּפְלוּגְתָא דְרִבִּי יוֹחָנַן וּדְרִבִּי חֲנִינָה. דְּאַמַר רִבִּי חֲנִינָה. קוֹמֶץ שֶׁנְּתָנוֹ עַל גַּבֵּי הָאִישִׁים וְהִפְרִיחָתוֹ הָרוּחַ. בִּפְרִיחָה הָאַחֲרוֹנָה נִתְכַּפְּרוּ הַבְּעָלִים וְיָצְאוּ הַשְּׁיֵרִיים יְדֵי מְעִילָה. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. מִשֶּׁיֶּאֱחוֹז הָאוֹר בְּרוּבּוֹ. מָהוּ בְרוּבּוֹ. בְּרוּבּוֹ שֶׁלְקוֹמֶץ אוֹ בְרוֹב כָּל פְּרִידָה וּפְרִידָה אִתְאֲמָרַת. אָתָא רִבִּי חִזְקִיָּה רִבִּי יוֹנָה רִבִּי בָּא רִבִּי חִיָיה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. בְּרוֹב כָּל פְּרִידָה וּפְרִידָה אִיתְאֲמָרַת. תָרַם חֶצְיָים חֶצְיָיהּ. תַּפְלוּגְתָא דְרִבִּי יוֹחָנַן וּדְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. דְּאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. קוֹמֶץ שֶׁקָּדַשׁ בְּכֶלִי וְהִקְטִירוֹ אֲפִילוּ שׁוּמְשְׁמִין יָצָא. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר. מַתְנִיתָה לֹא אָמְרָה כֵן אֶלָּא הִקְטִיר בְקוּמְצוֹ פַּעֲמַיִם כְּשֵׁירָה. רִבִּי חָמָא בַּר עוּקְבָּה בְשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. אֵין קְמִיצָה פָחוּת מִשְּׁנֵי זֵתִים. וְאֵין הַקְטָרָה פְחוּתָה מִקּוֹמֶץ מִכְּזַיִת. רִבִּי יִצְחָק בֵּירִבִּי אֶלְעָזָר שָׁאַל. מֵעַתָּה כֹהֵן שֶׁאֵין יָדוֹ מַחֲזֶקֶת כִּשְׁנֵי זֵיתִים פָּסוּל מִן הָעֲבוֹדָה. תָּרַם בִּשְׂמֹאל. תַּפְלוּגְתָא דְרִבִּי יוֹחָנַן וְרִבִּי יְהוּדָה בֵּירִבִּי. דְּאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. קוֹמֶץ שֶׁקָּדַשׁ בְּכֶלִי וְהִקְטִירוֹ בֵּין בְּיָד בֵּין בְּכֶלִי בֵּין בִּימִין בֵּין בִשְׂמֹאל. יְהוּדָה בֵּירִבִּי אוֹמֵר. אוֹ כְחַטָּאת בְּיָד אֹו כְאָשָׁם בְּכֶלִי. וּבִלְבַד בִּימִין. הָתִיבוֹן. וְהָא תַנֵּי. קִיבֵּל בִימִינוֹ וְנָתַן בִּשְׂמֹאלוֹ יַחֲזִיר לִימִינוֹ. אִם בִּשְׂמֹאל הוּא מַחֲזִיר לַמִּזְבֵּחַ לֹא כָל שֵׁכֵּן לָבֶּזֶךְ. אָמַר רִבִּי לָא. אִם שְׂנָיָיא אָדָם רִבִּי לָעְזָר בְּרִבִּי שִׁמְעוֹן שְׁנָיָיהּ. דְּתַנֵּי. רִבִּי אֶלְעָזָר בְּירִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. אֵינָהּ צְרִיכָה קִידּוּשׁ בֶּזֶךְ. אַתְיָא דְּרִבִּי לָעְזָר בְּירִבִּי שִׁמְעוֹן בְּשִׁיטַּת רִבִּי שִׁמְעוֹן אָבִיו. דְּתַנִּינָן תַּמָּן. שֶׁלֹּא בִכְלִי שָׁרֵת פְּסוּלָה. וְרִבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר. מַאי כְדוֹן. רַבָּנִן דְּאִית לוֹן כְּלִי שָׁרֵת צְרִיכָה לוֹן לְיָמִין. רִבִּי שִׁמְעוֹן דְּלֵית לֵיהּ כְּלִי שָׁרֵת לֹא צְרִיכָה לֵיהּ לְיָמִין. אָמַר רִבִּי מָנָא. וּתְמִיהַּ אֲנָא הֵיךְ רַבָּנִן מְדַמֵּיי תְרוּמַת הַדֶּשֶׁן לְהַקְטָרָה. וְלָא דַמְיָא אֶלָּא לִקְמִיצָה. שֶׁזּוּ בַהֲרָמָה וְזוֹ בַהֲרָמָה. וְהֵרִים. וְאֵין וְהֵרִים אֶלָּא בְשֶׁשִּׁיֵיר. אֲשֶׁר תֹּאכַל. אֵין אֲכִילָה אֶלָּא בִכְזַיִת. הָיָה בְכוּלֹּו כְזַיִת. לִיטּוֹל מִקְצָתוֹ אֵין אַתְּ יָכוֹל שֶׁאֵין בוֹ כְזַיִת. לִיטּוֹל אֶת כּוּלּוֹ אֵין אַתְּ יָכוֹל שֶׁאֵין כָּאן שִׁיּיוּר. וְהֵרִים אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ. יָכוֹל עֵצִים. תַּלְמוּד לוֹמַר עוֹלָה. אִי עוֹלָה יָכוֹל אֵיבָרֵי עוֹלָה. תַּלְמוּד לוֹמַר אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ. הָא כֵיצַד. חוֹתֶה מִן הַמְאוּכָּלוֹת הַפְּנִימִיּוֹת וְיוֹרֵד. מִצְוָה לְהַקְדִּים אֵשׁ לָעֵצִים. שֶׁנֶּאֱמַר וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ. קִידֵּם עֵצִים לָאֵשׁ. סִידֵּר עַד שֶׁלֹּא תָרַם מַשְׁחִיל וְתוֹרֵם מְפָרֵק וְתוֹרֵם. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא אָמַר. חִילְפַיי שָׁאַל. קוֹמֶץ שֶׁנְּתָנוֹ עַל גַּבֵּי מַעֲרֶכֶת לַיְלָה מָה הֵן. רִבִּי יִרְמְיָה אָמַר. חִילְפַיי שָׁאַל. אֵימֳרִין שֶׁנְּתָנָן עַל גַּבֵּי מַעֲרֶכֶת לַיְלָה מָה הֵן. וְלָאו מַתְנִיתָה הִיא. אֵין לָךְ קוֹדֵם לְתָמִיד שֶׁלְשַׁחַר אֶלָּא קְטוֹרֶת בִּלְבַד. מַתְנִיתָה לְמִצְוָה. מַה צְרִיכָה לִיהּ לְעִיכּוּב. צִיץ מָהוּ שֶׁיְּרַצֶּה עַל טּוּמְאַת יָדַיִם. יָדַיִים מָהוּ שֶׁיִּפָּסְלוּ מִשֵּׁם יוֹצֵא. וְלָאו מַתְנִיתָה הִיא. קִידֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו וְנִיטְמוּ מַטְבִּילָן וְהֵן טְהוֹרוֹת. יָצָא לֹא נִפְסְלוּ מִשֵּׁם יוֹצֵא. וְאַתְיָא כְמָאן דְּאָמַר. אֵין הַלִּינָּה פוֹסֶלֶת בַּיָּדַיִם. מַה צְרִיכָה לֵיהּ. בְּרַם הָכָא כְמָאן דְּאָמַר. לִינָּה פוֹסֶלֶת בַּיָּדַיִם. יָדַיִם מָהוּ שֶׁיִּפָּסְלוּ מִשֵּׁם מְחוּסָּר זְמַן. וְלָאו מַתְנִיתָה הִיא. קִידֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו הַיּוֹם לַעֲבוֹדַת שֶׁלְמָחָר. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן תְּחִילַּת עֲבוֹדָה שֶׁלְמָחָר הִיא. וְצָרִיךְ לְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו מִן הַכִּיּוֹר הַמְשׁוּקָּע בַמַּיִם. רִבִּי חִיָיה בַּר יוֹסֵף אָמַר. מִכֵּיוָן שֶׁמָּסַר יוֹם לַלַּיְלָה דַּייוֹ. חֲבֵרָיָיא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. מִשֶּׁהוּא מַגְבִּיהוֹ הוּא מַשְׁקִיעוֹ. מַתְנִיתָה פְלִיגָא עַל רִבִּי חִיָיה בַּר יוֹסֵף. קִידֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו בַּיּוֹם אֵינוֹ צָרִיךְ לְקַדְּשָׁן בַּלַּיְלָה. בַּלַּיְלָה צָרִיךְ לְקַדְּשָׁן בַּיּוֹם. דִּבְרֵי רִבִּי. רִבִּי לָעְזָר בֵּירִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. אֲפִילוּ עָסוּק בָּעֲבוֹדָה כָּל שְׁלֹשָׁה אֵינוֹ צָרִיךְ לְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו. שֶׁאֵין הַלִּינָּה פוֹסֶלֶת בַּיָּדַיִם בִּשְׁיֵרֵי עֲבוֹדוֹת. אֲבָל בַּתְּחִילַּת עֲבוֹדוֹת צָרִיךְ. רִבִּי חִיָיא בַּר יוֹסֵף פָתַר מַתְנִיתָה. קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו בַּיּוֹם אֵינוֹ צָרִיךְ לְקַדְּשָׁן בַּלַּיְלָה בִּשְׁיֵרֵי עֲבוֹדוֹת. אֲבָל בַּתְּחִילַּת עֲבוֹדוֹת צָרִיךְ לְקַדְּשָׁן בַּיּוֹם. דִּבְרֵי רִבִּי. רִבִּי אֶלְעָזָר בַּר שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. אֲפִילוּ עָסוּק בָּעֲבוֹדָה כָּל שְׁלֹשָׁה אֵינוֹ צָרִיךְ לְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו. שֶׁאֵין הַלִּינָּה פוֹסֶלֶת בַּיָּדַיִם בִּשְׁיֵרֵי עֲבוֹדוֹת. אֲבָל בַּתְּחִילַּת עֲבוֹדוֹת צָרִיךְ. רִבִּי יוֹחָנָן פָתַר מַתְנִיתָה. קִידֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו בַּיּוֹם אֵינוֹ צָרִיךְ לְקַדְּשָׁן בַּלַּיְלָה בֵּין בִּתְחִילַּת עֲבוֹדוֹת בֵּין בִּשְׁיֵרֵי עֲבוֹדוֹת. אֲבָל בַּלַּיְלָה צָרִיךְ לְקַדְּשָׁן בַּיּוֹם. דִּבְרֵי רִבִּי. רִבִּי לָעְזָר בֵּירִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. אֲפִילוּ עָסוּק בָּעֲבוֹדָה כָּל שְׁלֹשָׁה אֵינוֹ צָרִיךְ לְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו. שֶׁאֵין הַלִּינָּה פוֹסֶלֶת בַּיָּדַיִם בֵּין בִּתְחִילַּת עֲבוֹדוֹת בֵּין בִּשְׁיֵרֵי עֲבוֹדוֹת. חִילְפַיי אָמַר. כְּשֵׁם שֶׁאֵין הַלִּינָּה פוֹסֶלֶת בַּיָּדַיִם כָּךְ אֵין הַלִּינָּה פוֹסֶלֶת בַּכִּיּוֹר. מַתְנִיתָה פְלִיגָא עַל רִבִּי חִילְפַיי. קִידֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו בַּיּוֹם אֵינוֹ צָרִיךְ לְקַדֵּשׁ בַּלַּיְלָה. בַּלַּיְלָה צָרִיךְ לְקַדֵּשׁ בַּיּוֹם. דִּבְרֵי רִבִּי. רִבִּי לָעְזָר בֵּירִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. אֲפִילוּ עָסוּק בָּעֲבוֹדָה כָּל שְׁלֹשָׁה אֵינוֹ צָרִיךְ לְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו. שֶׁאֵין הַלִּינָּה פוֹסֶלֶת בַּיָּדַיִם. הָא בַכִּיּוֹר פּוֹסֶלֶת. תַּלְמִידוֹי דְרִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם חִילְפַיי. הָכֵינִי. קִידֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו כול׳. שֶׁאֵין הַלִּינָּה פוֹסֶלֶת בַּיָּדַיִם. הָא בַכִּיּוֹר פּוֹסֶלֶת. וּבִלְבַד מִיּוֹם לַלַּיְלָה. מַה בֵין בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת לַכֶּבֶשׁ בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת לַמִּזְבֵּחַ. מִן מַה דְתַנִּינָן. מַעֲשֶׂה שֶׁהָיוּ שְׁנַיִם שָׁוִין רָצִין וְעוֹלִין בַּכֶּבֶשׁ. הָדָא אָמְרָה. בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת לַמִּזְבֵּחַ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. בְּפֵירוּשׁ תַּנִּי לָהּ רִבִּי חִיָיה. כָּל הַקּוֹדֵם אֶת חֲבֵירוֹ לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת לַמִּזְבֵּחַ זָכָה.

218 בבא קמא פתח ↗

וְשִׁינּוּי הַשֵּׁם שֶׁאֵינוֹ חוֹזֵר לִבְרִיָּיתוֹ, מִי הָוֵי שִׁינּוּי? וַהֲרֵי צִינּוֹר – דְּמֵעִיקָּרָא ״קְצִיצְתָּא״ וְהַשְׁתָּא ״צִינּוֹרָא״, וְתַנְיָא: צִינּוֹר שֶׁחֲקָקוֹ וּלְבַסּוֹף קְבָעוֹ – פּוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה.

220 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

דברי הכל אבד המשכון אבדו מעותיו - פירוש לכך מודה רבי אליעזר משום דהוי שלא בשעת הלואתו וקני משכון ושטר דנקט לאו דוקא אלא לומר דאיירי שלא בשעת הלואתו דכיון שעשה שטר מסתמא לא לקח משכון בשעת הלואה עד אחרי כן אבל רישא דפליגי היינו בשעת הלואה ולמאי דמוקי לה דפליגי בדרבי יצחק היה סבור דרבי יצחק איירי אף בשעת הלואה ורבי אליעזר פליג עליה בהא אבל בסיפא דאיירי שלא בשעת הלואה מודה דקני דעיקר קרא דולך תהיה צדקה איירי שלא בשעת הלואה ועל פ"ה דפי' שלהי שבועת הדיינים שבועות ד' מד. ושם ד"ה מאי דמשום שטר מודה ר' אליעזר בסיפא דכיון דיש שטר לשם משכון קבל ולא לזכרון דברים בעלמא כמו ברישא תימה דאי ברישא לא נקט משכון אלא לזכרון דברים בעלמא משום דליכא שטרא א"כ אמאי לא יהיה משמט אפילו שוה המשכון כנגד מעותיו כדמשמע בהזהב לעיל בבא מציעא מט. דהיכא דלא נקט אלא לזכרון דברים בעלמא דמשמט והתם משמע דאם שוה משכון כנגד מעותיו לכ"ע אינו משמט ועוד אמאי קאמר מתניתין מחוורתא דלא כרבי אליעזר לוקמה בשטר דמודה ר' אליעזר אלא ש"מ דאף ר' אליעזר אינו מודה אלא שלא בשעת הלואה ומיהו יש לתרץ דהלוהו על המשכון משמע בלא שטר ועוד דאי מתני' מיירי בשטר לא הוה פליג ר' יהודה דאמר הלוהו מעות שומר חנם דלא יחלוק ארבי אליעזר ורבי עקיבא ובה"ג דרב יהודאי גאון נמי משמע דסיפא דהלוהו בשטר איירי שלא בשעת הלואה דמוקי הא דאמר רבי יצחק דב"ח קונה משכון היינו דוקא שלא בשעת הלואה אבל בשעת הלואה לא קני היינו דוקא בשטר דכיון דאיכא שטרא לא סמיך אמשכון אלא אשטרא אבל בלא שטר אפילו בשעת הלואה קני והוי שומר שכר ושלא בשעת הלואה הוי שומר שכר אע"ג דאיכא שטרא דודאי אמשכון סמיך וא"כ סיפא דהלוהו בשטר איירי שלא בשעת הלואה דבשעת הלואה לא איבד מעותיו דאשטר סמיך ומה שר"ל דהיכא דליכא שטר קני אפילו בשעת הלואה לא מטעם דר' יצחק דקרא לא איירי אלא שלא בשעת הלואה אלא קני מדשמואל וסברי דהלכה כשמואל ואין הלכה כרב יוסף:

222 שבת פתח ↗

גְּמָ׳ לְמֵימְרָא דְּשִׁיעוּרָא דְרַבִּי יְהוּדָה נְפִישׁ? הָא קַיְימָא לַן דְּשִׁיעוּרָא דְרַבָּנַן נְפִישׁ! אָמַר עוּלָּא: חֲפֵי פּוֹתַחַת. תָּנוּ רַבָּנַן: חֲפֵי פּוֹתַחַת טְהוֹרִין, קְבָעָן בַּפּוֹתַחַת טְמֵאִין. וְשֶׁל גַּל, אַף עַל פִּי שֶׁחִיבְּרָן בַּדֶּלֶת וּקְבָעָן בְּמַסְמְרִים טְהוֹרִין — שֶׁכׇּל הַמְחוּבָּר לַקַּרְקַע הֲרֵי הוּא כַּקַּרְקַע.

225 נדה פתח ↗

וְכִי תֵימָא לְמִסְתְּמַהּ רֵישָׁא כְּרַבָּנַן, וְיָחִיד וְרַבִּים — הֲלָכָה כְּרַבִּים, פְּשִׁיטָא!

227 תלמוד ירושלמי עירובין פתח ↗

הלכה: מִי שֶׁהוֹצִיאוּהוּ גוֹיִם כול׳. וְלֹכֵן מָה נָן אָמְרִין. וְיֵעָשֶׁה כְמִי שֶׁיָּצָא בִרְשׁוּת וִיהֵא לוֹ אַלְפַּיִים אַמָּה לְכָל רוּחַ. לְפוּם כֵּן מֵימַר. אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. וּמְנַיִין לְאַרְבַּע אַמּוֹת. שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו. וּמְנַיִין לְאַלְפַּיִים אַמָּה. אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. אוֹ חִלֻּף. אָמַר רִבִּי אליעזר. וְתַנּינָן. אִסִּא בֵּן עֲקִיבָה אוֹמֵר מָקוֹם מָקוֹם. נֶאֱמַר כָּאן מָקוֹם. וְנֶאֱמַר לְהַלָּן וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם. מַה מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן אַלְפַּיִים אַמָּה. אַף מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן אַלְפַּיִים אַמָּה. אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁאָמְרוּ מְלֹא קוֹמָתוֹ וּפִישּׁוּט יָדָיִים. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר. הוּא וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת. כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נוֹטֵל חָבִית מֵרָאשׁוֹתָיו וְנוֹתֵן אֶל מַרְגְּלוֹתָיו. כְּשֶׁהוּא נִפְנֶה נִפְנֶה מִן הַצָּד. וּכְשֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל מִתְפַּלֵּל לוֹכְסוֹן. רִבִּי יוּדָה בֶּן פָּזִי בָעֵי. אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁאָמְרוּ תְּחוּם הֵן אוֹ אֵינָן תְּחוּם. אִין תֵּימַר. תְּחוּם הֵן. אֵין נוֹתְנִין לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת מִשְּׁנֵי מְקוֹמוֹת. אִין תֵּימַר. אֵינָן תְּחוּם. נוֹתְנִין לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת מִשְּׁנֵי מְקוֹמוֹת. אָמַר רִבִּי זְעִירָא. מַתְנִיתָה אָמְרָה כֵן. אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁאָמְרוּ תְּחוּם הֵן. וְהָתַנִּינָן. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא זֶה מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ לְתוֹךְ שֶׁל חֲבֵירוֹ כול׳. לֹא אָמַר אֶלָּא הֶחֱזִירוּהוּ. הָא אִם חָזַר הוּא. אָסוּר. אָמַר רִבִּי אָחָא. דְּרִבִּי נְחֶמְיָה הִיא. דְּתַנֵּי. פֵּירוֹת שֶׁיָּצְאוּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְחָזְרוּ. שׁוֹגֵג יֵאָכֵלוּ. מֵזִיד לֹא יֵאָכֵלוּ. רִבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר. בֵּין שׁוֹגֵג בֵּין מֵזִיד לֹא יֵאָכֵלוּ. עַד שֶׁיַּחֲזִירָן לִמְקוֹמָן שׁוֹגֵג. וַתְיָיא דְּרִבִּי נְחֶמְיָה כְרִבִּי מֵאִיר. דְּתַנֵּי. הַמְעַשֵּׂר וְהַמְבַשֵּׁל בַּשַּׁבָּת. שׁוֹגֵג יֵאָכֵל. מֵזִיד לֹא יֵאָכֵל. דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. קָנָה לוֹ שְׁביתָה וּבָאוּ גוֹיִם וְהִקִּיפוּהָ מְחִיצָה. רִבִּי חוּנָה אָמַר. לֹא הוֹעִילָה לוֹ מְחִיצָתוֹ כְּלוּם. אֶלָּא מְהַלֵּךְ בְּאַלְפַּיִים וּמְטַלְטֵל בְּאַרְבַּע. חִיָיה בְּרֵיהּ דְּרַב אָמַר. מְהַלֵּךְ וּמְטַלְטֵל בְּאַלְפַּיִים. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא רִבִּי אַבוּנָא בְשֵׁם חִיָיה בְּרֵיהּ דְּרַב. מְהַלֵּךְ בְּאַלְפַּיִים וּמְטַלְטֵל בְּאַרְבָּעַת אֲלָפִים אַמָּה עַל יְדֵי זְרֵיקָה. הֲווֹן בְּעָיָין מֵימַר. מַה פְלִיגִין כְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ וּכְרִבִּי עֲקִיבָה. בְּרַם כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּכְרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה לֹא פְלִיגִין. וְאֲפִילוּ כְרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּכְרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה פְלִיגִין. קַל הוּא מִי שֶׁקָּנָה לוֹ שְׁבִיתָה מִמֵּי שֶׁלֹּא קָנָה לוֹ שְׁביתָה. נְתָנוֹ עַל פֶּתַח הַדִּיר. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרִבִּי עֲקִיבָה נוֹתְנִין לוֹ שְׁתֵּי אַמּוֹת מִבִּפְנִים וּשְׁתֵּי אַמּוֹת מִבַּחוּץ. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אֵין נוֹתְנִין לוֹ שְׁתֵּי אַמּוֹת מִבִּפְנִים וּשְׁתֵּי אַמּוֹת מִבַּחוּץ. שֶׁאִם אוֹמֵר אַתְּ לִיתֵּן לוֹ שְׁתֵּי אַמּוֹת מִבִּפְנִים וּשְׁתֵּי אַמּוֹת מִבַּחוּץ אוֹף הוּא מְטַלְטֵל בְּכָל הַדִּיר כּוּלּוֹ. נְתָנוֹ בְּאֶמְצַע הַדִּיר. הָיָה הַדִּיר חֶצְיוֹ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם וְחֶצְיוֹ חוּץ לַתְּחוּם. רִבִּי אָחָא אָמַר מִן אוּלְפָּן. רִבִּי יוּדָה אָמַר לָהּ מִן דֵּיעָה. מַחֲלוֹקֶת רַב חוּנָה וְחִיָיה בְּרֵיהּ דְּרַב. רִבִּי זְעִירָא רַב חוּנָה בְשֵׁם רַב. מַה שֶׁרָצוּ רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרִבִּי עֲקִיבָה לְהַחֲמִיר עַל עַצְמָן. זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁהֲלָכָה כְרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּכְרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. רִבִּי בָּא בְשֵׁם רִבִּי חִיָיה בַּר אַשִּׁי. אַף בְּדִיר וּבְסַהַר הֲלָכָה כְרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּכְרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. חֲנַנְיָה בֶּן אֲחִי רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר. כָּל הַיּוֹם הָיוּ דָנִין אֵילּוּ כְנֶגֶד אֵילּוּ עַד שֶׁבָּא אֲחִי אַבָּא וְהִכְרִיַע בֵּינֵיהֶן. וְהִתְקִין שֶׁתְּהֵא הֲלָכָה כְרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּכְרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בִּסְפִינָה. וּכְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ וּכְרִבִּי עֲקִיבָה בְּדִיר וְסַהַר. מַה בֵין סַהַר וּמַה בֵין סְפִינָה. חֲבֵרַיָיא אָמְרֵי. סְפִינָה מִפְּנֵי שֶׁמְחִיצוֹתֶיהָ עוֹלוֹת עִמָּהּ. אָמַר רִבִּי זְעִירָא. מִכֵּיוָן שֶׁעוֹקְרִין אוֹתָהּ מֵאַרְבַּע אַמּוֹת אֵילּוּ וְנוֹתְנִין אוֹתָהּ בְּאַרְבַּע אַמּוֹת אֵילּוּ. מַה נְפַק מִבֵּינֵיהוֹן. אִם הָיְתָה אֵכְּסֶדְרָה. עַל דַּעְתְּהוֹן דַּחֲבֵרַיָיא מוּתָּר. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי זְעִירָא אָסוּר. אִם הָיָה הַיָּם גַּלֵנוֹ. עַל דַּעְתֵּיהוֹן דַּחֲבֵרַיָיא אָסוּר. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי זְעִירָא מוּתָּר. אָמַר רִבִּי זְעִירָא. מַתְנִיתָא אָמְרָה כֵן. אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁאָמְרוּ אֵינָן תְּחוּם. משנה: פַּעַם אַחַת לֹא נִכְנְסוּ לַנִּמֵל עַד שֶׁחָשֵׁיכָה אָמְרוּ לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל מָה אָנוּ לֵירֵד אָמַר לָהֶן מוּתָּר שֶׁכְּבָר הָיִיתִי מִסְתַּכֵּל וְהָיִינוּ בְתוֹךְ הַתְּחוּם עַד שֶׁלֹּא חָשֵׁיכָה: הלכה: פיס׳. פַּעַם אַחַת לֹא נִכְנְסוּ לַלִּמֵן כוּל׳. מְצוּדוֹת הָיוּ לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁהָיָה מְשַׁעֵיר בָּהּ עֵינָיו בַּמֵּישָׁר. וְלָמָּה לִי עַד שֶׁלֹּא חָשֵׁיכָה. וַאֲפִילּוּ מִשֶּׁחֲשֵׁיכָה. וְלֹא רַבָּן גַּמְלִיאֵל הִיא. תִּיפְתָּר שֶׁהָיָה בַלִּמֵן יוֹתֵר מִבֵּית סְאָתַיִם. וְלֹא יִהְיוּ מְחִיצוֹת גְּבוֹהוֹת עֲשָׁרָה. וְלֹא יִהְיוּ פִרְצוֹת יוֹתֵר מֵעֶשֶׂר. ולֹא יְהֵא עוֹמֵד כְּנֶגֶד עוֹמֵד וּפָרוּץ כְּנֶגֶד פָּרוּץ. משנה: מִי שֶׁיָצָא בִרְשׁוּת אָמְרוּ לוֹ כְּבָר נַעֲשָׂה מַעֲשֶׂה יֶשׁ לוֹ אַלְפַּיִים אַמָּה לְכָל רוּחַ. אִם הָיָה בְתוֹךְ הַתְּחוּם כִאִילּוּ לֹא יָצָא שֶׁכָּל הַיוֹצְאִין לְהַצִּיל חוֹזְרִין לִמְקוֹמָן: הלכה: פיס׳. מִי שֶׁיָצָא בִרְשׁוּת כול׳. דִּלֹ כֵן מַה אֲנָן אָמְרִין. יֵעָשֶׁה כְמִי שֶׁיָּצָא בְאוֹנֶס וְלֹא יִהְיֶה לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. לְפוּם כֵן צָרַךְ מֵימַר. יֶשׁ לוֹ אַלְפַּיִים אַמָּה לְכָל רוּחַ. אָמַר רַב חוּנָה. וְהֵן שֶׁיְּהוּ אַרְבַּע אַמּוֹת אוֹכְלוֹת מִתְּחוּם טִבֵּרִיָּה וּמִתְּחוּם מַגְדָּלָה. רִבִּי חוּנָה בְשֵׁם רַב אָדָא בַּר אַחֲוָוה רִבִּי לָא בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. וַאֲפִילוּ יָצָא לְמַגָדָּלָה וְחָזַר כְּאִילּוּ לֹא יָצָא. רִבִּי יוֹשׁוּעַ דְּרוֹמִיָּה בָעֵי. עַד כְּדוֹן בְּשֶׁיָּצָא שׁוֹגֵג. וַאֲפִילוּ יָצָא מֵזִיד. אָמַר רִבִּי פִינְחָס. מַתְנִיתָה אָמְרָה כֵן. שֶׁכָּל הַיוֹצְאִין לְהַצִּיל חוֹזְרִין לִמְקוֹמָן. חוֹזְרִין אֲפִילוּ בְזַיְינָן. תַּנֵּי. גּוֹיִם שֶׁבָּאוּ לָעַיָירוֹת הַסְּמוּכוֹת לַסְּפַר לִיטּוֹל מֵהֶן אֲפִילוּ תֵּבֶן אֲפִילוּ עֵצִים. יוֹצְאִין עֲלֵיהֶן בְּזַיִין וּמַחֲזִיריִן אֶת הַזַּיִין לִמְקוֹמָן. בָּאוּ לָעַיָירוֹת הַמּובְלָעוֹת. אֵין יוֹצְאִין עֲלֵיהֶן בְּזַיִין אֶלָּא אִם כֵּן בָּאוּ לְעִיסְקֵי נְפָשׁוֹת. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מוֹלִיכִין אֶת הַזַּיִין לַבַּיִת שֶׁהוּא סָמוּךְ לַחוֹמָה. פַּעַם אַחַת בָּאוּ עֲלֵיהֶן הַשּׂוֹנְאִין. הָיוּ מַדְחִיקִין לִיטּוֹל אֶת הַזַּיִין וְהָרְגוּ אֵילּוּ מֵאֵילּוּ יוֹתֵר מִמָּה שֶׁהָרְגוּ מֵהֶן הַשּׂוֹנְאִין. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא כָל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל בְּבֵיתוֹ. משנה: מִי שֶׁיָשַׁב בַּדֶּרֶךְ וְעָמַד וַהֲרֵי הוּא סָמוּךְ לָעִיר הוֹאִיל וְלֹא הָיְתָה כַוָונָתוֹ לְכָךְ לֹא יִכָּנֵס דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר יִכָּנֵס. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה מַעֲשֶׂה וְנִכְנַס רִבִּי טַרְפוֹן בְּלֹא מִתְכַּוֵון: הלכה: פיס׳. מִי שֶׁיָשַׁן בַּדֶּרֶךְ כול׳. אָמְרוּ. וַהֲלֹא בֵית מִדְרָשׁוֹ שֶׁלְרִבִּי טַרְפוֹן הָיָה בְתוֹךְ אַלְפַּיִם אַמָּה. אוֹ שֶׁמָּא הִקְנָה עַצְמוֹ לִבְנֵי עִירוֹ מִבְּעוֹד יוֹם. אַשְׁכַּח תַּנֵּי. בְּשַׁחֲרִית זָרְחָה הַחַמָּה. אָמְרוּ לוֹ. רִבִּי. הֲרֵי הָעִיר לְפָנֶיךָ. הִיכָּנֵס.

228 סוכה פתח ↗

כִּי הָא דְּרַבָּה בַּר חָמָא כִּי הֲווֹ קָיְימִי מִקַּמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא מַרְהֲטִי בִּגְמָרָא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, וַהֲדַר מְעַיְּינִי בִּסְבָרָא. אָמַר רָבָא: מָאנֵי מִשְׁתְּיָא — בִּמְטַלַּלְתָּא, מָאנֵי מֵיכְלָא — בַּר מִמְּטַלַּלְתָּא. חַצְבָּא וְשָׁחֵיל — בַּר מִמְּטַלַּלְתָּא, וּשְׁרָגָא — בִּמְטַלַּלְתָּא. וְאָמְרִי לַהּ: בַּר מִמְּטַלַּלְתָּא. וְלָא פְּלִיגִי: הָא — בְּסוּכָּה גְּדוֹלָה, הָא — בְּסוּכָּה קְטַנָּה. יָרְדוּ גְּשָׁמִים. תָּנָא: מִשֶּׁתִּסְרַח הַמִּקְפָּה שֶׁל גְּרִיסִין. אַבָּיֵי הֲוָה קָא יָתֵיב קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף בִּמְטַלַּלְתָּא, נְשַׁב זִיקָא וְקָא מַיְיתֵי צִיבְוָתָא. אֲמַר לְהוּ רַב יוֹסֵף: פַּנּוּ לִי מָאנַי מֵהָכָא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי, וְהָא תְּנַן: מִשֶּׁתִּסְרַח הַמִּקְפָּה! אֲמַר לֵיהּ: לְדִידִי, כֵּיוָן דַּאֲנִינָא דַּעְתַּאי — כְּמִי שֶׁתִּסְרַח הַמִּקְפָּה דָּמֵי לִי. תָּנוּ רַבָּנַן: הָיָה אוֹכֵל בַּסּוּכָּה וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים וְיָרַד — אֵין מַטְרִיחִין אוֹתוֹ לַעֲלוֹת עַד שֶׁיִּגְמוֹר סְעוּדָּתוֹ. הָיָה יָשֵׁן תַּחַת הַסּוּכָּה וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים וְיָרַד — אֵין מַטְרִיחִין אוֹתוֹ לַעֲלוֹת עַד שֶׁיֵּאוֹר. אִיבַּעְיָא לְהוּ: עַד שֶׁיֵּעוֹר אוֹ עַד שֶׁיֵּאוֹר? תָּא שְׁמַע: עַד שֶׁיֵּאוֹר וְיַעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. תַּרְתֵּי?! אֶלָּא אֵימָא: עַד שֶׁיֵּעוֹר וְיַעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. אִיבַּעְיָא לְהוּ: מִי שָׁפַךְ לְמִי? תָּא שְׁמַע דְּתַנְיָא: שָׁפַךְ לוֹ רַבּוֹ קִיתוֹן עַל פָּנָיו, וְאָמַר לוֹ: אִי אֶפְשִׁי בְּשִׁמּוּשֶׁךָ. תָּנוּ רַבָּנַן: בִּזְמַן שֶׁהַחַמָּה לוֹקָה — סִימָן רַע לְכׇל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁעָשָׂה סְעוּדָּה לַעֲבָדָיו וְהִנִּיחַ פָּנָס לִפְנֵיהֶם, כָּעַס עֲלֵיהֶם וְאָמַר לְעַבְדּוֹ: טוֹל פָּנָס מִפְּנֵיהֶם וְהוֹשִׁיבֵם בַּחוֹשֶׁךְ. תַּנְיָא רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כׇּל זְמַן שֶׁמְּאוֹרוֹת לוֹקִין — סִימָן רַע לְשׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי שֶׁמְּלוּמָּדִין בְּמַכּוֹתֵיהֶן. מָשָׁל לְסוֹפֵר שֶׁבָּא לְבֵית הַסֵּפֶר וּרְצוּעָה בְּיָדוֹ, מִי דּוֹאֵג — מִי שֶׁרָגִיל לִלְקוֹת בְּכׇל יוֹם וָיוֹם הוּא דּוֹאֵג. תָּנוּ רַבָּנַן: בִּזְמַן שֶׁהַחַמָּה לוֹקָה — סִימָן רַע לַגּוֹיִם. לְבָנָה לוֹקָה — סִימָן רַע לְשׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. מִפְּנֵי שֶׁיִּשְׂרָאֵל מוֹנִין לַלְּבָנָה, וְגוֹיִם לַחַמָּה. לוֹקָה בַּמִּזְרָח — סִימָן רַע לְיוֹשְׁבֵי מִזְרָח. בַּמַּעֲרָב — סִימָן רַע לְיוֹשְׁבֵי מַעֲרָב. בְּאֶמְצַע הָרָקִיעַ — סִימָן רַע לְכׇל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. פָּנָיו דּוֹמִין לְדָם — חֶרֶב בָּא לָעוֹלָם. לְשַׂק — חִיצֵּי רָעָב בָּאִין לָעוֹלָם. לָזוֹ וְלָזוֹ — חֶרֶב וְחִיצֵּי רָעָב בָּאִין לָעוֹלָם. לָקָה בִּכְנִיסָתוֹ — פּוּרְעָנוּת שׁוֹהָה לָבֹא. בִּיצִיאָתוֹ — מְמַהֶרֶת לָבֹא. וְיֵשׁ אוֹמְרִים חִילּוּף הַדְּבָרִים. וְאֵין לְךָ כׇּל אוּמָּה וְאוּמָּהּ שֶׁלּוֹקָה, שֶׁאֵין אֱלֹהֶיהָ לוֹקֶה עִמָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְכׇל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים״. וּבִזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם אֵין מִתְיָרְאִין מִכׇּל אֵלּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּה אָמַר ה׳ אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ וּמֵאוֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה״ — גּוֹיִם יֵחַתּוּ, וְאֵין יִשְׂרָאֵל יֵחַתּוּ. תָּנוּ רַבָּנַן: בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְּבָרִים חַמָּה לוֹקָה: עַל אָב בֵּית דִּין שֶׁמֵּת וְאֵינוֹ נִסְפָּד כַּהֲלָכָה, וְעַל נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה שֶׁצָּעֲקָה בָּעִיר וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ, וְעַל מִשְׁכַּב זְכוּר, וְעַל שְׁנֵי אַחִין שֶׁנִּשְׁפַּךְ דָּמָן כְּאֶחָד. וּבִשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְּבָרִים מְאוֹרוֹת לוֹקִין: עַל כּוֹתְבֵי פְלַסְתֵּר, וְעַל מְעִידֵי עֵדוּת שֶׁקֶר, וְעַל מְגַדְּלֵי בְּהֵמָה דַּקָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְעַל קוֹצְצֵי אִילָנוֹת טוֹבוֹת. וּבִשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְּבָרִים נִכְסֵי בַּעֲלֵי בָתִּים נִמְסָרִין לַמַּלְכוּת: עַל מַשְׁהֵי שְׁטָרוֹת פְּרוּעִים, וְעַל מַלְוֵי בְּרִבִּית,

231 שבת פתח ↗

הָכָא בְּקַטְלָא עָסְקִינַן, דְּאִשָּׁה חוֹנֶקֶת אֶת עַצְמָהּ — דְּנִיחָא לַהּ שֶׁתֵּרָאֶה כְּבַעֲלַת בָּשָׂר.

233 שבת פתח ↗

וּרְמִינְהוּ: תַּכְשִׁיטֵי נָשִׁים טְמֵאִים. וְאֵלּוּ הֵן תַּכְשִׁיטֵי נָשִׁים: קַטְלָאוֹת, נְזָמִים וְטַבָּעוֹת, וְטַבַּעַת בֵּין שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם בֵּין שֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם, וְנִזְמֵי הָאָף.

234 שבת פתח ↗

וְלֹא בְּקַטְלָא. מַאי קַטְלָא — מְנַקְּטָא פָּארֵי. נְזָמִים — נִזְמֵי הָאָף.

237 מדרש תנחומא פתח ↗

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: הָפוֹךְ רְשָׁעִים וְאֵינָם, וּבֵית צַדִּיקִים יַעֲמֹד משלי יב, ז. כָּל זְמַן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִסְתַּכֵּל בְּמַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל רְשָׁעִים וּמְהַפֵּךְ בָּהֶם, אֵין לָהֶם תְּקוּמָה. הָפַךְ בְּמַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל דּוֹר הַמַּבּוּל, לֹא הָיְתָה לָהֶם תְּקוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּמַּח אֶת כָּל הַיְקוּם בראשית ז, כג. הָפַךְ בְּמַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל אַנְשֵׁי סְדוֹם, וְלֹא הָיְתָה בָהֶן תְּקוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל שם יט, כה. הָפַךְ בְּמַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל מִצְרִים, וְלֹא הָיְתָה לָהֶן תְּקוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד שמות יד, כח. הָפַךְ בַּמַּעֲשֶׂה שֶׁל בָּבֶל וְלֹא הָיְתָה לָהּ תְּקוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר וְנִין וָנֶכֶד ישעיה יד, כב. וְעַל כֻּלָּם אָמַר דָּוִד, שָׁם נָפְלוּ פּוֹעֲלֵי אָוֶן וְגוֹ' תהלים לו, יג. אֲבָל יִשְׂרָאֵל, נוֹפְלִין וְעוֹמְדִין. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, אַל תִּשְׂמְחִי אוֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי וְגוֹ' מיכה ז, ח. כִּי אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי וְגוֹ' מלאכי ג, ו, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מֵעוֹלָם לֹא הִכֵּיתִי אֻמָּה וְשָׁנִיתִי לָהּ. אֲבָל אַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם מלאכי ג, ו, שֶׁנֶּאֱמַר: חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם דברים לב, כג, חִצַּי כָּלִין וְהֵן אֵינָן כָּלִים. וְכָךְ אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ וַיַּצִּיבֵנִי וְגוֹ' איכה ג, יב. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְגִבּוֹר שֶׁהֶעֱמִיד אֶת הַקּוֹרָה וְהָיָה זוֹרֵק בּוֹ אֶת הַחִצִּים. חִצָּיו כָּלִין וְהַקּוֹרָה בִּמְקוֹמָהּ עוֹמֶדֶת. אַף יִשְׂרָאֵל כָּל זְמַן שֶׁהַיִּסּוּרִין בָּאִין עֲלֵיהֶן, הַיִּסּוּרִין כָּלִין וְהֵם בִּמְקוֹמָן עוֹמְדִין וְאֵינָן כָּלִין. לְכָךְ נֶאֱמַר: הָפוֹךְ רְשָׁעִים וְאֵינָם. אָמַר חִזְקִיָּה בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי חִיָּא, לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשָׁה זוֹ לְפָרָשַׁת קְלָלוֹת. לְפִי שֶׁשָּׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל מֵאָה קְלָלוֹת חָסֵר שְׁתַּיִם שֶׁנֶּאֶמְרוּ בְּפָרָשָׁה זוֹ חוּץ מֵאַרְבָּעִים וְתֵשַׁע שֶׁנֶּאֶמְרוּ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, מִיָּד הוֹרִיקוּ פְּנֵיהֶם וְאָמְרוּ, מִי יָכוֹל לַעֲמֹד בְּאֵלּוּ. מִיָּד קָרָא אוֹתָן מֹשֶׁה וְהָיָה מְפַיְּסָן. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וְגוֹ', הַמַּסּוֹת הַגְּדוֹלוֹת וְגוֹ', וַתָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְגוֹ'. וְאַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי וַאֲמַרְתֶּם לְפָנַי דְּבָרִים שֶׁאַתֶּם חַיָּבִין עֲלֵיהֶם כְּלָיָה וְלֹא עָשִׂיתִי אֶתְכֶם כְּלָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם לֹא הִשְׂכִּילוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ וְגוֹ' תהלים קו, ז. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲמַרְתֶּם לָעֵגֶל, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל שמות לב, ד. וְאִם תֹּאמַר מִפְּנֵי מָה הַגּוֹיִם נִתְחַיְּבוּ כְּלָיָה וְאָנוּ קַיָּמִין. לְפִי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבָּאוּ עֲלֵיהֶן יִסּוּרִין, מְבַעֲטִים בָּהֶן וְאֵינָם מַזְכִּירִין שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ עַל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְגוֹ' תהלים עט, ו. אֲבָל יִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁהַיִּסּוּרִין בָּאִין עֲלֵיהֶן, הֵן נִכְנָעִין וּמִתְפַּלְּלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא וְגוֹ' שם קטז, ג-ד. לְפִיכָךְ אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַף עַל פִּי שֶׁקְּלָלוֹת הַלָּלוּ בָּאוֹת עֲלֵיכֶם, הֵן מַעֲמִידוֹת אֶתְכֶם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ וְגוֹ' דברים ח, טז. וְכָךְ אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁהַיִּסּוּרִין הַלָּלוּ בָּאִין עֲלֵיכֶם, יֵשׁ לָכֶם עֲמִידָה. לְכָךְ נֶאֱמַר: אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם. דָּבָר אַחֵר, מִפְּנֵי מָה עֲשָׂאָן מֹשֶׁה מַצֵּבָה. מִפְּנֵי שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁין מִדַּעַת לְדַעַת. מִדַּעַת מֹשֶׁה לְדַעַת יְהוֹשֻׁעַ. מִדַּעַת יְהוֹשֻׁעַ לְדַעַת הַזְּקֵנִים. וְאַף יְהוֹשֻׁעַ עֲשָׂאָן מַצֵּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֶּאֱסֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁכֶמָה וְגוֹ' יהושע כד, א. וְאַף שְׁמוּאֵל שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁין מִדַּעְתּוֹ לְדַעַת מְלָכִים, עֲשָׂאָן מַצֵּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעַתָּה הִתְיַצְּבוּ וְאֶשְׁפְּטָהּ אֶתְכֶם ש״‎א יב, ז. דָּבָר אַחֵר, אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם, מָה הַיּוֹם מֵאִיר פְּעָמִים וּמַאֲפִיל פְּעָמִים, אַף אַתֶּם כְּשֶׁאֲפֵלָה לָכֶם, עָתִיד לְהָאִיר לָכֶם אוֹר עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה לְךָ ה' לְאוֹר עוֹלָם ישעיה ס, יט. אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁתִּהְיוּ כֻּלְּכֶם אֲגֻדָּה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם דברים ד, ד. בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, אִם נוֹטֵל אָדָם אֲגֻדָּה שֶׁל קָנִים, שֶׁמָּא יָכֹל לְשָׁבְרָם בְּבַת אַחַת. וְאִלּוּ נוֹטֵל אַחַת אַחַת, אֲפִלּוּ תִּינוֹק מְשַׁבְּרָן. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאֲלִין עַד שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּן אֲגֻדָּה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּיָּמִים הָהֵמָּה וּבָעֵת הַהִיא נְאֻם ה' יָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יְהוּדָה יַחְדָּו וְגוֹ' ירמיה נ, ד. כְּשֶׁהֵן אֲגוּדִים, מְקַבְּלִין פְּנֵי שְׁכִינָה.

264 משנה תורה, הלכות כלים פתח ↗

הַכַּדּוּר שֶׁל מַתֶּכֶת וְהַסַּדָּן. וְהַקַּנְטָר שֶׁל בַּנַּאי. וְהַדַּקָּר שֶׁל חָרָשׁ. וַחֲמוֹר שֶׁל נַפָּח. וְהַמְטֻלְטֶּלֶת. וְהַמִּשְׁקוֹלוֹת שֶׁל בַּנָּאִים. וְהַכִּירַיִם שֶׁל בַּרְזֶל שֶׁחוֹבְטִין בָּהֶם הַזֵּיתִים. וְהָאֲפַרְכֵּס שֶׁל מַתֶּכֶת. וְהָאוֹלָר שֶׁכּוֹרְתִין בּוֹ הַסּוֹפְרִים רֹאשׁ הַקֻּלְמוֹס שֶׁל קָנֶה. וְהַקֻּלְמוֹס שֶׁל מַתֶּכֶת. וְהַכַּן. וְהַכַּנָא שֶׁמְּשַׂרְטְטִין בּוֹ הַסּוֹפְרִים. כָּל אֵלּוּ מְקַבְּלִין טֻמְאָה שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן יֵשׁ לוֹ שֵׁם בִּפְנֵי עַצְמוֹ:

265 תענית פתח ↗

אָמַר לָהֶם: בִּשְׁבִילְכֶם הֲרֵינִי מוֹחֵל לוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא רָגִיל לַעֲשׂוֹת כֵּן. מִיָּד נִכְנַס רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְדָרַשׁ: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם רַךְ כְּקָנֶה וְאַל יְהֵא קָשֶׁה כְּאֶרֶז. וּלְפִיכָךְ זָכָה קָנֶה לִיטּוֹל הֵימֶנּוּ קוּלְמוֹס לִכְתּוֹב בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת.

270 עירובין פתח ↗

מְעָרְבִין לְכֹהֵן טָהוֹר בִּתְרוּמָה טְהוֹרָה בְּקֶבֶר, הֵיכִי אָזֵיל? בְּשִׁידָּה תֵּיבָה וּמִגְדָּל. וְהָא כֵּיוָן דְּאַחֲתָא אִיטַּמְּיָא לַהּ! בְּשֶׁלֹּא הוּכְשְׁרָה, אוֹ שֶׁנִּילּוֹשָׁה בְּמֵי פֵּירוֹת. וְהֵיכִי מַיְיתֵי לַהּ? בִּפְשׁוּטֵי כְלֵי עֵץ דְּלָא מְקַבְּלִי טוּמְאָה. וְהָא קָא מַאֲהִיל?! דְּמַיְיתֵי לַהּ אֲחוֹרֵיהּ. אִי הָכִי, מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן? קָסָבְרִי: אָסוּר לִקְנוֹת בַּיִת בְּאִיסּוּרֵי הֲנָאָה. מִכְּלָל דְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר מוּתָּר? קָסָבַר: מִצְוֹת לָאו לֵיהָנוֹת נִיתְּנוּ. אֶלָּא הָא דְּאָמַר רָבָא: מִצְוֹת לָאו לֵיהָנוֹת נִיתְּנוּ, לֵימָא כְּתַנָּאֵי אַמְרַהּ לִשְׁמַעְתֵּיהּ?! אָמַר לָךְ רָבָא: אִי סְבִירָא לְהוּ דְּאֵין מְעָרְבִין אֶלָּא לִדְבַר מִצְוָה — דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִצְוֹת לָאו לֵיהָנוֹת נִיתְּנוּ. וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: מָר סָבַר אֵין מְעָרְבִין אֶלָּא לִדְבַר מִצְוָה, וּמָר סָבַר מְעָרְבִין אֲפִילּוּ לִדְבַר הָרְשׁוּת. אֶלָּא הָא דְּאָמַר רַב יוֹסֵף: אֵין מְעָרְבִין אֶלָּא לִדְבַר מִצְוָה, לֵימָא כְּתַנָּאֵי אַמְרַהּ לִשְׁמַעְתֵּיהּ? אָמַר לְךָ רַב יוֹסֵף: דְּכוּלֵּי עָלְמָא אֵין מְעָרְבִין אֶלָּא לִדְבַר מִצְוָה, וּדְכוּלֵּי עָלְמָא מִצְוֹת לָאו לֵיהָנוֹת נִיתְּנוּ, וּבְהָא קָמִיפַּלְגִי: מָר סָבַר כֵּיוָן דִּקְנָה לֵיהּ עֵירוּב — לָא נִיחָא לֵיהּ דְּמִינַּטְרָא. וּמָר סָבַר — נִיחָא לֵיהּ דְּמִינַּטְרָא, דְּאִי אִיצְטְרִיךְ אָכֵיל לֵיהּ. מַתְנִי׳ מְעָרְבִין בִּדְמַאי, וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וְהַכֹּהֲנִים בְּחַלָּה. אֲבָל לֹא בְּטֶבֶל, וְלֹא בְּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, וְלֹא בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ. גְּמָ׳ דְּמַאי, הָא לָא חֲזֵי לֵיהּ? מִיגּוֹ דְּאִי בָּעֵי מַפְקַר לְהוּ לְנִכְסֵיהּ וְהָוֵי עָנִי וַחֲזוּ לֵיהּ — הַשְׁתָּא נָמֵי חֲזֵי לֵיהּ. דִּתְנַן: מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי

272 שבת פתח ↗

יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה וְיוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם גָּזְרוּ טוּמְאָה עַל אֶרֶץ הָעַמִּים וְעַל כְּלֵי זְכוּכִית. וְהָא רַבָּנַן דִּשְׁמֹנִים שָׁנָה גְּזוּר! דְּאָמַר רַב כָּהֲנָא: כְּשֶׁחָלָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי, שָׁלְחוּ לוֹ: רַבִּי, אֱמוֹר לָנוּ שְׁנַיִם וּשְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים שֶׁאָמַרְתָּ לָנוּ מִשּׁוּם אָבִיךָ.

296 שבת פתח ↗

תְּנַן הָתָם: כׇּל כְּלֵי בַּעֲלֵי בָתִּים, שִׁיעוּרָן כְּרִמּוֹנִים. בָּעֵי רַבִּי חִזְקִיָּה: נִיקַּב כְּמוֹצִיא זַיִת וּסְתָמוֹ, וְחָזַר וְנִיקַּב כְּמוֹצִיא זַיִת וּסְתָמוֹ, עַד שֶׁהִשְׁלִימוֹ לְמוֹצִיא רִימּוֹן, מַהוּ?

297 משנה ברורה פתח ↗

א מותר וכו' - היינו אף שאין לאדם להלך בשבת ממקום שביתתו רק אלפים וכמבואר לעיל בסימן שצ"ז התירו לו להלך ארבעה אלפים לצד אחד ע"י שמניח מזון שתי סעודות בסוף אלפים ממקום שהוא עומד ביה"ש ועי"ז חשבינן לו כאלו היתה שביתתו שם ויש לו להלך אלפים לכל רוח ממקום ההוא ומשום דהמחבר כתב לשון דיעבד הוסיף הרמ"א דגם לכתחלה מותר לערב ולקמן בסימן תט"ו נתבאר דלכתחלה דוקא לדבר מצוה ובדיעבד אף אם עירב לדבר הרשות עירובו עירוב: ב שיצא וכו' - וה"ה אם שלח ע"י אחר להניח שם עירובו וכדלקמן בסימן שאחר זה: ג רחוק מהעיר בתוך התחום - אף שמביתו הוא יותר מאלפים לא איכפת לן כיון שהוא בתוך תחום העיר ולאפוקי אם הניח עירובו רחוק מהעיר יותר מאלפים אין עירובו עירוב שאינו יכול ללכת שם בין השמשות מאחר שהוא חוץ לתחום העיר: ד וקבע שביתתו שם - היינו שהניחו לשם קנית שביתה: ה אע"פ שחזר לעיר - היינו מבע"י דאלו נתאחר שם עד אחר בין השמשות אין צריך להניח שם מזון כלל כמבואר בת"ט ס"ז: ו וזהו הנקרא עירובי תחומין - נקרא כן לפי שהוא מערב תחום שלא היה יכול לילך בו תחלה עם התחום שהיה יכול לילך בו: ז לפיכך וכו' - ר"ל דעיקר שביתתו נעשה עי"ז במקום העירוב ולכן אם רוצה לחזור לעירו אינו רשאי להלך רק עד מקום שכלה מדת אלפים ממקום העירוב ואפילו אם עדיין לא יצא מביתו שלן שם מ"מ אם לפי המדה יש מהעירוב עד ביתו אלפים אסור לו להלך מביתו לצד האחר אף בתוך העיר אפילו אמה אחת ואף אם נמלך משביתתו לא מהני: ח עד סוף האלף - ואם כלתה המדה באמצע העיר אין לו להלך רק עד סוף מדתו וכנ"ל: ט פחות וכו' - לאו דוקא פחות אלא ה"ה אם כלתה מדת האלף בסוף העיר בשוה ג"כ כל העיר נחשב כד"א וי"א דדברי השו"ע בדיוקא הוא משום דמדה זו של אלפים אמה בינוניות מסורה לכל אדם וא"א לצמצם וע"כ החמירו הפוסקים שיהיה כלה המדה חוץ לעיר דוקא ובשעת הצורך יש להקל אף בכלתה מדתו בשוה עם העיר: י מביתו - הא דנקט מביתו ולא כתב רחוק מהעיר אלפים דכשהוא רחוק מביתו יותר מאלפים אף דלמקום עירובו הוא רשאי לילך מביתו וכדלעיל בסק"ג אבל לחזור משם אחר שתחשך וללון בביתו אסור אלא צריך ללון באחד מבתי העיר הסמוך בתוך אלפים למקום עירובו: יא מהלך בכל העיר - דסבירא להו דאף שהניח עירובו רחוק אלפים מביתו שבעיר הואיל ולן בתוך העיר נחשבת כל העיר כד"א לענין שיהיה מותר להלך בכולה וכ"ש לחזור לביתו אבל לענין מדת התחום גם לדעה זו חשבינן העיר במדת אלפים כיון שכלתה מדתו בחצי העיר ולכן אסור להלך חוצה לה כלום. וכל זה בעיר שלן בה אבל אם לן במקום שביתתו וכלה מדת אלפים שלו באמצע העיר או שלן בעיר זו והגיע מדתו בחצי עיר אחרת אין לו להלך אלא עד מקום שכלה מדתו לכו"ע. וע"י זריקה מותר לטלטל בכל העיר אם היתה רה"י וכמבואר לעיל סימן ת"ג ע"ש אחרונים: יב ויש להקל - וכ"כ הב"ח ושארי אחרונים: יג להחמיר - ר"ל דנימא דהוי ככלה מדתו באמצע העיר משום דעדיין יש עיבור לבני העיר דלא אמרינן עיבור של העיר כעיר אלא להקל על מדת התחומין ולא להחמיר ונראה דבזה עכ"פ לא חשבינן העיבור עם העיר כד"א אמנם אם כלתה מדתו בסוף העיבור פשוט דנחשב הכל כד"א ומתחיל מדתו מסוף העיבור וחוצה: יד לצפון ולדרום - וה"ה לכל רוח ומשום מסקנת דבריו שבסוף הג"ה הזכיר צפון ודרום: טו נגד רוחב המקום - ר"ל אם היה בבית או בעיר אף שהיא יותר גדולה נותנין לו אלפים לכל רוח נגד רוחב המקום ההוא ואח"כ מוסיפין לו ג"כ זויותיהן למלאות שיהיה כטבלא מרובעת דמה שכתב הרמ"א עם זויותיהן וכדלעיל וכו' גם ע"ז קאי אבל לא יותר: טז שאין העירוב ברשות היחיד - ר"ל אלא הניח עירובו בשדה: יז ברוחב ארבע אמותיו - והיינו עצם רוחב תחומו שתופס בכל צד אלפים אמה נגד מקום שביתת האדם שהוא ד' אמותיו אכן כבר מבואר לעיל בסימן שצ"ט ס"י שממלאין הקרנות כל קרן בטבלא מרובעת של שני אלפים וזהו מה שכתב הרמ"א עם זויותיהן נמצא שמדת תחומו אחר מילוי הקרנות מכל צד נעשה כטבלא מרובעת של ד' אלפים אמה עם ד' אמות על ד' אלפים אמה וד' אמות ובכל שטח זה מותר לו להלך. אכן אם היתה מקום שביתתו גדולה כגון בעיר שמחזקת אלף אמה ברחבה ובארכה יהיה מדת תחומו טבלא של חמשה אלפים על חמשה אלפים וכן כל כה"ג: יח ומ"מ אם כלתה המדה וכו' - ר"ל דאף שכתבנו דאין לו רק רוחב ד"א נגד מקום שביתתו מ"מ אם פגע עיר בתחומו וכלתה מדתו בסופה נחשבת כל רחבה כד"א אפילו אם היא מחזקת יותר מארבעת אלפים אמה: יט סוף העיר - אבל אם כלה מדתו באמצע העיר אף לדעת הי"א הנ"ל שבאם לן בעיר מותר לו ג"כ ללכת בכל העיר אף אם רחב הרבה מאד מ"מ חוץ לעיר אף בצפון ודרום אין לו להלך אלא נגד רוחב מדת תחומו במקום שביתתו ועד כלות אורך תחומו ואם העיר רחבה ארבעה אלפים וד"א כמדת רוחב תחומו אין לו לצפון ולדרום נגד העיר כלל. ולדעת המחבר הנ"ל אף בעיר גופא אם היא רחבה יותר ממדת רוחב תחומו אינו מהלך כל רוחב העיר אפילו בשטח אותו חצי העיר ורק עד מקום רוחב תחומו עם הקרנות מאחר שכלתה מדתו באמצע העיר: כ ויש לו אלפים וכו' - כמה מהאחרונים חולקין על הרמ"א בזה משום דברבינו יונתן שממנו מקור דין זה מבואר להיפך דאין לו בצפון ודרום העיר כלום ורק אם העיר אינה רחבה כמדת רוחב תחומו שרוחב תחומו אחר מילוי הקרנות הוא ד' אלפים וד"א כנ"ל אז יש לו גם מחוץ לעיר מצפון ודרום עד כנגד רוחב תחומו ולא יותר ואם העיר גדולה שרחבה יותר מרוחב תחומו אף שבעיר עצמה מותר לילך בכולה אף כשהיא גדולה כאנטוכיא מאחר שבארכה כלתה מדתה בחוץ לעיר אבל מחוץ לעיר לצפון ודרום אין לו כלום ועיין בבה"ל מה שכתבנו בזה: כא לצפון ולדרום - למעוטי אלף אמה אורך שיש לו למערב העיר דשם חושבין לכו"ע רק כרוחב שביתתו וכמו אלף הראשונים שהם לצד מזרח העיר שהם ברוחב ד"א ועם מלוי הקרנות הוא רוחב ד' אלפים וד"א ולא יותר כן אלו: כב אע"פ שאין לו רוחב כ"כ וכו' - ר"ל דאם נחשוב הרוחב רק נגד מקום קניית העירוב לא יעלה כ"כ כמו עתה שחושבין רוחב העיר וגם האלפים אמה שמשני הצדדין אפ"ה שרי: כג ברשות היחיד - היינו מקום שמוקף מחיצות: כד ואפילו עיר חרבה - היינו שהיו בה דיורין ונחרבו ומחיצות החומה נשארו: כה הראויה לדיורין - ר"ל אפילו אין בה דיורין אלא שהיא ראויה לדירה דאם אינה ראויה לדור בה כגון שנפרצו מחיצותיה או שהיא נמוכה הרבה וכיו"ב אינה נחשבת כד"א ומודדין האלפים ממקום הנחת העירוב: כו את כולה - דחשבינן לה כולה כד"א וכ"ז כשהיו המחיצות מוקפות לשם דירה אכן אם לא היה רוחב הקיפה רק סאתים אפילו אינה מוקפת לדירה נחשבת כד"א וכמבואר לעיל בסימן שצ"ו ס"ב: כז לא עשה כלום - שהרי בלא עירוב נמי יש לו מן העיר אלפים לכל רוח וכל העיר לו כארבע אמות: כח אין מודדין - ואין מודדין כצ"ל. והוא דבר אחד: כט המצטרפים לעיר - פי' בעבורה של עיר והוא תוך שבעים אמה ושיריים וכנ"ל בסימן שצ"ח ואפילו אם נתן אותו באמה אחרונה של העיבור אין נותנין לו הארבע אמות שנותנין לשאר מניח עירוב לצד חוץ כמבואר לעיל דכשמניח תוך מחיצה או מקום שנחשב כד"א אין לו לצד חוץ כלום והרי הוא כשאר בני העיר שמודדין תחומו תיכף מסוף העיבור והלאה אחרונים: ל אינו כלום - כיון שא"א לו להגיע שם בין השמשות שהוא זמן קניית עירוב מאחר שהוא חוץ לתחום ממקום שהוא עומד: לא תחום מביתו - דכשהוא עומד בביתו או בתחום ביתו אמרינן דמסתמא ניחא ליה לקנות שביתת ביתו כשאין עירובו עירוב ועיין מה שכתבנו בסימן תי"א במ"ב ובה"ל:

298 חולין פתח ↗

תְּפָרָהּ וְנִקְרְעָה – שִׁיעוּרָהּ כְּמוֹצִיא רִמּוֹנִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: כְּפַקְעִיּוֹת שֶׁל שְׁתִי, אַחַת מֵאַרְבַּע, בְּמָנֶה בֶּן אַרְבָּעִים סְלָעִים.

305 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

מתני' איזהו נשך. מאה בדנקא פרש"י - ק' פרוטות במעה שהוא שתות דינר וקשה היאך הוזלו הפרוטו' כל כך דבשער בינוני אין כי אם שנים ושלשים במעה ומעה שני פונדיון פונדיון ב' איסרים איסר ח' פרוטות היינו ל"ב פרוטות ונראה כפירוש ריב"ן דפירש ק' מעות בשתות מנה שהוא ארבע סלעים וארבע מעות א"נ ק' איסרים בשתות דינר זהב שהוא ארבע דינרי כסף ומעה: למה חלקם הכתוב לעבור עליו בשני לאוין - וא"ת ולמה שינה בלשון לכתוב כספך לא תתן בנשך ובנשך לא תתן אכלך ויש לומר כיון שהוצרך שני לאוין אורחא דקרא לכתוב לשון משונה שהוא נאה יותר: נשך באוכל מנין - ואם תאמר תחילה הוה ליה למדרש ריבית בכסף דמפיק ליה מנשך כסף הכתוב ברישא ויש לומר משום דנשך אוכל כתיב בהדיא וריבית כסף לא נפיק אלא באם אינו ענין: אם אינו ענין לנשך כסף שכבר נאמר לא תשיך - פי' אפילו אי לא כתב אלא לא תשיך לאחיך כסף אוכל הוי ידעינן נשך בכסף ואוכל ואי כתב לא תשיך לאחיך נשך כסף אוכל הוי ידעינן נמי רבית כסף ואוכל באם אינו ענין ונשך אוכל אתי לג"ש ונשך כל דבר אתי לאוקמי נשך במלוה באם אינו ענין ללוה והויא ג"ש מופנה משני צדדים והיינו דקאמר בסמוך מה לוה לא חלקת כו' דהכל כתב בלוה וכי קאמר נשך באוכל מנין ת"ל נשך אוכל לאו מנשך מפיק אלא מאוכל גרידא דקאי אלא תשיך וה"ק ת"ל נשך אוכל בלוה ובג"ש מפיק ליה במלוה וא"ת כיון דכתיב כל דבר אפילו לרבות עצים ואבנים א"כ כסף אוכל למה לי וי"ל למדרש כלל ופרט וכלל לא תשיך כלל כסף אוכל פרט כל דבר חזר וכלל מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון כו' יצאו קרקעות שאין מטלטלין ויצא פחות מש"פ שאינו ממון וכן משמע פרק נערה כתובות דף מו. ושם ד"ה אתיא דקתני רבי יהודה אומר אינו חייב עד שישכור דאתיא . שומא שומא בעי ר' ירמיה שכרם בקרקע מהו או בפחות מש"פ מהו ואי שייך רבית בקרקע או בפחות מש"פ מאי בעי אלא ודאי פטור ובעי כיון דגמר מרבית מה להלן פטור אף כאן פטור א"ד לא והדאמר בערכין דף לא. ושם גבי בתי ערי חומה רבית גמורה היא והתורה התירה התם הלוה מעות על הקרקע אבל קרקע בקרקע אפשר דשרי מן התורה: קרי ביה כספך לא תתן בנשך ובמרבית - וה"נ בפ"ק דע"ז דף כ. ושם ד"ה אחד ופרק כל שעה פסחים דף כא: ושם ד"ה ליכתב ופרק כל הבשר חולין דף קיד: ושם ד"ה או לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי ודריש לגר תתננה ומכור תתננה ומכור לנכרי ואפילו מאן דפליג היינו משום דכתיב או לחלק וא"ת בפ"ק דקדושין דף לב: ושם לא בעו רבנן למדרש כר' יוסי הגלילי מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני זקן וי"ל משום דאין מפני מיושב אוהדרת ולא תקום אפני זקן והא דאמר התם ורבנן אי כתיב מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני זקן כדאמרת היינו משום דאז על כרחך אמרת הכי והא דאמר בפרק הוציאו לו יומא דף נב. ושם: ד"ה שאת ה' מקראות אין להם הכרע שאת ארור מחר משוקדים וקם ולא אמר דקאי אלעיל ואלרע היינו משום דהכא כיון דקאי על כרחך נשך אכספך אמרת ה"ה ארבית וכיון דקאי רבית אאוכל כמו כן נשך קאי אאוכל וכן תתננה כן אבל הנך חמש דלמא לא קיימי אלא אלעיל לבד או אלרע וא"ת התניא פרק שני דזבחים דף כד. ולקח הכהן מן הדם באצבעו ונתן קבל או זרק בשמאל פסול ור"ש סבר קבל בשמאל כשר ואמר אביי טעם דר"ש דסבר דקרא דאצבעו דמשמע ימין לא קאי אלא אונתן דלאחריו ולא אולקח דלפניו ולתנא קמא קאי אתרוייהו והשתא מאי שנא מהנך ה' דאין להם הכרע וי"ל דהתם פשטיה דקרא משמע דקאי אולקח מ"מ סבר תנא קמא דקאי נמי אונתן דכתיב קרא אחרינא ולקח מדם הפר ונתן על קרנות המזבח באצבעו דהתם קאי אצבע אנתינה וילמד סתום מן המפורש והיינו נמי טעמא דר"ש: גזירה שוה לא צריך - וא"ת קרא למה לי וי"ל דאין שום אריכות לשון בפסוק אלא שסמך נשך ומרבית זה לזה: אמרי הכי נמי - וא"ת והא אין מזהירין מן הדין וי"ל דגזל לאו הניתק לעשה הוא כדאמרינן פרק שילוח הקן חולין קמא. ומטעם דאין מזהירין מן הדין הוה מצי למימר לעיל דלא ילפי מהדדי אלא דעדיפא קאמר דאפילו מדינא לא אתי: אלא לאו דגזל למה לי לכובש שכר שכיר - וא"ת ולוקמיה בגזל גופיה ובגזל עבדים דלא אתי מרבית ואונאה דאין אונאה לעבדים כדקאמר לעיל בבא מציעא דף נו: דהא קרקע אינה נגזלת אינו מן המקרא אלא משום דאי אפשר לזוזה ממקומה אבל עבדי דניידי אע"ג דהוקשו לקרקעות יעבור בלא תגזול: לעבור עליו בשני לאוין - וא"ת ולוקמיה בגזל גופיה ולעבור עליו בשני לאוין וי"ל משום דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה אבל כי מוקמינן אכובש שכר שכיר באם אינו ענין לקי שפיר וא"ת לקמן בהמקבל בבא מציעא דף קיא: אמרינן דגזל הכנעני מותר ודריש רעך ולא כנעני וצריכי דאי כתב גזל דלא טרח פירוש דשמא נפלו בירושה או מציאה או מתנה אבל שכר שכיר דטרח כנעני נמי אסור והשתא הא מוקמינן הכא האי לא תעשוק את רעך ולא תגזול כולה קרא בעושק שכר שכיר וי"ל דדריש מדסמיך רעך ללא תגזול ואפקה בלשון גזילה למימר דגזל הכנעני שרי וא"ת והיכי ס"ד למימר דגזל הכנעני אסור דאיצטריך קרא למעוטי הלא בישראל גופיה לא ידענא גזל אלא מרבית ואונאה ורבית שרי בכנעני דכתיב לנכרי תשיך ואונאה נמי דכתיב עמיתך ודרשינן לעיל בבא מציעא דף נט. עם שאתך בתורה ובמצות וי"ל דהוה אסרינן גזל הכנעני מואכלת את כל העמים דדרשינן מהתם בהגוזל בתרא ב"ק דף קיג: שגזל הכנעני אסור דדוקא בזמן שהם מסורים בידך שרי קרא: שתולה מעותיו בנכרי - וא"ת והלא אפילו יהא אמת שהם של נכרי אסור כיון שאין ללוה עם הנכרי כלום ומיהו לפי מה שנביא ראיה לקמן ישראל שיש בידו מעות נכרי והם באחריות הנכרי מותר להלותם ברבית לישראל אתי שפיר אי נמי י"ל דאיירי כגון שאמר ליה חבירו הלויני מעות מן הנכרי ואמור לו שיסמוך עלי או כגון שנתן לו משכנותיו ליתנם לנכרי והוא הלוה לו משל עצמו ואומר שעשה כדבריו: שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא - ואע"ג דעובר על מצות ציצית מ"מ איצטריך קרא לעבור עליו משעת תלייה: יכין רשע וילבש צדיק - אפי' למ"ד רשות יורש לאו כרשות לוקח וליכא שנוי רשות ואפי' הניח קרקעות ומלוה על פה גובה מן היורשין אפ"ה ילבש צדיק כדאמר רבא בריש הגוזל בתרא ב"ק ד' קיב. וחי אחיך לדידיה אזהר רחמנא דנהדר לבריה לא אזהר רחמנא: רבא אמר מגופיה דקרא - אע"ג דרבא משני ריש הגוזל בתרא שם אפילו תימא רשות יורש לאו כרשות לוקח ושאני הכא דכתיב וחי אחיך עמך לאו משום דס"ל כר' אלעזר דהא הכא דריש כרבי יוחנן אלא לא בא אלא ליישב הברייתא דהתם למ"ד לאו כרשות לוקח ולכך בסמוך דקאמר רב נחמן מ"ט דר"א לא קבעו הגמרא כמו כן בשם רבא: מות יומת דמיו בו יהיה הוקשו מלוי ברבית לשופכי דמים - תימה היכי משמע דמיו בו עבירה דשפיכות דמים הלא באוב וידעוני וכמה עבירות דלא שייכי לשפיכות דמים כתיב דמיהם בם וי"ל דמיתורא דדמיו בו דריש דאי לאו הכי למאי כתביה דאי למגמר סקילה ברבית מאוב וידעוני חדא דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן ותו לא מצינו מיתה גבי ממון ובפרק קמא דתמורה ד' ו: יש בספרים וכתב בתריה והוליד בן פריץ שופך דם לפי זה אתי שפיר דהוקשו בהדיא: אי עשה תשובה מאי בעי גביה - למ"ד רבית קצוצה יוצאה בדיינין פריך שפיר דהיה לו להחזיר ואפילו למאן דאמר אינה יוצאה מ"מ הוה לו להחזיר משום לעז ובושת וכיון דלא חשש גם בניו אין להם לחוש לכבודו: גזלן מאי אע"פ שגבו איכא - וא"ת דאף על פי שגבו משום מלוה ברבית נקטי' וי"ל דא"כ גזלנין למאי תננהו פשיטא דמחזיר להכי איצטריך ליה לשנויי הגזלנין מאי ניהו מלוי ברבית: תנאי היא - וא"ת דבהגוזל ב"ק דף צד: משני דמחזירין לצאת ידי שמים ואמאי לא משני נמי הכא הכי והתם נמי אמאי לא משני תנאי היא כדמשני הכא וי"ל דהכא קאמר אליבא דר' יוחנן ולדידיה דאמר אינה יוצאה בדיינין אף לצאת ידי שמים אינו צריך להחזיר ולכך לא מצי לשנויי הכא אלא תנאי היא וסוגיא דהתם אתי כההוא תנא דאית ליה יוצאה בדיינין דפריך אההיא ברייתא דסברה דמן התורה מחזירין אלא משום מעשה שהיה תקנו דאין מחזירין ופריך מהך ברייתא דהויא לאחר התקנה ותנאי דהכא נחלקו אם יוצאה בדיינין מן התורה ודלא כפי' ריב"ן דפירש לעיל למורא ניתן שיש לו להחזיר מיראת שמים ולא להשבון על פי בית דין: לא מאי קום עשה לקרועי שטרא - פרש"י וכולהו סבירא להו כוותיה דר' יוחנן דאי גבו אין מחזירין דתו ליכא קום עשה לאהדורי רבית ופלוגתייהו בלא גבו וקשה דמעיקרא פריך אדר' יוחנן ומשני תנאי היא ופלוגתייהו ברבי יוחנן ודחי דכולהו סבירא להו כוותיה כל שכן דאמר ליה שפיר טפי וי"ל דמעיקרא ודאי סבר דפליגי בלאו דואל תקח מאתו נשך ופליגי ברבי יוחנן ורבי אלעזר ומסיק דכולהו אית להו דר' אלעזר ולא לקי אלאו דאל תקח משום דניתק לעשה הוא בהשבה אבל פליגי בלאו דלא תשימון והיכא דלא גבה עדיין הרבית דת"ק סבר מיד כשנכתב השטר נגמרה השומא והוי כאילו גבה כבר ואין עוד תקנה לתקן הלאו דלא תשימון ור' נחמיה ורבי אלעזר ב"י סברי לאו דשומא מתלא תלי וקאי שאם יקרע השטר קודם שיגבה פטור והמקשה לא הבין יפה טעמו ופריך אי כגבוי דמי כו' ואי לאו כגבוי דמי אמאי חייב לרבנן ומשני לאו כגבוי דמי וטעמייהו דרבנן דסברי משעת כתיבה נגמרה השומא וא"ת והיכי ס"ד מעיקרא דפליגי באל תקח הא אמרינן לקמן בבא מציעא דף עה: דערב אינו עובר אלא משום לא תשימון בלבד וי"ל דהיינו כשהערב לא קבל רבית מן הלוה אבל הכא שהערב קבל רבית מן הלוה ונתנו למלוה לכך חייב גם משום אל תקח לת"ק ואם תאמר ואמאי לא דחי דכולהו סבירא להו כר' אלעזר ופליגי אי חייב על לאו הניתק לעשה אי לאו וי"ל דהכא הלכה דפטור ועוד דבריש תמורה דף ד: פי' דלכ"ע פטור: אינהו בתורת פקדון אתא לידיה - דאמר לקמן בבא מציעא דף סג: מי קדחו חטין באכלבאי כמו כן הייתי שומרם בבית ומוכרם ביוקר: לקח הימנו חטין בדינר זהב הכור - רש"י פירש דמקח חטין הוי היתר אע"פ שאין לו חטים כיון שנתן לו מעות ולא קאי אסור אלא איין ונקט רישא לרבותא דסיפא דיין אסור אע"ג שבא מכח פיסוק הראשון של חטים שהיה דרך מקח וממכר ולא דרך הלואה וקשה לפירושו חדא שצריך למחוק הספרים לקמן בבא מציעא דף סג. בגמרא דגרס והא לקח קתני מאי לקח לקח בהלואתו כי לפי זה אתי שפיר לקח דקאי אחטים דשרו ועוד כיון דאסור לא קאי אלא איין מאי פריך בגמרא וכי אין לו יין מאי הוי והתנן יצא השער פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה וכי לא ידע דאסור לפסוק יין מחמת חוב ולא נתן לו אז שום דמים ועוד מדמשני בבא לחוב בדמיהם מכלל דמעיקרא סבר שהיה נותן לו דמים ותו אדפריך מיצא השער פוסקין לפרוך מרישא דשרי גבי חטים מיהו זה יש לתרץ דהוה משני דאסור קאי גם ארישא או הוה מוקמינן רישא דשרי ביש לו חטים דוקא לכך נראה דאיזהו תרבית דאסור קאי אכולה מתני' וכי קתני בסיפא יין אין לו הוא הדין דגם חטין אין לו לכך פריך בגמרא וכי אין לו יין וגם חטים מאי הוי ועיקר קושייתו מכח חטים דאסור כי אין לו אע"פ שנותן דינר זהב ומשני בבא לחוב בדמיהן שכבר היה חייב לו דינר זהב ובשעת קנין אינו נותן לו כלום ומיד הוי ליה למפרך והא לקח קתני אלא דפריך ליה השתא עדיפא מינה וא"ת אמאי תני גבי יין אין לו כי נמי יש לו אסור ליתן שוה ל' דינר הלא אפילו חטים הוה איסורא ליקח בל' דינר כיון שלא היה לו חטים בפסק הראשון וי"ל דנקט לאשמועינן דאף ברישא אין לו חטים ואסור: והתנן אין פוסקין - אית דגרסי והתניא משום דלא גרסינן במתניתין יצא השער פוסקין וכן לקמן בבא מציעא דף עב: אית ספרים דגרסי אלא מתני' דאין פוסקין וכו' הא יצא השער פוסקין היכי משכחת לה באכלבאי וארבי ולספרים דגרסי הכא והתנן גרסי במתני' יצא השער פוסקין ולא גרסי' לקמן הא: אע"פ שאין לזה יש לזה - דאע"ג דלא משך חטין אין זה רבית כיון שאם היה בא מוכר לחזור הוה קאי במי שפרע ולכך חשיבי כנתיקרו ברשות לוקח: הרי שנושה כו' ועמד על גורנו - תימה והלא מעות קונות הכא אפילו מדרבנן דמילתא דלא שכיח היא כדאמרינן בהזהב לעיל בבא מציעא דף מו: גבי החליף דמי שור בפרה וי"ל דהכא מיירי שלא פטרו ממנו עד שיתן לו החטין: דאמר רבי ינאי מה לי הן - החטין מה לי דמיהן כגון יין אם יש לו כך פי' רבינו שמואל ור"ל דוקא יין אבל מעות אסור ואין נראה לר"ת דבפרק הגוזל קמא ב"ק דף קג. ושם ד"ה התם גבי רב כהנא זבין כתנא ואייקר זבנוה מרוותא קמאי א"ל לרב אשקול זוזי אמר ליה אי כי מזבני אמרי כתנא דכהנא הוא שרי ואם לאו אסור רב לטעמיה דאמר אין עושין אמנה בדמים משמע דלר' ינאי שרי למשקל זוזי: בשמשך - ואפילו אכלן המוכר מותר לשלם חטים אחרים אם יוקירו ולא דמי לסאה בסאה דאסור לעיל בבא מציעא דף סב. משום דהתם הלואה והכא זביני. ומשיכה דהכא לא הויא אלא לענין היתר פיסוק ולא לקנות ממש: צד אחד ברבית מותר - ואע"ג דבשעת הפרעון הוי רבית כיון שבשעת הפסק הוי צד אחד של היתר שרי וא"ת א"כ סאה בסאה נמי יהא מותר ללות לרבי יהודה דצד אחד הוא דשמא לא יוקירו דבהלואה נמי שרי רבי יהודה צד אחד ברבית כדאמרינן לקמן בבא מציעא דף סה: גבי משכן לו בית משכן לו שדה הא דלא כר' יהודה ויש לומר דלא חשיב צד אחד ברבית אלא דבר שיש ביד מלוה או ביד לוה לעשות צד אחד שלא יהא רבית ולא דמי לסאה בסאה שתלוי בשער וע"כ יהא רבית אם יוקירו: רבית על מנת להחזיר איכא בינייהו - ואם תאמר מאי טעמא דרבנן דאסרי דאיזה רבית הוא זה והלא כשיבא לפדות מנכה לו תחילה פירות שאכל וי"ל ודאי אם הוא עושה כן לא הוי רבית אלא מצריכו לפרוע תחילה הכל קודם שינכה לו כלום ואם לא יוכל לפרוע לו הכל תהא משוקעת בידו ואם תאמר דתנן בערכין דף לא ושם ד"ה והתניא המוכר בית בבתי ערי חומה גואל מיד וגואל עד שנים עשר חדש הרי זו כמו רבית ואינו רבית ופריך בגמ' והתניא רבית גמורה היא אלא התורה התירה ומשני הא ר' יהודה והא רבנן והשתא לרבא דלכולי עלמא צד אחד ברבית אסור היכי משני ויש לומר דמדאורייתא מודה רבא דבצד אחד ברבית פליגי אבל מדרבנן נראה לרבא דליכא למאן דשרי ורבי יהודה שרי הכא אפילו מדרבנן כדמוכח בעובדא דמייתי לכך מוקי רבא דאיירי ברבית על מנת להחזיר ואם תאמר בפרק בתרא דמגילה דף כז: ושם ד"ה רבי תנא אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי אימתי שירצה שיחזור דברי רבי מאיר ופריך בגמרא ולרבי מאיר היכי דיירי ביה הא הוה ליה רבית ומשני סבר לה כרבי יהודה דאמר צד אחד ברבית מותר וי"ל לרבא איירי התם כגון שהתנו עמו שאם יפדו יתן השכר על שדר בו: ופוסקין על שער שבשוק אע"פ שאין לו - פ"ה וא"ת מתני' היא יצא השער פוסקין איכא למ"ד אין פוסקין על שער שבשוק ומוקי לה למתני' באכלבאי וארבי ולא היה לו לפרש כן דאפילו לר' יוחנן דאמר לקמן אין פוסקין על שער שבשוק מודה דלא בעינן תרעא דמשיך כולי האי כמו אכלבאי וארבי ולא בעי אלא כדורמוס ולא אמר ר' יוחנן דאין פוסקין אלא בשוק של עיירות וא"ת והיכי שמעינן מר' ינאי דפוסק על שוק של עיירות ולא בעינן דורמוס וי"ל דהכי דייק מדאמר רבי ינאי מה לי הן מה לי דמיהן ויכול לפרוע לו דמים כמו שיכול לפרוע לו חטין משום דמן החטין יכול למצוא דמים ה"נ פוסקין אפילו על שוק של עיירות דיותר יזדמן לבעל המעות לקנות חטין אפי' בשוק של עיירות ממה שיזדמן לבעל חטין למכור אפילו בשוק של אכלבאי וארבי: ואמר ליה יהיבנא לך חמשה בזוזא - פי' לזמן פלוני איתנהו שרי ליתנהו אסור אבל ד' בזוזא שרי לפסוק כיון שכן השער דפוסקין על שער שבשוק וא"ת אמאי אסור לפסוק חמשה בזוזא מאי שנא מטרשא דרב נחמן גופיה אמר לקמן בבא מציעא דף סה. טרשא שרי למכור סחורה בהמתנה ביותר מדמיה ובלבד שלא יפרש לו אם מעכשיו בפחות וי"ל כיון דאזלי הכא ד' בזוזא הוי כאילו פירש אם מעכשיו בפחות ואם לזמן פלוני ביותר ולפי זה לא שרי ר"נ לקמן טרשא אלא בדבר שאין שומתו ידוע כגון פרה או טלית אבל פירות אם יצא השער אסור לעשות מהן טרשא: מהו דתימא כעד שיבא בני דמי קמ"ל - וא"ת והא רב נחמן פסק לקמן בשילהי פירקין בבא מציעא דף עה. כהלל דאסר עד שיבא בני וי"ל דודאי דרך הלואה אסור אפילו סאה בסאה אבל דרך מקח וממכר כי הכא שרי אפי' ה' בארבע דאי לאו הכי תקשה דאפילו רבנן לקמן לא שרו אלא סאה בסאה אבל סאה בסאתים לא אלא כדפרישית דדרך מקח וממכר שרי טפי חמש בארבע מדרך הלואה אפילו סאה בסאה דהכי שרי לכ"ע וא"ת דטפי ה"ל לאתויי הכא דפוסק על הגדיש דדמיא טפי דהוי מקח וממכר וי"ל דפוסק עמו על הגדיש לא שרינן אלא לפסוק עמו בשער לקוטות אבל לפסוק שוי שיתא בחמשא לא כיון דאכתי לית ליה שעדיין צריך תיקון ואי מוזיל גביה כולי האי מחזי כאגר נטר אבל כשיש לו מזומן בעין אלא שמחוסר ביאת בנו או הבאת מפתח מותר אפילו שוי חמשא בארבע וה"ק נעשה כעד שיבא בני ושרי הכא לכ"ע כדשרי התם לרבנן: בעישורייתא וחומשייתא - הם היו רגילין בחמשה כדרך שאנו מונין אחד אחד ולדידן הוי בכל ענין בכדי שהדעת טועה: מה שעזי חולבות מכור לך מותר - הך ברייתא לא קשיא לרב דאסר לקמן פרדיסא בסוף פירקין בבא מציעא דף עג. דהכא אין רגילות לזלזל בשביל המתנת יום או יומים לכך מותר שמקבל עליו הפסד ושכר וכך יכול להפסיד כמו להשתכר הלכך אפילו ימצא יותר מן הדמים שנתן לא הוי אגר נטר אבל פרדיסא אסר רב דקא אוזיל גביה טובא שרגיל לקנות בעוד שהוא בוסר ומשום הקדמת מעות עד זמן הבציר אוזיל גביה והוי אגר נטר ואע״ג דהתם נמי זימנין דאית בהו תיוהא כדקאמר שמואל כגון ברד או קרח או גשמים ומפסיד הכל רב לא חייש להכי דלא שכיח הוא וא״ת לרב דאסר פרדיסא מ״ש ממשכנתא דסורא דמשמע לקמן בבא מציעא דף סז: דשריא לכ״ע דכתבי הכי במשלם שניא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף דשרי אפילו לכמה שנים לאוזולי גביה כ״ש לשנה אחת ויש לומר דשאני משכנתא דסורא שקונה קרקע מעכשיו במעות ושטר לפירותיה אי לא יפדנה הלוה אבל פרדיסא אינו זוכה בשום דבר והוי זוזי הלואה גביה עד הבצירה ועוד דמשכנתא דסורא קנוי לו קרקע לכל דבר אפי' למשטח בה פרי ולהעמיד שם בהמותיו וכל תשמיש שירצה אבל בפרדיסא אינו מוכר אלא יין בלבד ועוד י״ל דרב לא אסר פרדיס' אלא דוקא כשאמר ליה כך וכך הינין מכור לך אבל אם מכר לו הן רב הן מעט מה שיגדל מודה רב דשרי ואפ״ה שרי שמואל משום תיוהא שהיין יהיה רע ולא ישוה הדמים שנתן והכא בקרי ועזי חולבו' דאסור מודה שמואל דלא שייך ביה תיוהא ולאיכא דאמרי נמי דשרי רבא כיון דממילא קא רבו אתיא אפי' אליבא דרב ואע״ג דהתם נמי ממילא קרבי איכא לאוקמי דהתם מיירי בפרדיסא כשלא יצא עדיין הפרי כלל: אי תקפה ברשותך - תימה דהיכי מיירי דאי בשמשך א״כ אפילו אמר ליה אי תקפה אי זילא ברשותך ואי יקרי ברשותי הוה שרי שהרי מתנה עמו שאם יוקיר יהא המקח קיים מעכשיו ואין המעות הלואה אצלו ואי תקפה או זילא יהא המקח בטל ויהיו המעות הלואה ויחזירם לו ומה רבית יש כאן ואי בשלא משך מה צריך להתנות אי תקפה ברשותך כי לא אתני יכול לחזור דליכא מי שפרע כיון שמפסיד הכל כדמשמע לעיל בפ' הזהב בבא מציעא דף מט: גבי ההוא חמרא דבעי למנסביה דבי פרזק רופילא וי״ל דלעולם איירי כשמשך ואפ״ה אסור אי אמר אי זילא ברשותך דחשיב קרוב לשכר ורחוק להפסד כדאמר לקמן בבא מציעא דף ע. גבי עיסקא דאסור אע״ג שיכול להתנות שאם יבא הפסד בעיסקא יהיו כל המעות הלואה ואם יבא ריוח יהיו כולם פקדון אלא ודאי כיון דאחריות ההפסד על המקבל לא מהני אפילו בתנאי להחשיבם פקדון א״נ מיירי כשלא משך וצריך להתנות דאי לא מתני איכא מי שפרע דאין בו כל כך הפסד דאיכא דניחא ליה בחלא טפי מבחמרא כדאמרינן בהמוכר את הספינה ב״ב ד' פד: ושם וא״ת אכתי כי לא אתני נמי יכול לחזור בו אי תקפה דמקח טעות הוא אפי' הביאו לוקח בביתו ושהה הרבה ואחר כך החמיץ דא״ר חנינא בהמוכר את הפירות שם ד' צח. ושם גבי מוכר יין לחבירו והחמיץ לא שנו אלא בקנקנים דלוקח אבל בקנקנים דמוכר מצי אמר ליה הא חמרך והא קנקנך ואפי' מאן דפליג התם ואמר מזלא דגברא גרים מ״מ כי אתני מאי פריך הכא קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא והא מקח טעות הוא דליכא למימר מזליה דלוקח גרים כיון דהתנה עמו דאי תקפה ברשותיה ובסוף פירקין בבא מציעא ד' עג: נמי אמרינן גבי רבנן דיהבי זוזי אחמרא בתשרי ומבחרי להו בטבת וקאמר אחמרא יהבי ואחלא לא יהבי ואין לחלק בין מוכר בתשרי ולוקח בטבת לשאר השנה דבהמוכר פירות לא קמפליג בין קודם טבת לאחר טבת לכך נראה דתקפה דהכא לאו היינו שהחמיץ אלא קלקול בעלמא כמו יין הנמכר בחנות דהמוכר פירות דאותו שהחמיץ אחר תשרי מתשרי היה עומד להתחמץ כדאמר בסוף פירקין ואותו הוי מקח טעות אבל תקיף דהכא אין זה הקלקול ראוי לעמוד מתשרי ואין זה מקח טעות ועליה יהבי זוזי והוי תקפה דהכא כי ההוא דהמוכר פירות דאמר רבא האי מאן דזבין חביתא דחמרא ותקיף כו' דלאו היינו החמיץ דבעי בתר הכי חלא מאי ואף על גב דבההיא דברכות ד' ה: רב הונא תקיפא ליה ארבע מאה דני דחמרא הוי החמיצו דקאמר אייקר חלא מ״מ הך דהכא לאו היינו החמיץ כדפי' וא״ת מאי צריך לקמן שם טעמא דמעיקרא חלא חלא תיפוק ליה דאפילו בתקפה דליכא למימר הכי שרי להתנות כדאמר הכא כיון דקביל עליה יוקרא וזולא קרוב לזה ולזה הוא וי״ל דקלקול של חימוץ שכיח הלכך אע״ג דמקבל עליה יוקרא וזולא הוי רחוק להפסד והוי דומה לרבית אי לאו טעמא דמעיקרא חלא חלא: האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא - וא"ת תיקשי ליה אמתני' לקמן בבא מציעא עב: דיצא השער פוסקין דהתם נמי אין הלוקח מפסיד כלום בתקיפה וי"ל דשאני התם כיון דאין הפירות מבוררין ללוקח אין ניכר שיהא קרוב לשכר ורחוק להפסד ופוסק עמו על הגדיש שם וברייתא דרבי אושעיא דקתני לעיל בבא מציעא ד' סג. יש לו מותר איכא למימר דאם מתקלקל כל הגדיש או כל חיטין שיש לו אין נותן לו אחרים אלא מאותם וכן משמע לקמן בבא מציעא ד' עג: דקאמר מעיקרא דחלא חלא ואחלא לא יהבי משמע דקלקול אחר דלאו חימוץ הוו מקבלי ומיהו נראה קצת דפוסק על הגדיש הוי דומיא דפוסק על שער שבשוק שאין הלוקח מפסיד בשום ענין ומכל מקום לא קשה דהתם יכול המוכר לתת לו חטין אחרים ואלו שיש לו מסתברא דיכול לאוכלם ולא מהני יש לו אלא לענין היתר פסיקה בלבד ורבנן דיהבי זוזי אחמרא משמע דקלקול אחר בר מחימוץ הוו מקבלי היינו לפי שהיו סומכין על יין של בעלי בתים דוקא ולא היו יכולין לקנות מן השוק אחר וליתן להם: ולא ישכור הימנו בפחות - פי' בקונטרס בגמרא דיש ללמוד מכאן שאסור להלוות על הבית ולדור בו אפילו בנכייתא דתנן לא ישכור הימנו בפחות ולא דמי למשכונא של כרם לקמן בבא מציעא ד' עב. דהתם זימנין דלא שקיל מידי ואפילו הכי מנכה ליה והוה ליה קונה פירות בנכייתא על הספק אבל בבית נהנה תמיד ואין כאן ספק ונמצא שוכר בפחות ור"ת אמר דבית נמי זימנין דלא שקיל מידי או נופל או נשרף או שלא יצטרך לו אלא בין בית בין שדה היכא שאינו מלוה מעותיו עליהם אסור בפחות לאכול הפירות ולדור בבית דבהכי מיירי מתני' מדקתני המלוה את חבירו לא ידור בחצירו ולא קתני המלוה על חצירו של חבירו אבל היכא שהלוה על הבית או על השדה מותר בנכייתא דאין מפסיד בעל שדה ובעל חצר דבלאו הכי לא יוכל להשכירו לאחרים שזה החזיק בו במשכון וקשה דאטו לפי שזה מוחזק במשכון ירקבו הפירות ולמה לא יוכל הלוה למכור פירותיו ולפרוע חובו או יקח המלוה פירות עצמם בחובו ויש לתת טעם אחר לדבריו דכשמלוה על הבית או על השדה שרי טפי בנכייתא דהוי כאילו השדה בידו בתורת מכר כל אותן השנים כדאמרינן לעיל בבא מציעא ד' סב: גבי משכנתא בלא נכייתא אינהו בתורת זביני אתו לידיה ומיהו בערכין ד' לא. דקאמר רבית גמורה היא והתורה התירה משמע כפירוש הקונטרס דבבית לא שייך תיוהא ושום ספק מדחשיב ליה רבית גמורה דבשדה בלא נכייתא לא חשיב לה לעיל אלא אבק רבית ולפירוש רבינו תם צ"ל דה"פ רבית גמורה היא מדרבנן ולפי שהתורה התירה בהדיא לא רצו להעמיד שם חכמים דבריהם ומתני' דקתני כעין רבית ואינה רבית יש לפרש אינה רבית אפילו מדרבנן וצריך לדחוק ולפרש לרבא דאע"ג דההוא תנא סבר דצד אחד ברבית שרי אפילו מדרבנן מ"מ סבר רבא דלית לן למימר שיתיר ר' יהודה צד אחד אפי' מדרבנן כל כמה דלא מפרש בהדיא ומה שדקדק רבינו תם מדלא קתני המלוה את חבירו על חצירו מכלל דאיירי בשלא הלוהו על חצירו אין זה דיוק דבפרק השולח גיטין ד' לז. ושם ד"ה אלא גבי הא דקתני המלוה את חבירו על המשכון אינו משמט פריך אלא מעתה הלוהו ודר בחצירו הכי נמי דלא משמט והתם בעי למימר הלוהו על חצירו דאפילו הלוהו על חצירו משמט כדאמרינן לקמן בבא מציעא ד' סז: האי משכנתא באתרא דמסלקי שביעית משמטתו ועוד דאי לא אהלוהו על חצירו פריך אמאי נקט חצר הוה ליה למינקט מטלטלין הלוהו ומשתמש במשכונו הכי נמי דלא משמט אלא ודאי דמשכון דחצר אמשכון דמטלטלין פריך: אמר רב נחמן אע"פ שאמרו כו' - בפרק כיצד הרגל ב"ק ד' כא. גבי ההוא גברא דבנה אפדנא אקלקלתא דיתמי דקאמר לימא קסבר רב נחמן הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר המ"ל אם כן קשיא דרב נחמן אדרב נחמן דהכא אלא לא קאי התם הכי ועוד דהכא מיירי בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דהוי זה לא נהנה וזה אינו חסר כדמסיק: אבל חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר אימא לא קא משמע לן - כהאי לישנא קמא דאפילו הלוהו אסור קיימא לן כדמוכח רבא מיניה בסמוך והשתא קשה דאדם שמלוה לחבירו וכי אסור לעשות לו שום טובה שבעולם לא מיבעיא דברים שאין רגילות להשאיל חנם כגון בית או סוס וכיוצא בהן דאסור להשאיל למלוה אפילו הוא אוהבו כל כך דבלאו הכי היה משאיל אלא אפילו דברים שרגיל להשאיל חנם לאחרים שאין רגילות ליטול שכר מהם יהא אסור דומיא דחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דמסיק דאסור וי״ל דדוקא במילי דפרהסיא ואוושא טובא אסר הכא כולי האי כגון לדור בחצירו ולתקוף בעבדו אבל להשאיל כליו או סוסו מותר כיון דבלאו הכי נמי הוה משאיל לו ודיקא נמי דנקט במתני' חצירו ולא נקט ולא ישכיר את כליו או בהמתו בפחות ועוד י״ל דדוקא לדור שלא מדעת חבירו אסור בכל ענין אפי' בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דכיון שלא ברשות עושה נראה דעל המלוה סומך שבשבילו יסבלו הבעלים אבל מדעתו לא אסור אלא בדבר שלא היה עושה לוה למלוה בלא הלואה דומיא דהקדמת שלום דסוף פרקין בבא מציעא ד' עה: שאין אסור אלא באותו שלא היה רגיל מקודם לכן להקדים ובהכי איירי מתניתין כדמשמע הפשט דאיירי במלוה הדר מדעת לוה ולא אסור אלא בחצר דקיימא לאגרא וכן משמע מדקתני לא ישכור הימנו בפחות ומשמע נמי דמתחילת דירתו שוכר הימנו מדעתו והא דקא מסיק קמ״ל לא בעי למימר קא משמע לן דמתניתין איירי אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא דמתני' לעולם איירי בדקיימא לאגרא כיון דמדעתו נכנס: ניחא ליה דלא ניסתרי עבדיה - פי' בערוך. לשון סתירה וקלקול וא"ת בלאו האי טעמא נמי פטור דהא תנן ב"ק ד' צו: גזל עבדים והזקינו משלם כשעת הגזילה אבל שכר פעולתם לא משלם ויש לומר דיש לחלק בין נחת אדעתא דגזלנותא לנחת אדעתא דמלאכה כדמפליג התם גבי התוקף ספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה: שכירות אינה משתלמת אלא בסוף - אפילו למ"ד בהגוזל קמא ב"ק ד' צט. ושם ד"ה ואב"א ובהאיש מקדש קדושין ד' מח. ושם ד"ה דכ"ע דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף מודה דאינה משתלמת אלא לבסוף כדיליף הכא מקרא ואפי' למ"ד אינה אלא לבסוף מודה דפועל יכול לחזור בו ואפילו בחצי היום וכשהוא חוזר הרי הוא סוף שאינו רוצה לעשות מלאכה יותר ולא נפקא מינה מההיא פלוגתא אלא לענין קדושין דאי ישנה מתחילה ועד סוף חשיבא מלוה ואין מקדש בה ונפקא מינה נמי לההיא דפ"ק דמסכת ע"ז ד' יט: ושם ד"ה אלמא הגיע לכיפה שמעמידין בה ע"ז אסור לבנותה וקאמר בגמרא אם בנה שכרו מותר ומפרש טעמא משום דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף ואימת מיתסר במכוש אחרון מכוש אחרון ליה בה שוה פרוטה: שכירות של שנה זו אינה משתלמת אלא בשנה האחרת - ואם תאמר דבפ"ב דבכורות ד' נג: דרשינן דאין תורמין מן החדש על הישן משום דכתיב שנה שנה דמשמע אותה שנה עצמה וי"ל דהתם כתיב שנה בלא ב' והכא דרשינן מדכתיב שנה בשנה בב' דמשמע בשנה האחרת ואם תאמר דבפרק עד כמה בכורות ד' כז: ושם ד"ה שנה גבי בכור תאכלנו שנה בשנה איזו היא שנה הנכנסת בחבירתה הוי אומר זו שנה של בכור דלא מנינן לשנת עולם שאם נולד בכסליו שנת עולם מסיימת בתשרי יאכל עד כסליו והשתא ה"ל למדרש שלא יהא נאכל עד שנה אחרת ולא בתוך שנתו וי"ל משום דמוכח קרא דנאכל בתוך שנתו דכתיב שמות כב ביום השמיני תתנו לי: נקטי להו שוקא - דאי לאו הכי הוה אסור אע"פ שאחריות הדרך היה על רב חמא שהרי היו טורחין לו להביא סחורתו ולמכרה בשכר הלואתו אבל השתא דנקטי להו שוקא אף בחזרתן הוי בשביל טורחן ושרי: והלכתא כרב חמא - אור"ת דהלכתא נמי כר"נ בטרשא מדקאמר לקמן בבא מציעא דף סח. לית הלכתא כטרשא דפפונאי מכלל דבהנך הוי הלכתא והא דנקט הכא הלכתא כרב חמא לא אתא לאשמועינן אלא לאפוקי דרב פפא והיינו טעמא דר"נ לא שרי אלא בדלא קץ אבל רב פפא ורב חמא איירו אפילו בקץ או כשהשער קבוע דהוי כקץ ורב פפא אשינויא דרב נחמן קאי דשאני הכא דקץ לה ולא גרסי' במילתא דרב פפא טרשא דידי ודאי שרי דמשמע לישנא דודאי דיותר שרי מדרב נחמן אלא גרסינן טרשא דידי שרי ואי גרס ליה איכא למימר דלסברא דרב פפא דלא אזיל בתר לוקח שרי טפי אבל לפי האמת דרב נחמן שריא ודרב פפא אסור וכן פסק רב האי גאון בשער מ"ב דהלכתא כטרשא דרב נחמן אך פירש טרשא דר"נ בע"א ממה שאנו מפרשים: רב הונא אמר מוכר אוכל פירות כו' - ולא רצו לפרש לוקח אוכל פירות וכדאמר ליה ארעא קנויה לך מעכשיו וזוזי ליהוי הלואה גבך כדבסמוך דאמתני' קיימי דקתני הבא מעות וטול את שלך ומשמע להו וטול את שלך זכי את שלך וקני מקחך דע"י הבאת מעות קני מעתה או למפרע ולא משמע להו טול את שלך שכבר קנית אלא שבתורת משכון נשאר בידו: לא תמכרם אלא לי בדמים הללו אסור - מה שפירש בקונטרס פסק לו דמים מועטין להוסיף על מעות הללו להעמידה בידו אם בא למוכרה משום דלאו אורחא דמילתא הוא שימחול לו לגמרי בדמי הלואה דלמה יעשה כן דטוב לו שתהא בתורת משכון שיפדה מתי שירצה ובחנם פירש כן דבלאו תוספת דמים פוסק עמו להצמיתה בידו אם בא למוכרה דכשידחוק אותו מלוה ממעותיו ע"כ יהא זקוק לפדותה או למוכרה וא"ת אמאי אסרינן הכא והא תנן לקמן בבא מציעא ד' סה. הלוהו על שדהו וא"ל אם אי אתה נותן לי מכאן ועד ג' שנים הרי היא שלי הרי היא שלו ומסתמא איירי בלוקח בפחות משויה וכן משמע בגמרא לקמן בבא מציעא סו. דקאמר לאחר מתן מעות לא קנה אלא כנגד מעותיו וי"ל דלמאי דמוקי לה מעכשיו א"ש דלא הויא הלואה ואפילו למאן דמוקי לה בלא מעכשיו מ"מ התם הלוה היה יכול למכור מן השדה לאחר כנגד המלוה וליקח לעצמו המותר וכשהוא מניח לו כולה אינו עושה משום רבית אלא מילתא בעלמא הוא דעבד מלוה לגביה שמחל לו בחנם: לכשיהיו לי מעות החזירם לי אסור - דלא כרבי יהודה ולא דמי למשכנתא בלא נכייתא לקמן בבא מציעא ד' סז: דהכא אם לא יפדה אין זה מלוה אלא מכר אבל משכנתא יכולים לעולם לפדות או הוא או יורשיו אבל כאן נהי דהוא יכול לפדות יורשיו אין יכולין לפדות: פטומי מילי בעלמא הוא - דוקא הכא שכבר עמדו על סוף לקנות שלא באחריות והיה מצטער הלוקח שלא היה מתרצה המוכר למוכרה באחריות והוא לא היה רוצה להניח מלקנותה בשביל כך ולהכי הוי פטומי מילי בעלמא אבל אם בתחילת הדברים פתח המוכר קני לך שדי דאי טרפי לה מינך כו' לא הוי פטומי מילי אלא תנאי גמור כי בודאי לא נתכוון ללוקחו אלא באחריות כמו שפתח לו המוכר ונפקא מיניה למ"ד אחריות לאו טעות סופר הוא או לשאר תנאים וכן בסמוך מיירי שנתרצה וגמר בדעתו ובפיו לגרש בלא תנאי והיא באתה לנחמו בדבריה: קמ"ל - פירוש דכי נמי אדעתה דידה מקנה לה אינו חוזר דגם היא לא אמרה אלא פטומי מילי משמע הכא דש"מ המגרש אשה סתם אם עמד אינו חוזר בגט וכן משמע במי שאחזו גיטין דף עה: ושם שהוצרך שמואל לתקן בגיטא דשכיב מרע אם מתי יהא גט ואם לאו לא יהא גט ומכאן מקשה ר"ת על פ"ה ור"ח דפי' הא דאמר רב הונא במי שאחזו שם דף עב: ושם גיטו הרי הוא כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר ופי' דאסתם ש"מ קאי דכשנתן גט סתם אם עמד חוזר כמו במתנה ומיהו י"ל סוגיא דהכא ושמואל פליגי ארב הונא דה"נ פליגי עליה התם רבה ורבא ושוב מקשה ר"ת שם על פירושו ומפרש דרב הונא אמתניתין דהתם קאי אמהיום אם מתי מחולי זה כו' אבל כשנותן סתם מודה רב הונא דאינו יכול לחזור ושם ד"ה אמר מפורש: לאחר מתן מעות לא קנה אלא כנגד מעותיו - וא"ת יקשה כדפריך בסמוך מי קא"ל קני לגוביינא והלא אמר ליה קני הכל לסוף ג' והכל אינו קונה ולכך אף כנגד מעותיו לא יקנה ואע"ג דלעיל בפרק הזהב בבא מציעא דף מח: ושם אמרינן גבי ערבון שקונה כנגד ערבונו אע"פ שהתנה עמו כפליים התם לפי שנותן ערבון לקנות כנגדו עד שיביא שאר מעות ויקנה הכל אלא שמתנה שאם יחזור בו מוכר שיקנה כפליים וי"ל דהכא ה"פ לאחר מתן מעות לא קנה אלא אם התנה עמו קני לגוביינא קני כנגד מעותיו וא"ת כי התנה נמי לגוביינא לא ליקני דאסמכתא הוא כדפירש לקמן וי"ל דהכא רב הונא קאמר לה דאמר בשעת מתן מעות קנה הכל אע"ג דבשאר אסמכתא לא קני והטעם מפרש בסמוך וה"נ שלא בשעת מתן מעות קני לכל הפחות כנגד מעותיו: ומניומי אמר אסמכתא לא קניא - כלומר החזירני מדברי כדפי' בקונ' וא"ת בלא מניומי נמי קבלה רב נחמן בפרק גט פשוט ב"ב דף קסח. ושם מרבה בר אבוה אמר רב אין הלכה כר' יוסי ומיהו יש ספרים דגרסי הלכה כר' יוסי ואי אפשר לגרוס כן כדמוכח בפרק ארבעה נדרים נדרים דף כז. גבי ההוא דאתפיס זכוותיה בב"ד ואמר אי לא אתינא עד תלתין יומין ליבטלו זכוותי ולא אתא אמר רב הונא בטילין זכוותיה ופריך והא אסמכתא היא ומשני שאני הכא דאתפיס ופריך כל היכא דאתפיס לאו אסמכתא היא והתנן מי שפרע מקצת חובו והשליש שטרו כו' ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב אין הלכה כר' יוסי ועוד ק' דמאי פריך התם ארב הונא מדרב נחמן והא רב הונא פליג עליה הכא ואמר בשעת מתן מעות קונה הכל ואית ליה דאסמכתא קנייא ומיהו לרב הונא יש ליתן טעם דבשעת מתן מעות לא חשיב לה אסמכתא דהתם בנדרים ודאי הוי אסמכתא דאין חפץ שיתקיים הקנס והגוזמא אלא מתנה כך להסמיך חבירו על דבריו אבל הכא על דעת כן מלוהו מעותיו שתהא השדה משוקעת בידו אם לא יתן לו עד שלש שנים אבל לרב נחמן דאמר דאף לאחר מתן מעות קונה הכל לא יתכן טעם זה ומפרש ר"י טעם שוה לשניהם דהכא קני טפי מבעלמא שבתחילת המשכנתא הוי קצת כעין מקח וממכר שמקנה לו כל הקרקע להשתעבד לו בתורת משכון וגם עשה לו טובה בהלואה הלכך כשמתרצה לו שיהא שלו אם לא יתן לו עד ג' שנים יש בדעתו לקיים ולא להסמיכו על דבריו אמר כן אלא גומר בדעתו להקנות לו לרב הונא כדאית ליה ולרב נחמן מקמי דהדר ביה כדאית ליה ומשום דעדיפא הך אסמכתא משאר אסמכתא אתי שפיר נמי למניומי ולרב נחמן בתר דאהדריה מניומי דמהני הכא מעכשיו בלא ב"ד חשוב ובפ"ג דנדרים דף כז: אמרי' והלכתא אסמכתא קניא והוא דקנו מיניה בב"ד חשוב וסתם קנו מיניה היינו קנין סודר וקנין סודר אינו אלא מעכשיו דלא מהני לקנות בו אחר זמן כיון דבההיא שעתא כבר הדר סודר למרי' כדאמר בפרק השותפין בנדרים דף מח: אלמא בשאר אסמכתות אפי' מעכשיו לא קני אלא דוקא בב"ד חשוב ומיהו קנס שעושין בשעת שידוכין מהני אפילו לא קנו בב"ד חשוב כיון שנוהגין בו כל העולם מידי דהוי אסיטומתא דלקמן בבא מציעא דף עד. דקניא ועוד דבדין הוא להתחייב כל החוזר בו כיון שמבייש את חבירו וכן אם קבל עליו המלמד בשעה שהשכירוהו קנס אם יחזור בו ולא נמצא מלמד אחר מזומן אין זה אסמכתא דלא חשיב גזום כיון שמפסידו והוי כמו לקמן בבא מציעא דף קד. אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא דלאו אסמכתא היא וא"ת דפרק ארבעה נדרים דפריך מרב נחמן ארב הונא טפי ה"ל למיפרך דרב הונא אדרב הונא דרב הונא אית ליה הכא דאסמכתא לא קני אע"פ דתפיס המלוה והוי כמו אתפיס דהתם דקאמר לאחר מתן מעות לא קנה וי"ל דהתפיסה דהכא דהוי במקרקעי לא חשיב כאתפיס דהתם דהוי במטלטלי ור"ת תירץ אקושיא דלעיל דלא קשיא דרב הונא דאמר הכא בשעת מתן מעות קנה אדרב הונא דנדרים דהכא קני משום דתפיס מלוה גופיה ולעיל בפרק הזהב בבא מציעא דף מח: דלא קני מוכר הערבון אע"ג דתפיס ליה היינו משום דלא קני לוקח כפליים דאיהו לא תפיס: אי קפיד בדמי קני - פי' בקונטרס אם מקפיד במכירת חפציו שלא לפחות משויו קנה קשה דא"כ הל"ל דלא ליתזלו מטלטלין ואמאי קאמר דלא ליתזל ארעיה ועוד דהא דמקפיד למכרן בפחות משויין דלמא משום דידע דאסמכתא לא קניא אע"ג דאית ליה לאהדורי אזוזי אי לא אסמכוה היינו משום דליקו בהימנותיה אבל למכור בפחות לא וכן מה שפירש אי קפיד בארעא למוכרה אפי' בשוויה ודאי קני ואמאי דלמא קפיד משום דאסמכתא לא קניא ונראה לפרש אי קפיד בדמי שהקפיד בשעת הלואה ליקח עליה שוויה בזה התנאי א"כ דעתו היה לשקעה ביד המלוה ופריך דלמא כי היכי דלא ליתזל ארעיה אינו רוצה לעשות שום תנאי שיש בו זלזול אלא אי קפיד בארעא שאינו רוצה לעשות תנאי זה בשום קרקע אלא בזו א"כ אין בדעתו לפדותה: ואי אמר קני לגוביינא מי קני הא אסמכתא היא - וא״ת והא משמע בסוף פירקין בבא מציעא דף עג: דלא הוי אסמכתא אלא היכא דאין בידו אע״ג דלא גזים כי ההוא דיהיב זוזי לחבריה למזבין ליה חמרא ופשע ולא זבין ליה או היכא דגזים אע״ג דבידו כי ההיא. דאם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי אבל אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא שם. דלא גזים ובידו לא חשיבא אסמכתא והכא מאי אסמכתא איכא אם נותן לו קרקע בחובו וי״ל דחשיב כמו גזים לפי שאין אדם רגיל למכור קרקעותיו כלל ובסמוך גבי חמרא דאמר כל דאי לא קני אע״ג דחמרא למכירה קאי התם נמי כמו גזים חשיב לפי שעדיין לא היה זמן מכר היין ונותנו עתה בזול: התם זביני הכא הלואה - פירוש בקונטרס הכא הלואה ומתחזי כרבית שמתחילה בהלואה בא לידו וכריבית קצוצה דמי ואין אבק רבית בדבר הלואה אלא בדבר מכר כגון המרבה בפירות דמתניתין וקשה דאם כן פליג רב נחמן אדרבינא דאמר בריש פירקין בבא מציעא דף סב. משכנתא בלא נכייתא בדינינו אין מחזירין ועוד דאמר לקמן בשמעתין משכנתא באתרא דמסלקי אכל טפי לא מפקינן מיניה ומשמע דליכא מאן דפליג ועוד דמשמע לפירוש הקונטרס דבמסקנא לרב נחמן מחילה בטעות הויא מחילה בר מהלואה משום דמיחזי כרבית ובכל דוכתין משמע דמחילה בטעות לא הויא מחילה לרב נחמן בחזקת הבתים ב״ב דף מא. ושם ד״ה אמר גבי רב ענן דשקיל בידקא בארעיה א״ל מחילה בטעות הויא ולעיל בריש המפקיד בבא מציעא דף לה. גבי ההוא דאפקיד כיפי דאמר שומא בטעות הואי ותני נמי נזיר דף לא. ב״ה אומרים הקדש טעות אינו הקדש ובספ״ק דגיטין דף יד. אמרינן כל קנין בטעות חוזר ומפר״ת הכא הלואה דהלוה לא הקנה אלא בתורת מכר והמכר אינו כלום דאסמכתא לא קניא נמצא דהוי מחילה בטעות ולא הוי מחילה ולכך הדרי פירי אבל אם היה נותנו בתורת רבית לא הוי הדרי דאבק רבית הוא אבל התם גבי פירות דקל זביני ולא מחילה בטעות היא דנהי דיכול לחזור מ״מ אין לו לחזור כי היכי דליקו בהימנותיה ולכך אית לן למימר דאפילו היה יודע שיכול לחזור לא היה חוזר ורבא דהוה בעי לאותביה מאונאה היה סבור דטעמא דרב נחמן דלא מפקינן באי שמיט ואכיל משום דמחילה בטעות הויא מחילה ולפי סברת רבא היה משיבו ומביא ראיה מאיילונית: הממאנת והשנייה והאיילונית אין להן כתובה פירות ומזונות ובלאות - בפי"ב דכתובו' דף קז: תניא כיצד אמרו ממאנת אין לה מזונות אי אתה יכול לומר ביושבת תחת בעלה שהרי הבעל חייב במזונותיה אלא כגון שהלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה ועמדה ומיאנה ואיילונית נמי יש לפרש בענין זה דלמזונות שאחר מיאון ואחר שנמצאת איילונית לא אצטריך דפשיטא דלית לה מזוני ושנייה אין לפרש ביתבא תותיה דהא מילתא דפשיטא דהא אפילו אלמנה לכ"ג דאית לה כתובה אין לה מזונות היכא דיתבא תותיה כדאמר ביש מותרות יבמות דף פה. ושם בעמוד והוצא קאי מזוני אית לה וכשהלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה לא אצטריך דהא אלמנה לכ"ג כה"ג נמי אין לה כדמסיק ביש מותרות אלא לאחר מיתה איירי דס"ד דיש לה כמו לאלמנה כדאמרי' התם: ובלאות - פי' בקונט' שהכניסה לו בגדים בנדונייתא אפילו יש מהן קיימין לא יחזיר ואי אפשר לומר כן דבכל מקום שמיירי בבלאות קיימין מזכיר בהדיא קיימין כדאמר סוף פרק אע"פ כתובות דף סג: מרדה הפסידה בלאותיה קיימין ובסוף אלמנה ניזונית שם דף קא: נמי אמרינן זנתה לא הפסידה בלאותיה קיימין ובהדיא אמרינן בפ' אלמנה שם. בגמרא דהך משנה לא שנו אלא נכסי מלוג אבל נכסי צאן ברזל אית לה ופריך אהייא אילימא אממאנת ואאיילונית אי דאיתנהו אידי ואידי שקלה ואי דליתנהו אידי ואידי לא שקלה אלא אשנייה אי דאיתנהו אידי ואידי שקלה ואי דליתנהו איפכא מבעי ליה ומסיק לעולם אשנייה ובליתנהו וקנסוה רבנן לדידה בדידיה ולדידיה בדידה אלא הנך בלאות דקתני הכא היינו בלאות שאין קיימין ופירות דקתני לאו בפירות שאכל קאמר דאפילו קרן גופיה אם אכלו אין לה אלא אצטריך לאשמועינן דאין לה פירות שליקט והם עדיין בעין אי נמי תקנת פירות קאמר דאין לה כגון שנשבית ולותה ופדתה עצמה ואחר כך מיאנה דומיא דמזונות: פירי מאי כרבית קצוצה דמי ויוצאין - אע"ג דמשמע הכא דאי הדרו פירי לא הדרו אלא מטעם דהוי רבית קצוצה מכל מקום רבינא דאפיק פירי ע"כ לאו מהאי טעמא דהא אית ליה בריש פירקין לעיל בבא מציעא דף סב. דמשכנתא בלא נכייתא בדינינו אין מחזירין ממלוה ללוה אלא צ"ל דטעמא דרבינא משום דהויא מחילה בטעות ולא הוי מחילה ודוקא בזביני כעין עובדא דרבה בר רב הונא אפיק רבינא פירי ולא בהלואה ור"ת מפרש הכא כרבית קצוצה דמי לא מטעם רבית קצוצה יוצאים אלא כלומר משום דמחילה בטעות לא הויא מחילה ויוצאים כמו רבית קצוצה דיוצאה או דילמא הויא מחילה ואין יוצאים כאבק רבית דאין יוצאים בדיינין ואין נראה דמה לו לתלות מחילה בטעות ברבית קצוצה אבל טעמא דרבינא הויא ודאי משום מחילה כדפרישית: במישלם שניא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף - תימה מה בין זה לנכיית' דע"כ יכול לסלקו דאם לא היה יכול לסלקו אם כן בלא נכייתא נמי שרי כדמשמע לעיל דקאמר באתרא דמסלקי לא ניכול אלא בנכייתא משמע אבל באתרא דלא מסלקי אכלי אפילו בלא נכייתא וזה דוחק לומר דבנכייתא אין דרך לנכות אלא דבר מועט אבל במשכנתא דסורא רגילים היו לשום כדי שויו דמשמע דמשום דכתיבי הכי שרי וי"ל דמאחר שמפרש כן לא מיחזי כהלואה אלא כלוקח ממנו פירות של השנים הללו באותן דמים אבל כשאינו כותב לו כך אלא מנכה כל שנה ושנה בפני עצמה נראה כאילו מוזיל גביה פירות אותה שנה בשכר מותר המלוה כדתנן לעיל בבא מציעא ד' סד: לא ישכור הימנו בפחות ואפילו אם נאמר שלא יוכל לייקר לו פירות של שנה אחרת דמסתמא אין באין לעשות תנאי חדש בכל שנה מ"מ הואיל ולא קצבו סכום כל השנים לפרש בשטר במישלם שניא אילין תיפוק מיחזי כהלואה: האי משכנתא באתרא דמסלקי אין ב"ח גובה הימנה - דהוי כמטלטלי דיתמי דלא משתעבדי לבעל חוב ולא דמי ליתומים שגבו קרקע בחובת אביהן דב"ח חוזר וגובה אותה מהן אע"ג דשומא הדרא לעולם דלא הדרא אלא משום ועשית הישר והטוב ומרישא הוא דקא זבין לה כדאמרינן בפ"ק לעיל בבא מציעא ד' טז: ולהכי נמי אוכלין הפירות בלא נכייתא: ושביעית משמטתה - לא דמי למלוה על המשכון דאינה משמטתה דשאני מטלטלין דתפיס להו וקנה להו שלא בשעת הלואתו כר' יצחק לקמן בבא מציעא ד' פב. ולהכי גם בשעת הלואה חשוב של אחיך בידך אבל קרקע לא: והלכתא צריך למקנא מיניה - אין לפרש משום דמלוה קאמר מסתלקנא והוי פטומי מילי דלוה איבעי לאתנויי דא"כ אמאי צריך למיקנא לימא דלוה יתנה ונראה דאיירי לאחר שלוה הימנו סתם דאפי' אם יתנה הלוה צריך קנין שלא יחזור בו דאי בתחילת הלואה אע"ג דהוי אתרא דלא מסלקי כיון שזה עמד וצווח לא יכול לקנות אלא מה שהוא מקנה לו: רבינא אכל בנכייתא - תימה דלעיל אמרינן דצורבא מרבנן אפי' בנכייתא לא ניכול ועוד דלעיל איפליגו בקיצותא רב אחא ורבינא ואפי' מאן דשרי מודה בנכייתא דאסור לכל הפחות לצורבא מרבנן ואומר ר"ת דרבינא לא היה רוצה ליטול השם ולעשות עצמו צורבא מרבנן ועוד נמצא מוגה בספרו של רבינו תם רפרם במקום רבינא בפלוגתא דקיצותא וי"מ דהך נכייתא דרבינא היינו קיצותא דאיכא דאמר לעיל חמש שנים אכליה בנכייתא מכאן ואילך שיימינן לכולהו פירות דהא פליגי רב אחא ורבינא וקיימא לן דרבינא לקולא ונראה שגם ר"ח סובר כן שפסק דקיי"ל כרב אשי דלא אכיל בנכייתא ולא שרי לצורבא מרבנן אלא כמשכנתא דסורא אם כן ר"ל דנכייתא דהכא הוה קיצותא מדלא שרי אלא כמשכנתא דסורא: ונותן לו שכרו כפועל בטל - אי גרס תנא כפועל בטל א"כ לא גרסי' במתני' בטל פירש בקונטרס כפועל בטל מאותה מלאכה דבטל מינה היינו שאם היה עושה תחלה מלאכה כבידה ומרויח הרבה וזאת היא קלה אומדים כמה יניח משכרו לעשות מלאכה זו שזהו יותר ממה שנותנין לעשות כי אין אדם מניח מריוח גדול אלא מעט אע"פ שבא לו בטורח יותר ולפירושו אתיא מתניתין כר' שמעון דאמר נותן לו שכרו משלם ולא כר' מאיר וקשה לפירושו דקאמר בגמ' אבל סיפא דנפיש טרחא אימא לא סגי ליה כפועל בטל והשתא והלא לפי מה שהיא כבידה נוטל יותר אמאי ס"ד דלא תסגי כפועל בטל ועוד דקתני בתוספתא פ"ד המושיב את חבירו בחנות למחצית שכר נותן לו שכרו כפועל בטל דברי ר"מ משמע דמתני' אתיא כר' מאיר ולכך נראה לפרש כפועל בטל היינו כיושב ובטל לגמרי והשתא א"ש צריכותא דגמרא ומתניתין אתיא כר' מאיר והא דקאמר בגמ' רבי מאיר בין מרובה בין מועט היינו כלומר בין היה עוסק במלאכה מרובה בין היה עוסק במלאכה מועטת לעולם נותן לו כפועל בטל ר"ש אומר נותן לו שכרו משלם שאומדים כמה היה רוצה ליטול וליבטל ממלאכה כבידה שהיה עוסק ויעסוק במלאכה קלה כזו דהיינו טפי מר' מאיר והא דקתני בתוספתא בסיפא בתר מילתיה דרבי מאיר ור' שמעון אומר נותן לו שכרו משלם אבל אינו דומה עושה מלאכה ליושב בטל יושב בחמה ליושב בצל לאו בטל לגמרי אלא מאותה מלאכה החמורה ומיהו לעיל בסוף אלו מציאות בבא מציעא דף לא: ושם גבי השבת אבידה דקתני נוטל שכרו כפועל בטל נראה כפי' הקונטרס מדפריך התם הא לאו בטל הוא משמע דפריך משום דמשמע ליה ברייתא דקתני כפועל בטל שנותנים לו כמו שירצה פועל לישב וליבטל לגמרי לכך נראה לפרש התם הך דמשני אביי כפועל בטל מאותה מלאכה דבטיל מינה כדפי' בקונטרס וא"ת אם כן הוא נוטל שכרו על השבת אבידה ובהכונס ב"ק דף נו: אמרינן דטעם דשומר אבידה הוי כשומר חנם משום דמאי הנאה קא מטי ליה וע"כ לא קאמרי רבנן טעינה בשכר אלא משום דא"כ לכתוב רחמנא טעינה ולא בעי פריקה וי"ל דאין לחוש אם נוטל שכר כיון שעוסק במלאכה אחרת ומפסיד דהא אם היה שם בית דין היה מתנה ליטול כל מה שמפסיד ועכשיו דליכא ב"ד למה לא יטול כל טרחו ובפרק עד כמה בכורות דף כט: ושם ד"ה כפועל נמי דקתני נוטל שכר לדון כפועל בטל התם נמי י"ל כפ"ה כיון שמתבטל ממלאכתו יכול ליטול שכר: אלא אם כן נותן לו שכר עמלו ומזונו - הכא לא שייך למיתני כפועל בטל דאין מתבטל להאכילה ולהשקותה אלא רגע אחד ביום אבל חנוני כל עסקו בכך דתניא בתוספתא פ"ד המושיב חנוני בחנות אם היה אומן לא יעסוק באומנתו: אבל מקבלים עגלין וסייחין - תימה מאי קמ"ל פשיטא כיון דאין מקבל עליו אחריות ואי משום דבעי למיתני ומגדלין אותן עד שיהיו משולשין זה היה יכול להשמיענו ברישא לאחר שנתן שכרו ויש לומר דקמשמע לן דבסתמא אין מקבל עליו שום אחריות ולא הוי עסקא כיון דבתחלה כשקבל עגלים לא שמו אותם אלא לאחר שגדלו ובאין לחלוק השבח אז שמין אותם כמה השביחו ולהכי תנא ברישא שמין ובסיפא מקבלין וכששמין בשעת קבלה בסתם מקבל עליו חצי האחריות כמו בשאר עסקא: איכא ביצים מוזרות - דשרו באכילה כדאמרינן באלו טריפות חולין דף סד: ביצים מוזרות נפש היפה תאכלם וליכא למימר לא מצא ביצים מוזרות ילך לביתו ריקן דביצים מוזרות שכיחי טובא הלכך אפילו כי לא מצא שרי: מקום שרגילין להעלות שכר כתף למעות לבהמה מעלין כו' רשב"ג אומר כו' - כך כתוב בתוספתא פ"ה ע"ש וכן גרס בקונטרס אבל ברוב ספרים גרסינן בתר לבהמה מעלין ולהעלות ולדות בשכר עמלו ומזונו מעלין ומצינן למימר דרשב"ג לא פליג אלא ארישא כדאמר במילתיה דאין נותן לו שכר כתף למעות אבל אסיפא למקום שנהגו להעלות ולדות בשכר לא פליג אי נמי כל שכן דפליג בסיפא דהא אמאי איצטריך ת"ק למיתני סיפא כיון דתנא רישא אלא איצטריך לאשמועינן שלא תאמר מנהג חמור כ"כ שמעלין ולדות בשכר יכול לשנות אם כן לרשב"ג דיכול לשנות ברישא כ"ש בסיפא ור"ח גריס מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות מעלין לבהמה מעלין להעלות ולדות כו' פי' אם היו פירות כבר מונחין בחצר המקבל מעלה לו פירות כשער שבשוק ומעלה עליהם שכר כתף שהיו צריכין להביא פירות מביתו של הנותן לביתו של מקבל כדתניא היו פירות מופקדין אצלו מעלה לו במעות: ורשב"ג לא בעי שכר עמלו ומזונו - פשיטא דשכר מזונו בעי למיתב דהיאך יהיו גללים שכר מזונו אלא מעמלו גרידא פריך דאפילו עם אמו הרבה פעמים צריך שכר כתף: הא איכא גללים - ובפרק אלו מציאות לעיל בבא מציעא דף כז. גבי שה דאבידה פריך ואימא לאתויי גללים ומשני דסתם גללים מפקר להו התם לכ"ע מחיל להו בשביל השבת קרן אבל הכא דצריך ליתן שכר רוצה הוא להיות פטור ע"י גללים: אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד אי פלגא בהפסד תרי תילתי באגר - כך גרס בקונטרס ולגירסא זו קאי רישא אנותן וסיפא ארב עיליש המקבל ואי גרסינן פלגא באגר תרי תילתי בהפסד ואי פלגא בהפסד תילתא באגר אז קאי הכל אנותן ואי גרסינן פלגא באגר תילתא בהפסד ואי פלגא בהפסד תרי תילתי באגר אז קאי הכל ארב עיליש וקשה וכי שוטה הנותן לעשות כזה למקבל ולתלות בדעתו דכשיראה הפסד יאמר אני רוצה פלגא באגר ועליך תרי תילתי בהפסד ואם יראה ריוח יאמר אני רוצה פלגא הפסד ושני שלישי ריוח והרי כאילו התנה שמקבל הנותן עליו תילתא באגר ושני תילתא בהפסד ויש לומר דשמא זמן אחד קבוע להם שתוך אותו זמן יברר רב עיליש איזה מהם שירצה אי נמי רבא היה תמיה על לשון השטר דאי פלגא באגר הוה לו לכתוב תרי תילתי בהפסד כו' ור"ח גרס נפק עלייהו שטרא דכתב ביה פלגא באגר ובהפסד ולא גרס ופלגא בהפסד וכן רבינו משולם והשתא מדקדק דעל כרחך האי פלגא דכתב בשטר לא קאי אלא אבאגר ולא אהפסד דהא כיון דפלגא באגר בעינן תרי תילתי בהפסד דאי פלגא קאי נמי אהפסד אם כן הוה בעינן תרי תילתי באגר אלא ודאי האי שטרא הכי קאמר פלגא באגר ותרי תילתי בהפסד: אלא שיטה איתמר - אומר ר"ת דמכ"מ הלכה כרשב"ג דהא אמרינן גיטין דף עה. כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו ואין נראה דהא רב ושמואל בעו או לקצוץ דינר או ריש עגלא לפטומא ור' שמעון בן גמליאל לא בעי אלא גללים וליכא למימר דהיינו דוקא בעגל עם אמו דלא נפיש טירחא דהא ר' יוסי בר' יהודה אמר לעיל בבא מציעא דף סח: אפילו בבהמות גדולות דסגי בנסיובי ותותרי דסבר לה כאבוה וגם רבינו חננאל פירש דכל כי האי גוונא שנאמר שיטה לית הלכתא כחד מינייהו אלא כרבי שמעון דאמר שם נותן לו שכרו משלם: אמר רב מותר שליש בשכרך מותר - וא"ת והא צד אחד ברבית הוא דשמא לא ימצא מותר שליש ורב לית ליה דר' יהודה דשרי צד אחד ברבית דאמר לעיל בבא מציעא דף סג. עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים ומשמע לעיל דהיינו דלא כרבי יהודה ועוד דאפילו לרבי יהודה לא שרי בכי האי גוונא אלא כשיש ביד לוה או מלוה לעשות צד אחד שלא יהיה רבית ויש לומר דהכא אקילו רבנן משום דשכיחי טובא שיהא מותר שליש: דאמרי אינשי גביל לתורא גביל לתורי - וא"ת מהאי טעמא לשתרי אפילו לית ליה בהמה לדידיה דהא צריך לטרוח לעצמו משום פלגא דמלוה וי"ל דלא דמי דאי לית ליה בהמה לדידיה אין צריך לטרוח בבהמה של שותפות בכל יום אלא כל אחד יטרח ביומו: אי משתתפת בהדיה יהיב לך נמי אליתא - תימה למה היא סבורה כן דהא כי משתתף בהדיה נמי ויטול כל הראש הרי הוא כבתחלה דמתחלה שהיה טורח בכל הבהמה של ר' אלעזר היה נוטל הראש ועכשיו שטורח לרבי אלעזר רק בחצי בהמה יטול חצי הראש מחלק רבי אלעזר ועוד מאי קאמר השתא שותפי אנן והלא גם עתה היתה חלקו של רבי אלעזר פלגא מלוה ויש לומר דכשנשתתף עמו היה טורח בחציו של רבי אלעזר בחנם ועל כן אמרה יהיב לך נמי אליתא אחרי שאינך לוקח מחלקו שום שכר: כי האי גוונא ודאי צריך לאודועיה - משמע דוקא הכא לפי שהיה לו פתחון פה לחשדו קאמר דצריך לאודועיה משום והייתם נקיים מה' ומישראל במדבר ל״ב:כ״ב אבל בעלמא לא והא דאמר בסוף זה בורר סנהדרין דף לא: ושם ד"ה ואם שנים שנתעצמו לדין שכופין אותו ודן בעירו ואם אמר כתבוני מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין : לו אר"ת מכח ההיא דהכא דוקא התם דלא רצה לדון אלא על ידי כפייה אבל אם מדעתו דנו אותו אין כותבין ונותנין לו וי"מ דהכא כל כה"ג צריך לאודועיה דלא איירי הודעה מאיזה טעם חייבו אלא היה משיבו כל כה"ג היה לך להודיעו כשחלקת ולא היה לך לחלוק שלא מדעתו: אוגר זוזא בפשיטי - מקבל היה עליו אחריות אונסין להכי ס"ד דשרי: מרא הדרא בעיניה וידיע פחתיה - ועוד שניכר פגמו שהוא נפגם אם יתקלקל מחמת מלאכה זוזי לא הדרי בעינייהו שהרי מוציאן ולפיכך אחריותן עליו ושכרן רבית אע"פ שאמר בלשון שכירות ועוד אי נמי מהדר להו בעינייהו לא ידיע פחתייהו נמצא שכרן בחנם והוי רבית כך פי' בקונטרס וקשה לפירושו דא"כ היה אסור להשכיר לחבירו קטלא וכוס של זהב וטבעת דלא ידיע פחתייהו כדתנן בפרק הנהנה מעילה דף יח. ושאין בו פגם כיון שנהנה מעל כיצד קטלא בצוארה וטבעת בידה ושתתה בכוס של זהב כיון שנהנה מעל ועוד דבהדיא תניא בתוספתא פ"ד משכיר אדם מעותיו אצל שולחני להתראות בהן ולהתלמד בהן וריב"ן לא גרס וידיע פחתיה ונראה דגרס ליה וה"פ מרא אינה מלוה כי לא ניתנה להוצאה ולהחזיר אחרת אלא צריך להחזיר בעינה והשכר אינו שכר מלוה אי נמי היה נותן המרא להוציא ולעשות הימנו כל חפצו ולשלם אחרת אעפ"כ מותר ליטול שכר ואין ללמוד היתר משם לאוגורי זוזי דבמרא השכירות אינה בעבור הלואה שיש לו רשות להוציאה אלא נותן השכירות עבור הפחת שתפחת על ידי מלאכה אם יחזיר השוכר בעינה אבל זוזי דרב חמא היה מלוה ולצורך הוצאה השכירם לו ולא בשביל קבלת שום פחת: מעות של יתומים מותר להלוותן ברבית - ה"מ למיפרך תיפוק ליה משום לוה דקעבר בלא תשיך דברים כג אלא דעדיפא פריך א"נ קסבר דלא מחייב לוה משום לא תשיך אלא כשגם המלוה מוזהר: דקא מקבלי עלייהו חוסכא דנחשא - משמע אע"ג דקא מקבל נותן עליה זולא ויוקרא הוה אסור משום דאחריות על המקבל אף על גב דאחריות לא הויא אלא משעת שבירה אלא דוקא משום פחת דחוסכא דנחשא שרי ליקח שכר והא דשרי לעיל בבא מציעא דף סט: נמי בספינא אגרא ופגרא היינו משום דמקבל עליה קלקול הספינה שמתקלקל העץ במים דלא משלם למשכיר אלא מה שהיא משתברת ומכאן קשה לפי' ריב"ן שפירש לעיל שמותר ליתן עיסקא למחצית שכר קרוב לשכר ורחוק להפסד כיון דמקבל נותן יוקרא וזולא דא"כ למה היה צריך כאן לקבל חוסכא דנחשא לא יקבל אלא זולא ועוד דאמרינן לעיל בבא מציעא דף סח: ותרי תילתי בהפסד ותילתא באגר למה ליה למיעבד הכי ליקבל עליה הנותן זולא ולישתרי אפילו יהא כל אחריות על המקבל והא דאמרינן לעיל בבא מציעא דף סד. גבי חמרא אי תקפה ברשותך ומסקינן כיון שמקבל עליה יוקרא וזולא קרוב לזה ולזה הוא התם שאני דמכר גמור הוא: אתא מריה ויהיב סימנא ושקיל - תימה דהיכי שקיל ע"י סימנא הא מצי האי למימר לקוח הוא בידי ואי חיישינן דלמא מודה ליה מקבל דשלו הן א"כ דהבא פריכא נמי ניחוש שמא מודה ליה וא"ת כיון דאין בו סימן למה יאמינו לו א"כ בדבר מסוים נמי ניחוש שמא הגיד לו ואפילו לא היה אמיד היה נאמן לומר לקוח הוא בידי דאימור מציאה אשכח או מתנה נתנו לו והא דאמר בפ' האשה שלום יבמות קטו: ושם ד"ה וכן גבי שומשמי דטוען נפקד דידיה שקלתנהו והני אחריני נינהו ואמרינן התם אימור איתרמויי איתרמו דמשמע הא לא שכיח דמתרמי דהוה חשיב סימנא מעליא והיה נאמן המפקיד להוציא מידו התם היה לו למפקיד עדים שהפקיד בחבית במדה זו ועדיין נמצאו כן בחבית ואפילו לא היו עדים בדבר היה נאמן אי הוה סימנא מעליא כיון שהנפקד אינו טוען לקוחין הן בידי או שלי היו מעולם ובני ביתי הגידו לך הסימן אלא מודה שהפקיד לו אלא שאומר כמו שאירע הסימן בשלך כן אירע בשלי ואע"ג דאית ליה מגו לא היה נאמן דהוי מגו במקום עדים ונראה לפרש דהכא חיישינן דלמא אתי מריה אחר מיתת המקבל כדאמרי' בהכותב כתובות פה: ושם ד"ה ועוד ועוד גבי ההוא דאפקיד כסא דכספא בי חסא שכיב חסא ולא פקיד אתא מריה ויהיב סימנא אר"נ חדא דידעינן ביה בחסא דלא אמיד ועוד דקא יהיב סימנא משמע אפי' אמיד נמי כיון דיהיב סימנא שקיל ומיהו קשה כיון דאמיד הוא אמאי לא נטעון ליתמי לקוח הוא והיינו יכולין לומר דלא טענינן להו לקוח אלא בדברים שהיה אביהם משתמש בחייו אבל דברים שלא היה משתמש בהם דומה הוא שבפקדון הם אצלו ומהדרינן בסימנא אבל א"כ לא שבקת חיי לכל בני עשירים שאדם שהיה רגיל אצלם ויודע עניינם ילך ויגיד לאחרים דלא עיילי ונפקי בביתם סימני כסף וזהב שלהם ועוד אכתי קשה דלמה ליה הכא דאית ליה דהבא פריכא אפילו דבר המסוים נמי אלא שיאמר בפני ב"ד שהוא שלו ונראה לפרש דהכא בשמעתין חיישינן שמא יבאו עדים שהפקיד בידו חפץ שיש בו סימן זה וכיון שמביא עדים אין להם לב"ד למנוע מלהראות החפץ לעדים ויכירו אם הוא זה ובההיא דהכותב עיקר טעמא הוי משום דלא אמיד וכיון דלא אמיד אין לנו לטעון ליתומים לקוח ביד אביהן דמציאה או מתנה מילתא דלא שכיח הוא ולא טענינן ליתמי אע"ג שאביהן היה נאמן לטעון לקוח היה בידי והכי פירושו חדא דידעינן ביה דלא אמיד ובטעם זה לחודיה סגי ועוד דאפילו את"ל דלא מהני אמיד לחודיה הא קא יהיב סימנא ויועילו שני הטעמים יחד א"נ מעיקרא לא ר"ל שהיה הטעם דלא אמיד לחודיה דיי אלא מתחילה לא נתכוון לומר אלא שבין שניהם יועילו והא דאמר בסוף פ"ק דכתובות דף יג: גבי ארוס וארוסתו דאמר התם רב יוסף למאי ניחוש לה חדא דקא מודה ועוד האמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג ופריך ובהא כי לא מודה מי מכשר רבן גמליאל התם לא מצי למימר שיועילו שני הטעמים דאי טעמא דהא קא מודה לא מהני לחודיה לא מהני נמי בהדיה דהלכה כרבן גמליאל כיון דלא מכשר אלא ברוב כשירין אצלה והכא כולן פסולין אצלה לבד מארוס ולהכי פריך כי לא מודה פי' כי לא מהני טעמא דמודה לחודיה מי מהני בהדיה טעמא דהלכה כר"ג כו': אין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהוא רבית - פי' בקונטרס כל האחריות נכסים על המקבל ושם אותם במעות עליו וכל זמן שאין נותן לו מעותיו חולקים השכר ואע"ג דמשנה יתירא היא דהא תנא ליה לעיל בבא מציעא דף סח. אין מושיבין חנווני למחצית שכר משום דמקבל עליה פלגא דהפסד וכל שכן הכא דמקבל עליה כל אחריות נקט ליה משום סיפא אבל מקבלין צאן ברזל מן העכו"ם ולפירושו לא הוי רבית זו אלא מדרבנן שהוא קרוב לשכר ורחוק להפסד וקשה דמאי פריך בגמרא ממתניתין דהכא אמתני' דבכורות דף טז. ושם: ד"ה אין הא ע"כ ס"ל למקשה דמתניתין דבכורות בדלא קביל עליה נכרי אונסא וזולא מדפריך רבא אשינויא דאביי אי דקביל עליה אונסא וזולא צאן ברזל קרית ליה ואם כן על כרחך הויא רבית דרבנן ואפ"ה הוה אתי ליה שפיר הא דפטירי מן הבכורה משום כיון דלא נקיט מריה זוזי ברשותיה קיימי כדאמר בהדיא האי טעמא בפ"ב דבכורות שם מקמי דרמינן עלה ממתני' דהכא וא"כ מאי קשיא ליה ממתניתין דהכא ועוד דפריך בגמרא ולפלוג וליתני בדידיה אבל קיבל עליה אונסא וזולא מקבלין הא עיקר מתניתין לא אתא אלא לאשמועי' דמן עכו"ם מקבלין כדפירש בקונטרס אבל בישראל דקביל עליה נותן אונסא וזולא דמקבלין לא אצטריך כלל דהא מרישא שמעינן לה אבל מקבלין עגלים וסייחים וכו' ונראה כמו שפי' רבינו תם דמתני' דהכא איירי ברבית דאורייתא שפסק דמים על הצאן וגם פסק דמי השבח וקבל עליו לתת בכל שנה דבר קצוב בין יהיה שם שבח בין לא יהיה והיינו רבית קצוצה ותנא ההיא דחנווני שהוא רבית דרבנן והכא קמ"ל דהאי רבית דאורייתא הוא כדקתני מפני שהוא רבית כלומר רבית דאורייתא ואע"ג דקתני לעיל בבא מציעא דף סד: לא ישכור הימנו בפחות מפני שהוא רבית והיינו רבית דרבנן לפר"ת שעושה נכייתא דבית כנכייתא דשדה התם אצטריך לאשמועינן דהוי רבית דרבנן דלא הוי כמו שאר משכנתא בנכייתא דשריא אבל האי מפני שהוא רבית דהכא אי לאו דאורייתא קאמר מאי קמ"ל וכפר"ת משמע בירושלמי דקאמר איזהו צאן ברזל היה לו ק' צאן ואמר ליה הרי עשויות לך בק' דינרים של זהב ולדות וחלב וגיזות שלך ואם מתו אתה חייב באחריותן ואתה מעלה לי שכר סלע מכל אחת ואחת משלך באחרונה אסור משמע בהדיא ששם עליו הקרן והשבח והשתא א"ש דאי לאו מתני' דהכא לא הוי קשה לן מתני' דבכורות אמאי פטורין דשפיר חשיבי ברשות הנכרי כיון דאי לא יהיב ליה זוזי תפיס לבהמה ואי לא משכח לבהמה תפיס לולד אע"פ שנותן לו מהם קצבה בכל שנה ולהכי לא נפקי ולדות אכתי מרשות נכרי כי יש לו בהן עדיין קצת קנין אבל משום דחשיב ליה במתני' דהכא רבית דאורייתא פריך שפיר דא"כ יצא מרשות בעלים לגמרי כשאר מלוה ורבא מסיק דהאי דפטור מן הבכורה לאו משום דקיימא ברשותא דמרה אלא משום דחשיב יד נכרי באמצע כדמפרש ואזיל ובכל דהוא יד נכרי באמצע פטור דלא קרינא ביה כל מקנך תזכר שמות ל״ד:י״ט דמשמע שתהא מכל וכל רשות ישראל שלא תהא יד נכרי באמצע כלל ופריך נמי שפיר לפלוג וליתני בדידיה אע"ג שכבר שמעינן לה מרישא כמו כן מקבלין צאן ברזל מן העכו"ם אינו חידוש וטפי אית לן לאיפלוגי בדידיה: ואי לא משכח לבהמה תפיס לולד הוה ליה יד נכרי באמצע - וא"ת מ"ש מבהמת ארנונא דחייבת בבכורה ללישנא קמא דרבא בפ"ק דפסחים דף ו. ושם ד"ה התם היכא דמצי ישראל לסלוקיה בזוזי וה"נ אי יהיב ליה זוזי לא תפיס לא לבהמה ולא לולדות וי"ל דהתם עיקר הבהמה של ישראל מתחילה אלא דמשועבדת לארנונא וכיון דמצי לסלוקי בזוזי לא יצאת מרשות ישראל ולא חשיב יד נכרי באמצע אבל הכא דמתחילה הבהמה של נכרי כל זמן שיש לו לנכרי כח זה דאי לא יהיב זוזי תפיס לבהמה לא יצאת מרשות הנכרי ומקרי יד נכרי באמצע דלא נסתלק לגמרי: תשיך לא סגי דלאו הכי - אבל אי תשוך ניחא דלא סגי דלא תשוך דאסור להלוות לו בחנם כדאמר קרא דברים ז׳:ב׳ לא תחנם ועוד שאמר הכתוב להלוות להם ברבית וא"ת ומאי פריך מהאי קרא הא לא אסור אלא מדרבנן גזירה שמא ילמוד ממעשיו כדאמרינן בסמוך וי"ל דהכי פריך מהאי קרא כיון דאמר רחמנא לנכרי תשיך לא היה להם לחכמים לאסור והא דדריש ליה מקרא דשלמה אע"ג דלא אסור אלא משום גזירה אפשר דשלמה גזר אי נמי שלמה דיבר ברבית דאורייתא ורבנן הוא דאסמכוה מילתייהו אקרא דידיה ומה שנהגו עתה להלוות לנכרים אור"ת משום דבשל סופרים הלך אחר המיקל וקי"ל כאידך לישנא דמתני הא דרב הונא אברייתא דרב יוסף ולא אסרו מעולם רב נחמן ורב הונא רבית דנכרי ואפי' ללישנא קמא יש להתיר לפי שיש עלינו מס מלך ושרים והכל הוי כדי חיינו ועוד שאנו שרויין בין האומות ואי אפשר לנו להשתכר בשום דבר אם לא נישא וניתן עמהם הלכך אין לאסור רבית שמא ילמוד ממעשיו יותר משאר משא ומתן וא"ת כיון דרבית עכו"ם שרי לאידך לישנא למה לא חיה אותו שהלוה בריבית במתים שהחיה יחזקאל בבקעת דורא כדאמר בתרגום ירושלמי של והוה כד שלח פרעה וי"ל דשמא בני נח היו מוזהרין על הרבית כמו שהוזהרו על הגזל ואע"ג דרבית לא אתי מגזל לעיל בבא מציעא סא. מ"מ כי היכי דדרשינן בפרק ד' מיתות סנהדרין דף נו: דבני נח מוזהרין על הגזל מכל עץ הגן ולא גזל ה"ה לרבית ואונאה ואם תאמר ואם כן מאי פריך תשיך לא סגי דלא תשיך דלמא אתי למימר אע"ג דהוזהרו על הרבית זה מזה שרי ליה לעכו"ם להלוות לישראל ברבית דאם היה אסור א"כ היה עובר ישראל משום לפני עור וי"ל דמלא תשיך לאחיך נפקא הא לנכרי שרי ועי"ל דבני נח לא הוזהרו מן הרבית וההוא גברא דלא קם בבקעת דורא זה לא היה עונש שלא היה שעת תחיית כל המתים ולא נענש זה יותר משאר מתים שלא חיו באותה שעה אלא חביריו זכו בשביל שנזהרו מן הרבית אע"פ שלא נצטוו כמו שקיימו אבותינו את התורה אע"פ שלא ניתן להם: אדם קורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו - כתוב בתשובות הגאונים בשם רב צדוק גאון יורד עמו לחייו רשאי לשרוף שליש תבואתו ותימה גדול מנין לו זה: הא חזינן דלא עבדי הכי ומתמוטטים - וא"ת דלמא משום שאר עבירות הכתובים באותו פסוק ושוחד על נקי לא לקח וי"ל דפריך דחזינן צדיקים גמורים נמי מתמוטטין א"נ לר"ע פריך דדריש בסוף מכות דף כד. ע"ש עושה אלה עושה אחת מכל אלה לא ימוט: או לעקר זה הנמכר לעבודת כוכבים עצמה - וא"ת למ"ל למכתב בתר עקר משפחת גר דהיינו נכרי כיון דנמכר לעבודת כוכבים א"כ נמכר לנכרי וי"ל דה"א לעבודת כוכבים של ישראל כגון פסלו של מיכה א"נ אי לאו דכתיב משפחת גר ה"א דעקר היינו נכרי אבל אין לתרץ דאצטריך משום גאולת קרובים דמגר תושב נפיק כ"ש נכרי: אינו עובד לא את הבן ולא את הבת - אגב בן נקט בת דאפילו נמכר לישראל אינו עובד את הבת: לא תרבי כלבא - משום לזות שפתים בעלמא לפי שהולך אחריה שלא נחשדו ישראל על הזכור ועל הבהמה וגם אין אסור להתייחד: מצאו ישראל אחר אמר לו תנם לי ואני אעלה לך כו' - ואם תאמר מאי איריא ואני אעלה לך אפילו אמר אני אעלה לנכרי אסור דלא שרי אלא בהעמידו אצל נכרי כיון דמלוה מעותיו לחבירו כדי שיפרע לנכרי רבית בשבילו פשיטא דהוי רבית דאפילו לא היה המלוה חייב לנכרי רבית כיון דמשכר הלואה נותן לנכרי הרבית ע"פ המלוה הרי הוא כנותן למלוה עצמו מדין ערב כמו תן מנה לפלוני ואקדש אני לך דמקודשת מדין ערב בפ"ק דקדושין דף ז. וכן קשה בסיפא וי"ל דנקט לך משום העמידו לאשמועינן רישא דאפילו מקבל ישראל רבית שרי כיון שמקבלו בשביל נכרי וכן בסיפא כשהעמידו אצל ישראל אסור אפילו מקבל הנכרי רבית: בשלמא סיפא לחומרא - תימה אמאי לא הוי רבית גמור כשהעמידו אצל ישראל אפילו מקבל הנכרי רבית שהרי נעשה ישראל שני שלוחו של ראשון לקבל חובו מידו של נכרי וי"ל דאפילו שיוכל לזכות לחבירו במציאה הכא אין קבלתו מן הנכרי זוכה לישראל חבירו דנהי אם היה נכרי מפקיר מעותיו היה יכול לזכות לחבירו השתא מיהא שהנכרי אינו מפקירן אלא בא לזכות מעותיו למלוה על ידי זה הלוה אין לו כח לזכות שאם כן היה ישראל המקבל שלוחו של נכרי לזכות במעותיו של ישראל ואין שליחות לנכרי וה"ל להיות מותר אפי' העמידו אצל ישראל אי לאו דלחומרא אמרינן דיש שליחות לנכרי אלא רישא אמאי שרי בהעמידו אצל הנכרי כיון דאין שליחות לנכרי נמצא דישראל שני לא זכה בקבלתו לנכרי ואינו חייב לנכרי כלום אלא לישראל וכשנותן רבית לנכרי הרי הוא נותן עבור ישראל המלוה ופוטרו נגד הנכרי והוי כנותן לישראל עצמו ומשני דאמר ליה הניחם ע"ג קרקע והפטר והלוה יטלם מעל גבי קרקע בציווי הנכרי להתחייב לו קרן ורבית ואפילו שלא הפקיר ישראל המעות כשנתנם ע"ג קרקע והוי עדיין שלו כשנטלם ישראל שני מכל מקום כשפורע לנכרי רבית אינו בשביל ישראל ראשון שהרי כבר פטרו הנכרי אבל כשלא הניחם ע"ג קרקע אלא אמר תן לפלוני ישראל והפטר ואני אתנה עמו שיתן לי קרן ורבית היה אסור אע"פ שעתה נמי אינו פורע לו רבית לפטור את הראשון שהרי כבר פטרו הנכרי מכל מקום כיון שקבל המעות מיד ישראל הראשון שהיה עד עתה המעות באחריותו נראה כנותן לו רבית אע"פ שאינו מתנה עמו אלא הנכרי: כגון שנשא ונתן ביד - אומר רבינו תם דהשתא תו לא אמרינן סיפא לחומרא כדהוה אמרינן מעיקרא אלא מיירי נמי כגון שנטל ונתן ביד שקיבל ישראל המעות מן הנכרי ונתנם לחבירו וקמ"ל דלא אמרינן אדעתא דנכרי גמר ומקני ליה וה"נ איכא בשלמא בס"פ ארבעה אחין יבמות דף לד. דלא קאי גבי בשלמא כולהו משכחת להו דשוו שליח ומתוך פ"ה ור"ח משמע דלעולם סיפא לחומרא כתוב בירושלמי ישראל שמנהו נכרי אפוטרופוס או סנטר מותר ללוות ממנו ברבית ונכרי שמנהו ישראל אפוטרופוס או סנטר אסור ללוות ממנו ברבית מעותיו של נכרי שמופקדין ביד ישראל אסור ללוות ממנו ברבית מעותיו של ישראל שמופקדין ביד נכרי מותר ללוות ממנו ברבית זה הכלל כל שהוא באחריות ישראל אסור באחריות נכרי מותר ובתשובה אחת כתב רבינו תם דהיתר גמור הוא כהאי גוונא שישלח ישראל הלוה משכנותיו על ידי נכרי או על ידי עבדו והמלוה יקבל משכונות מיד נכרי ויתן. המעות לנכרי או אפי' לישראל אך שיאמר המלוה אני מלוה לך בשביל הנכרי ולא יהא סומך המלוה כלל על הלוה כ"א על המשכונות והלוה הוא מסולק מן המשכון שהרי אם אבד אין לו דין ודברים עם המלוה שהרי לא קבלו אלא מיד נכרי ומותר לישראל להיות ערב בשביל נכרי דישראל המלוה לא בתר ערבא אזיל אלא בתר לוה אזיל ואי לא יפרע הנכרי יפרע הערב הקרן והרבית דהשתא הוא דמוזיף לנכרי: שטר שיש בו רבית קונסין אותו ואין גובה לא את הקרן ולא את הרבית - פריב"ם דאין גובה ממשעבדי אבל מבני חרי גבי ע"פ אותו השטר דעדים אינם פסולים דאינם עדי חמס דאין מרויחים כלום בדבר וקשה דתניא בתוספתא פ"ה דמכלתין המוצא שטר שיש בו רבית יקרענו בא לב"ד יקרעוהו והשתא אי גבי ביה מבני חרי אמאי יקרעוהו ימתינו עד שיגבה בו קודם וי"ל שאסור להשהותו מיהו נראה דר"מ קניס לגמרי ולא גבי ביה כלל כמו שטרי חוב המוקדמים דמוקמינן בסמוך כר"מ ואף על גב שגם שם פי' בקונטרס דאין פסולין אלא לגבות ממשעבדי אין נראה דפסולין משמע דלא גבי ביה כלל והא דפריך נהי דלא גבי מזמן ראשון ליגבי מזמן שני הוה מצי למימר נמי נהי דלא גבי ממשעבדי ניגבי מבני חרי אלא רבותא פריך דאפי' ממשעבדי ניגבי מזמן שני ובסמוך דפריך אעובדא דפרדיסא אלא הא דאמר רבי יוחנן גזירה שמא יגבה מזמן ראשון נימא דלא ניתן ליכתב ולא משני משום דטעמא דלא ניתן ליכתב לא מהני אלא דלא גבי ממשעבדי משום דס"ל דודאי מהני לפוסלו לגמרי ולא גבי ביה כלל והא דלא מיבעיא ליה אלא אי גבי ממשעבדי אבל מבני חרי פשיטא ליה דגבי אף על גב דלא ניתן להיכתב התם הוא דפשיטא ליה דגבי היינו משום שהמוכר היה מודה ללוקח שלא פרע ועוד נראה דאפי' יש עדים אחרים או שחייב מודה אפ"ה קניס ר"מ דהכי משמע דאין גובה קרן דומיא דרבית ובתוספתא שם נמי משמע דאפילו במלוה על פה קניס דקתני המלוה את חבירו ברבית ובא לפני ב"ד קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית שהיה ר"מ אומר שטר שיש בו רבית כו' ובפ' המניח ב"ק דף ל: נמי מדמינן לההוא דקנסו גופן משום שבחן דמפסיד גוף הממון הוא הדין דקניס בגוף המלוה אע"פ שיש לדחות דהתם עבירה נעשית בגוף הממון יותר מכאן דכאן עיקר עבירה בשטר כדאמרינן התם משעת כתיבה עבד ליה שומא ולכך לא קנסו אלא בשטר ומיהו רבנן נראה דודאי לא קנסו כלל ומשמע לכאורה דגבי לרבנן בשטר קרן אפילו ממשעבדי ור"מ נמי לא פליג אלא משום דקניס ותימה דאמאי אין העדים פסולים כיון שעוברים על לא תשימון שמות כב אע"פ שאין מרויחים יש להם לפסול מידי דהוה אעבריין אוכל נבילות להכעיס דקי"ל סנהדרין דף כז. כאביי דפסול והא דלא חשיב להו בפרק זה בורר סנהדרין דף כד: ה"נ לא חשיב לוה אלא הוי בכלל מלוה הבאה ברבית כדמפרש התם. מלוה הבאה ברבית והוא הדין נמי עדים בכלל ואין לפרש כגון שאין רבית מפורש בשטר אלא כתב סתם פלוני חייב לפלוני מנה וכללו הקרן עם הרבית והעדים לא ידעו דא"כ בסמוך דקאמר ר' יוחנן דמודו רבנן בשטרי חוב המוקדמין גזירה שמא יגבה מזמן ראשון ה"נ נגזור שמא יגבה רבית בתורת קרן ואין לומר נמי דכיון שהרבית מפורש בשטר אין העדים עוברין על לא תשימון כיון דיודעין העדים דבית דין לא יגבו על ידם רבית ולכך השטר כשר והא דתנן במתני' לקמן בבא מציעא דף עה: דעדים עוברין היינו כשאין ניכר הרבית בשטר ויודעים עדים שיש בו רבית דהא אהאי שטרא גופי' אמרי' בפרק המניח ב"ק דף ל: ובפרק המוכר פירות ב"ב דף צד: ושם ד"ה וחכמים דמשעת כתיבה עבד ליה שומא וי"ל דאיירי הכא ברבית דרבנן ולא מיפסלו באיסור דרבנן כיון שאין מרויחים כלום אע"פ שבעבירה דאורייתא היו נפסלים אי נמי אפי' ברבית דאורייתא יש להכשיר דשמא לא תשימון לאינשי במלוה משמע להו ולא בעדים ולכך כשרים כדאמרינן נמי לעיל בבא מציעא דף ה: לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו אבל קשה ההיא דשטרי חוב המוקדמים היאך העדים כשרים דמוקמינן לה כר"מ אבל לרבנן גובה מזמן שני ולר"מ נמי היה גובה אי לאו משום דקניס ורבי יוחנן נמי לא קאמר דפסולים לרבנן אלא משום גזירה שמא יגבה מזמן ראשון והלא העדים הללו במתכוין חתמו שקר והקדימו את הזמן וי"ל כגון שיש עדים שמעידין עליהם שהיו אנוסים מחמת נפשות או כגון שאומרים טעינו בשנת המלך אי נמי בשיפורא בין מלא בין חסר ולא הזכירו בשטר בכמה בשבת אלא בכמה בחדש: קונסין אותו ואינו גובה וכו' - ואע"ג דאמרי' בפ' אע"פ כתובות דף. ס: הלכה כר"מ בגזירותיו היינו דוקא בגזירותיו ולא בקנסותיו והכא קנס הוא דכה"ג נמי פסקו בהלכות גדולות כרבנן דר"מ במעוברת חבירו ומינקת חבירו דאם נשא יוציא לכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס ולא כר"מ דאמר לא יחזיר עולמית . סוטה דף כו. דהוי קנסא וראיה מדבעי בהחולץ יבמות דף לז. אם אינסבא לכהן לא אי החמירו לגרש כיון שאינו יכול לחזור ולכנוס דגרושה אסורה לכהן וע"ע תוס' זבחים קד. ד"ה א"ר עקיבא: אמר אביי לאו היינו דרבי אסי דאמר רבי אסי כו' - תימה מה ענין דר' אסי לכאן וי"ל דהכא לא מיבעיא ליה אי גבי ממשעבדי אי לא אלא משום דפשיטא ליה דנאמן לומר פרעתי משום דלא ניתן ליכתב ומיבעיא ליה אי לא גבי ממשעבדי כיון דאין השטר מועיל אלא ע"פ הודאתו או דילמא גבי ועל זה בא אביי להביא מדרבי אסי דכי היכי דמודה בשטר מהני הודאתו לגבות ממשעבדי אע"פ שאם היה אומר מזויף הוא היה צריך קיום ה"נ הכא גבי פרדיסא ולא שייך כאן לגרוס אין צריך לקיימו אלא גרסי' לאו היינו דרבי אסי דאמר ר' אסי מודה בשטר שכתבו גובה מנכסים משועבדים ולפי זה כשמקשה על רבא מההיא דלשבח קרקעות בלא רבא היה יכול להקשות מיד לכ"ע מ"ש הכא דנאמן לומר פרעתי ובנמצאת שאינו שלו אינו נאמן כל זמן ששטר מכר בידו אלא נטר עד לבסוף ומקשה על רבא מגביית משעבדי השנוי בפירוש בברייתא: יכול לומר לו תן לי כזה או תן לי מעותי - אין זה מעמיד מלוה על גבי פירות כיון דבתורת מקח נותן לו מעות תחילה ואפילו מי שפרע ליכא דדעתייהו דאינשי אתרעא זילא כשנותן מעות על מנת לקבל פירות לאחר זמן: יזיף מלקוט חבריה - אי לאו משום דמצי למיזף אע"ג דמצי למזבן אין חשוב שער לפסוק עליו: אין לוין על שער שבשוק - ומסקנא דלוין לפי ה"ג דאיירי סאה בסאה מיירי ביש לו מעות ללוה דמצי זבין בשוקא או יש לו מעט כדרבי יצחק בסוף פירקא דף עה. יש לו סאה לוה עליה כמה כורים וק"ק למה לי שער רק שימצא פירות לקנות אפילו ביוקר ואית דגרסינן אין לוין על פירות שבשוק: ברשות מוכר מותר - וכגון שנתן לו שכר עמלו ומזונו שלא יהא טורח לו בשכר הלואה וא"ת א"כ מאי קמ"ל וי"ל דסיפא איצטריך ליה ברשות לוקח אסור דס"ד דלא מיחזי כרבית כיון שהוא מוכר במקום היוקר כמו שהוא נותן לו כאן במקום הזול: החמרים מעלין במקום היוקר כבמקום הזול - פירש בקונטרס אפילו אחריות הדרך בהליכה ובחזרה על החמרים ואי אפשר לומר כן דלעיל בבא מציעא דף סה. גבי טרשא דרב חמא פי' בקונטרס גופיה שהיה אחריות ההליכה על רב חמא אע"ג דהוו שבקי להו מיכסא ונקטי להו שוקא ואפילו היה שם אחריות עליהם של מקבלים יש להתיר שם יותר מכאן דבשכר דשבקי להו מיכסא ונקטי להו שוקא יותר מבסחורות אחרות הויא שויא טפי והוו זבני לה ביוקר אבל כאן מה שהיו ניכרים סוחרים ע"י המעות ומגלו להו תרעא כך היה נעשה להם במעות אחרים וכל לוין כמו כן משתכרים ועוד דפריך בסמוך אדרב דשקיל חמשא בסורא ומקבל אונסא דאורחא ונשקול שיתא ולא פריך לא ליקביל אונסא דאורחא אלא נראה דאחריות הדרך בחזרתם עם התבואה ממקום הזול היה על בעה"ב והחמרים היו משתכרין במעות בהליכה ממקום היוקר למקום הזול בשום סחורה ואי לאו טעמא דמגלו להו תרעא או מוזלי גבייהו הוה אסור דבשכר הלואה של הליכה היו טורחין להם בחזרה: מאי טעמא ניחא להו דמגלי להו תרעא - לא ה"מ למימר כגון דיהבי להו שכר עמלם כדפי' ברשות מוכר מותר כי זה לא היה שום חידוש ור"ח פי' דאפילו שכירות החמרים נותן בעה"ב לחמרים ומ"מ נראה דמודה דלא יהיב שכר עמלם דאי יהיב לא הוה צריך כלל לטעמא דגלויי תרעא ואוזלי גבייהו ומה שדחק ר"ח לומר שנותן שכר החמרי' לפי שדומה לו שכר מועט גלוי תרעא ובחנם דחק דהקילו חכמים ברבית דרבנן כמו לעיל בבא מציעא דף סט. ריש עגלא לפטומא: ניחא להו דמגלי להו תרעא - פירש בקונטרס ע"י מעות שבידם ניכרים סוחרים ומקיפין להם סחורות אחרות וקשה דקאמר איכא בינייהו תגרא חדתא ולפירושו איכא בינייהו נמי תגרא ישן דטעמא דמגלו להו תרעא ליכא שהרי ניכרים הם מימי קדם ונראה כפי' ר"ח דפירש דטעמא דמגלו להו תרעא שבעלי בתים המלוים מגלים להם שערי היוקר שפעמים בעוד שהולכים החמרים למקום הזול וחוזרין מתייקרין כאן ובעלי בתים מודיעין להם ומסייעין להם למכור: בתורי דנפיש פסידייהו - ר"ח גריס בתוורי ופי' שמוכר עגלים קטנים ולדות עדרו אשר יולדו לו בשנה זאת ומודה רב בהו דשרי שרגילות הרבה שמפילות והוה הקלקול יותר מתיוהא של פרדס: דשבשי שיבשא - פי' בקונטרס בעלי בתים המלוים תבואה לאריסים לזרע ומשלמין להן לגורן תבואה חדשה ולא אשכחן בשום דוכתא שקורין זה שיבשי ושיבשי היינו זמורות שמתרגם בראשית מ׳:י׳ שלשה שריגים תלת שיבשין וכן ברכות דף ה: דלא יהיב מר שיבשא לאריסא זבן שיבשתא מאריסא ור"ח פירש שנותנין מעות לבעל הזמורות בכך וכך המשוי והם שוים יותר בשעת שזומר הכרמים וליכא תיוהא בזמורות כמו בפירי ולכך מצריך שמואל להפוכי בארעא: רב מרי בר רחל - בימי רבא היה כדמשמע הכא ובפרק מי שמת ב"ב דף קמט. ושם ד"ה רב ובפרק החולץ יבמות דף מה: ושם ד"ה רבא לא גרס רב אכשריה לרב מרי בר רחל אלא רבא והיה בנו של איסור גיורא ועוד מצינו אחר בנו של רבה כדאמרי' במי שהחשיך שבת דף קנד. ושם ד"ה ואמרי רבה אבוה דרב מרי בר רחל: נטר שתא שקל אגר ביתא - פי' בקונטרס אגר שנה הבאה ותימה למה לא המתין עד סוף השנה דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ושמא היה מנהגם ליתן השכירות בסוף כל חדש וכן משמע במתניתין לעיל בבא מציעא דף סה. גבי מרבים על השכר אי נמי נטר שתא היינו שכירות של שנה שניה ומיהו קשה למה לא ניכה לו מחובו ושמא בטוח היה מן הנכרי שיפרע לו או להראות שהוא נותן לו שכר שלא יהיה נראה כיושב בשכר הלואה וא"ת מכח דינא דבר מצרא היה לו לרב מרי להוציא מיד רבא כדאמרינן לעיל בבא מציעא דף סח. מאי משכנתא דשכונא גביה והא דאמרינן לקמן בבא מציעא דף קח: דזבן מן הנכרי לית ביה משום דינא דבר מצרא היינו משום דמצי אמר ליה אריא אברחי ממצרך אבל הכא רב מרי שלא היה לו בית אצל בית הנכרי לא שייך האי טעמא ואדרבה הפסיד שכל זמן שלא קנאו רבא היה דר בו רב מרי בשביל רבית וי"ל דרב מרי לא היה רוצה לקנותו: דסתם משכנתא שתא - ולא הוה מצי נכרי לסלוקי וחשוב כמכר אצלו כל אותה שנה כמו לעיל בבא מציעא דף סז: באתרא דלא מסלקי והשתא נישקול מר אגר ביתא דחשיב כאילו הוה הבית ממושכן לו מרבא שאם היה בא רבא להחזיק בבית היה מונעו רב מרי אם היה רוצה עד שיפרע לו מעותיו הלכך הוה חשיב רבא כלוה ואסור רב מרי לדור בו בחנם ורבא השיבו דלא עדיף מגברא דאתי מיניה: השתא נישקול מר אגר ביתא - משמע דיכול אדם למכור מה שהשכיר ביד אחרים וכן משמע בפרק האומר משקלי ערכין דף כא. ושם ד"ה ה"ק דאם הקדיש המשכיר את הבית אין השוכר רשאי לדור בו יותר ואם דר בו מעל וקשה דאמרי' בפרק אע"פ כתובות דף נט: ושם ד"ה שדה ובפרק בתרא דנדרים דף פו. בית שמשכנתי לך לכשאפדנו ממך תיקדוש קדשה משמע שכל זמן שהיא ממושכנת אינו יכול להקדיש וי"ל דמה שיתר על החוב יכול להקדיש ולמכור אבל גובה תחילה חובו ומה שאין יכול לדור בו לפי שהקדש מעורב בו וימכור הבית ויקח זה שכר שנתן: ושפכי ליה טפי - אין זה רבית מאוחרת שלא היו מזכירים שנותנין בשביל מעותיו שהיו בטלין אצלם כדפירש בקונטרס ולא דמי להלוהו ודר בחצירו שצריך להעלות לו שכר לעיל בבא מציעא דף סד: אע"פ שאינו אומר שיהא דר בשביל בטול מעותיו דשאני התם שעדיין חייב לו: משתעבדי בהו טפי - אית ספרים דלא גרסי טפי שלבסוף היו מחזירים להם מעות הכרגא שנותנין בעבורם וכל מה שהיו משעבדין בהן היה בשכר הלואה: אפרוותא דזולשפט - הכא משמע שהיה שם מקום הזול ובהמוכר פירות ב"ב דף צח. משמע שהיו מוליכין שם היינות כדי למוכרן ביוקר וי"ל שהיתה עומדת בין מדינה שהיה שם יין לרוב ובין מדינה שלא היה נמצא שם יין והיו מביאים שם ממקום הזול ובאים ממקום היוקר שם לקנות: התם בידו הכא לאו בידו - תימה במאי הוי טפי בידו התם מהכא דאי מיירי התם שיש בידו תבואה לזרוע הכא נמי אם יש לו יין הוי בידו ואי חשיב התם משום דיש בידו לקנות הכא נמי בידו לקנות ויש לומר דהכא אין בידו כשער הזול דשער הזול דזולשפט לא משיך כולי האי דשמא כשיבא לקנות לא ימצא באותו שער אבל באם אוביר בידו לקנות חטין שאם לא ימצא בזול יקנה ביוקר: הכא לאו בידו - מכאן מקשה ר"ת לפירוש הקונט' דפרק זה בורר סנהדרין דף כד: ושם ד"ה כל גבי משחק בקוביא דקאמר התם דלאו אסמכתא היא ופי' הקונט' משום דהיכי דמי אסמכתא כגון אם אוביר ולא אעביד וכגון משליש שטרו דגט פשוט ב"ב דף קסח. ושם דסמיך על לא דבר כסבור כל זה בידו לעשות ומרישא כי מתני אדעתא דלא יהיב לאסמכתא קא מתני דטועה שלא יבא לידי כך אבל משחק בקוביא לא סמיך אמידי דלא ידע אי נצח אי לא נצח ואפ"ה מתני שמע מינה מספיקא גמיר ומקני והכא משמע איפכא דהיכא דלאו בידו הוי טפי אסמכתא ונראה לר"ת דהתם משום הכי לא הוי אסמכתא דאגב דבעי למיקני גמר ומקני וקשה לפירושו דבהזהב לעיל בבא מציעא דף מח: ושם חשיב אסמכתא לההיא דאם אני חוזר בי ערבוני מחול לך ולא אמרי' מגו דבעי למיקני גמר ומקני ועוד דא"כ היכי מדמה בפרק זה בורר סנהדרין דף כה. לההיא דאין אחד מהם נזיר דהתם לא שייך האי טעמא ור"ת בעצמו חזר בו והגיה בספר הישר גבי עובדא דשנים שהמרו זה את זה בפרק במה מדליקין שבת דף לא. שהקנו זה לזה דאי לא הקנו ליהדרו בהו ואע"ג דיש מקומות דקנו בלא קנין בדברים בעלמא כגון בסנהדרין דף כד. נאמן עלי אבא כו' דבאתן לך מחלוקת וכן שם דור לי בחיי ראשך דאין יכול לחזור בו התם דין הוא שיועיל כיון שיש להם תביעה זה על זה והם קבלו עליהם כך את הדין ולא דמי להיכא שאין לו שום תביעה והתם בפ' זה בורר סנהדרין דף כה. גבי מפריחי יונים משמע כפי' הקונט' דקאמר וצריכא דאי קאמר בתולה בדעת עצמו התם דקאמר קים לי בנפשאי דידענא טפי ולהכי הוי אסמכתא משמע היכא דבידו להרויח הויא טפי אסמכתא ומהך דשמעתין נראה לי דלא דמי דהכא הויא בידו ולא בידו דאע"ג דמצוי הוא לקנות מכל מקום כיון דתלוי באחרים דאם לא ירצו למכור ממי יקנה הלכך לא גמר ומקני אבל התם דאין בידו כלל גמר ומקני וכשהיה. בידו מכל וכל כגון אם אוביר ולא אעביד אי גזים לא גמר ומקני כגון דאמר אשלם אלפא זוזי כדלקמן בפרק המקבל בבא מציעא דף קד: אבל אשלם במיטבא דלא גזים גמר ומקני ועוד פר"ת דוקא כי ההיא דאם אני חוזר בי ערבוני מחול לך וההיא דפירקין לעיל בבא מציעא דף סה: דאם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים וההיא דמשליש חשיב אסמכתא כיון דגזים שאין מתכוין אלא להסמיך חברו על דבריו שיאמינהו אבל משחק בקוביא אדעתא דהכי קא עבדי שירויחו זה או זה ובסנהדרין דף כד: ד"ה כל האריך בפסק משחק בקוביא: תני רבי חייא על כומר של זיתים - וא"ת אמאי לא אמר רבי חייא מילתיה ארישא דעביט של ענבים ויש לומר דאין רגילות למכמר ענבים כמו זיתים וא"ת לשמואל דאמר בידי אדם אפילו מאה פוסק למה לי על כומר ויש לומר דכימור הזיתים מקרי בידי שמים: וכפר שיחין וחברותיה אע"פ שאין לזה יש לזה - לא מיירי בעפרא דהא מחוסר שלש הוא ואינו פוסק אלא בביצים איירי ומדנקט האי לישנא דאע"פ שאין לזה יש לזה כדנקט גבי פוסקין על שער שבשוק משמע שיש שער שבשוק לביצים וקמ"ל דאע"פ שאין שער לקדירות שבשוק כיון שיש שער לביצים חשיב כאילו יש לו ביצים לפסוק לקדירות כשער מוכרי קדירות בזול שהביצים לענין קדירות כעין לקוטות למוכרי תבואה אי נמי אפילו אין שער יכול להיות דחשיב כיש לו לפי שדרך יוצרים דיזפי מהדדי שיש הרבה מהם: דלמא רבי שמעון היא כו' - אבל לרבנן בין פסק ובין לא פסק שקיל כדהשתא וניחא ליה לאוקמה כרבי שמעון טפי דהשתא לא הוי אלא שתי מחלוקת דרבנן דרבי שמעון כר' יהודה דמתניתין אבל אי מתני' רבנן היא איכא שלש מחלוקת בלא פסק דלר' שמעון אין הלוקח יכול לחזור בו כלל אפי' אם הוא רוצה לקבל מי שפרע ולרבנן יכול לחזור בו וקאי במי שפרע ולרבי יהודה אפילו מי שפרע ליכא ועוד דסברא הוא דלרבנן דרבי שמעון כיון דלא נתקיים המקח בשעת מתן מעות ויכול לחזור הלוקח אפי' לא הוזל אלא שהיה במי שפרע אם כן כשהוזל השער אפילו במי שפרע לא יהיה דדעתיה דאיניש אתרעא זילא אבל לר' שמעון דסבר דלוקח לא מצי הדר ביה להכי אי פסק כשער הגבוה שקיל כדהשתא אי לאו שקיל כדמעיקרא דליכא למימר לדידיה לישקול כדהשתא משום דדעתיה דלוקח אתרעא זילא דהרי נתקיים המקח משעת נתינת המעות לענין שלא יוכל לחזור אפילו יקבל עליו מי שפרע: תיפוק ליה דשליח שוייה - ארב פפא פריך דאמר לעיל אנא נמי לקבל מי שפרע קאמינא ופריך דלא שייך מי שפרע בשליח ולשון תיפוק ליה יש ליישב דה"ק דנהי דלא נתבטלו דברי רב פפא מחמת קושיא של רבינא מכל מקום תיפוק ליה דשוייה שליח: הלויני כור חטין ואני אתן לך לגורן אסור - דחיישינן שמא תתייקר אע"פ שאז אין רגיל להתייקר: ולית הלכתא כוותיה - ונראה דהשתא קי"ל כר' יצחק דאפילו שאין לו אלא סאה לוה הימנו כמה כורין דברייתא דרבי חייא מסייע ליה וריב"ן פי' דביחד אין יכול להלות אלא כמו שיש לו ובזה אחר זה דוקא שרי ומיהו בהא מודה ריב"ן דאפילו יתן לו ביחד ויאמר קני בזה אחר זה שרי דבדבר לח מסתמא שופך ביחד ושרי כמה טיפין ומיהו נראה דאין צריך לדקדק אלא לוקח הרבה בבת אחת לרבי יצחק דאותה טיפה יכול להיות כנגד כל טיפה וטיפה: בני חבורה המקפידין זה על זה עוברין משום מדה כו' - פי' מתוך שמקפידין באין לידי כך דתנן בפרק אין צדין ביצה כט. ושם אומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה אבל לא במדה פירוש שלא יזכור לו שום מדה וקפידותן גורמת להם להזכיר כדי שיהא מבורר יפה מה שמתחייב לזה וכן משקל תנן שם כח. אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר והם מתוך שמקפידין שוקלים במאזנים אי נמי אפי' ביד אסור להם לשקול כמו במאזנים לפי שמדקדקים הרבה אע"ג דשרי התם בטבח שאין אומן כשאינו מקפיד וכן אסור להם לומר מלא לי כלי זה אפילו בלא הזכרת מדה וכן משמע מתוך פירש"י במסכת שבת בפרק שואל שבת דף קמט. ושם בני חבורה שמדקדקין זה על זה שאמר אחד לחבירו מנה שלקחת גדולה תן לי כמותה והוא שוקלה בידו: משום מנין - פר"ח אם היו אגוזים ושקדים ודומה להם ואמר לקחת עשרים אגוזים גם אני אקח עשרים או אמר בשעה שנוטלה המתן עד שאשקול הימנה ועד שאמדוד אורך הדגים והקישואים ואמנה הביצים והאגוזים והשקדים שאתה נוטל שאטול גם אני במשקלם ובמדתם ומנינם משמע שר"ל אע"ג דשרי לומר לחנווני הרגיל אצלו תן לי עשרים אגוזים זהו לפי שאין משמע שם שתהא שום קפידא על המנין אלא שמודיעו שכל כך הוא צריך אבל כשאמר לקחת כ' גם אני אטול כ' מראה שמדקדק ומקפיד על המנין והוי עובדא דחול כעין משא ומתן ואי נמי שרי בכי האי גוונא נעמיד כגון שאמר ליה המתן עד שאמנה לך האגוזים שאתה נוטל ואטול גם אני כמניינם וכן כעין זה במדה ובמשקל אסור ועוד מפרש בה"ג איסור מנין בענין אחר בהלכות י"ט הולך אדם אצל רועה הרגיל וכו' ברייתא בס"פ אין צדין ביצה כט: עד ואמר תן לי עשרים ביצים ועשרים אגוזים שכן דרך בעה"ב להיות מונה בתוך ביתו עשרה אפרסקין כ' רמונים ובלבד שלא יזכיר לו סכום מנין רשב"א אומר ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח סכום מנין דכי הוה נקיט מיניה שיתין והשתא נקט מיניה ארבעים לא לימא ליה מלי להו מאה ונראה דהטעם כיון שבא לדקדק בצמצום החשבון אסור שאין זה כדרך בעה"ב כי אין רגיל לדקדק בצמצום החשבונות כעין זה וחומרא גדולה היא ונראה דדוקא כשנותנין ק' אגוזים בפרוטה אז אסור דאי חשבון של ק' לא שייך לצמצום דמים אין נראה שיהא אסור וסכום מקח פי' בה"ג כי הוה נקיט מיניה חמשה דנקי והשתא נקיט מיניה בדנקי לא לימא ליה מלא לי בדינר ונראה שלא פי' כן בשביל שיהא מותר אם לקח הימנו שוה דינר ביחד לומר הרי יש דינר ולא יאסור אלא דוקא שמדקדק לצמצם במילוי הדינר דפשיטא דהא נמי אסור ומה שפי' כן בה"ג דשמא היה פשוט זה יותר לאסור שמזכיר סכום המקח שלוקח עכשיו ור"ח גרס במסכת ביצה סכום מקח במילתיה דת"ק סכום מנין במילתיה דרשב"א אבל בתוספתא כתוב כמו בה"ג אבל בספר שלנו כתוב סכום מידה במילתיה דת"ק סכום מקח במילתיה דרשב"א ואין נראה דלפי גרסא זו לא מצינו איסור מנין לא במשנה ולא בברייתא וא"כ מנ"ל לשמואל איסור מנין דקאמר עוברין משום מנין דמשמע שאיסור ידוע לנו כמו מדה ומשקל: ומשום לווין ופורעין בי"ט - אסור לומר לחבירו לשון הלואה ופריעה אלא יש לו לומר לשון שאלה וחזרה והם אינם רוצים לומר כן דלשון שאלה משמע דהדר בעיניה ומחשב בלבו השואל שאם יזכור לשון שאלה שיזקוק להחזיר מיד וי"מ די"ט לא קאי אלא אלווין ופורעין אבל עוברים משום מדה ומשקל ומנין נקט לענין גזל ואי אפשר לומר כן דבפרק שואל שבת דף קמט. מייתי לה התם לענין שבת: וכדברי הלל אף משום רבית - ודוקא במקפידים אסרי ב"ה אסר הלל כדאמרינן בני חבורה המקפידים אבל שאין מקפידים שרי אע"ג דבמתני' איירי בסתם בני אדם סתם בני אדם הם מקפידים ולא מחלי על מה שנתייקר ושוה יותר אלא משום שכר הלואה ורבנן שרו אפי' במקפידין דמחלי על דבר מועט ונותנין שלא בתורת רבית ואפי' לא מחלי איכא למימר דטעמא דרבנן דשרו לפי שלא החמירו באיסור סאה בסאה כ"כ לאסור אפי' ככרות כדפי' בקונטרס לעיל ואין להקשות כיון דסתם בני אדם מקפידין אמאי נקט שמואל בני חבורה המקפידים ולא נקט בסתם בני אדם דנקט בני חבורה שרגילין ללוות זה מזה ואין נזכרים לדקדק כל שעה ועושין בי"ט כמנהגם בחול וגם אין נזכרים לעשות דמים על הככרות כל שעה כשלוים זה מזה לפי שרגילין תמיד ללוות זה מזה ואין יכולין ליזהר אע"פ שפי' לעיל דאפילו ביד אסור לשקול בשר בני חבורה המקפידים ובמסכת ביצה דף כח. שרי לטבח שאינו אומן התם לא הוי כסתם בני אדם החשובין כמקפידים דאין טבח מקפיד אצל הרגיל ליקח ממנו ואין לפרש דסתם בני אדם כאין מקפידין דמו ומתניתין דאסר הלל נוקי דוקא במקפידים דהא אמרינן בפרק שואל שבת דף קמח. וכן אשה שואלת מחבירתה ככרות ובלבד שלא תאמר לה הלויני ופרכינן בגמרא בשבת הוא דאסור הא בחול שפיר דמי לימא מתניתין דלא כהלל ומאי קושיא ההיא בסתם בני אדם דלא קפדי והלל לא אסר אלא דוקא במקפידין: מתנה בעלמא קא יהבי אהדדי - נראה דוקא דבר מועט שיודע בלבו שהיה נותן לו בלאו הכי ואפילו מתנה מועטת דוקא בת"ח: ערב ועדים אין עוברין אלא משום בל תשימון - זימנין דעברי נמי אלפני עור לא תתן מכשול כגון שלא היה מלוה בלא ערב ועדים אבל לא תשימון פסיקא ליה אבל לפני עור זימנין דלא עברי כגון שהיה מלוה לו בלאו הכי כי היכי דמושיט כוס של יין לנזיר לא עבר אלא היכא דקאי בתרי עברי נהרא שלא היה שותהו אם לא היה זה ע"ז דף ו.:

311 זבחים פתח ↗

תַּנָּאֵי הִיא; דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: רִימּוֹנֵי בָאדָן – אוֹסְרִין בְּכׇל שֶׁהוּא. כֵּיצַד? נָפַל אֶחָד מֵהֶן לְתוֹךְ רִיבּוֹא, וּמֵרִיבּוֹא לְרִיבּוֹא – אֲסוּרִין.

312 מועד קטן פתח ↗

וְאִם הָיְתָה שָׂדֶה מְטוּנֶּנֶת — מוּתָּר. וְאֵין מַשְׁקִין שְׂדֵה גָרִיד בַּמּוֹעֵד, וַחֲכָמִים מַתִּירִין בָּזֶה וּבָזֶה.

312 ברכות פתח ↗

אַלְמָא מִשְׁחָא זָיֵין! אֶלָּא, חַמְרָא סָעֵיד, וּמִשְׁחָא לָא סָעֵיד. וְחַמְרָא מִי סָעֵיד? וְהָא רָבָא הֲוָה שָׁתֵי חַמְרָא כׇּל מַעֲלֵי יוֹמָא דְפִסְחָא כִּי הֵיכִי דְּנִגְרְרֵיהּ לְלִבֵּיהּ וְנֵיכוֹל מַצָּה טְפֵי? טוּבָא — גָּרֵיר, פּוּרְתָּא — סָעֵיד.

314 שבת פתח ↗

וְאָמַר רַבִּי יַנַּאי: וּמַרְדֵּעַ שֶׁאָמְרוּ, אֵין בְּעׇבְיוֹ טֶפַח וְיֵשׁ בְּהֶיקֵּפוֹ טֶפַח — וְגָזְרוּ עַל הֶיקֵּפוֹ מִשּׁוּם עׇבְיוֹ.

315 תוספות על מנחות פתח ↗

מתני' המנחות והנסכים שנטמאו. בגמרא פליגי אי נטמאו דוקא או אפילו טהורין: העופות. בשקדם הקדישן למומן מיירי אבל קדם מומן להקדישן נפדין כדתניא בתוספתא ובפרק בתרא דתמורה דף לג. דתני לוי הכל היו בכלל העמדה והערכה ואפילו בעל מום מעיקרו וכן תני לוי במתניתיה אפילו חיה ואפילו עופות: וכלי שרת. לרבי נחמיה דאמר פרק הנהנה מעילה דף יט: דיש מועל אחר מועל דאם אחרים מביאין לידי מעילה הוא עצמו לא כל שכן ניחא דאין להם פדיון ואשכחן לרבנן נמי דאין מועל אחר מועל דמדרבנן אין נפדין ובגמרא משמע נמי דהוי דרבנן בעלמא דמפרש כלי שרת ולבונה משום דלא שכיחי: אע"ג דנטמאו כטהורים דמו. מדלא קאמר טהורים נינהו משמע דמקבלי טומאה אלא דלא חשיבא טומאה ותימה דבפ' כל הפסולין זבחים דף לד. אמרינן והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה הכא במאי עסקינן כגון שקדשו בכלי ואע"ג דאליבא דרבא מסיק הכי אביי נמי לא פליג בהא וי"ל דהתם מדאורייתא והכא מדרבנן והכא נמי הא קאמר עצים כמה דלא משפי להו לגזירין דלא מיתכשרי משמע דאז מקבלי טומאה מדאורייתא וקדושת כלי דהתם היינו שיפוי גזירין דהכא ובקונטרס פי' התם דמיירי בעצים שחתה במחתת כלי שרת מעל המזבח עם גחלים ולפיכך צ"ל דהכשר של שיפוי גזירין דהכא דרבנן ולא יתכן פירוש זה דבמסכת תמיד דף כח: משמע שהיה חותה מן המאוכלות הפנימיות וגם אין לפרש דמיירי אליבא דרבי בהקומץ רבה לעיל מנחות דף כ: במתנדב עצים דעצים קרבן נינהו ובעו כלי שרת דהא מסיק התם דנעשה כמי שקרבו מתירין דתנן כל שאין לו מתירין משיקדש בכלי ולרבי הא אמרי' עצים טעונין קמיצה אלמא יש להן מתירין אע"ג דבפרק הקומץ רבה שם אמר שהקומץ והשירים הכל למזבח אלמא קדושת כלי דהתם היינו שיפוי גזירין דהכא ובעצי המערכה ומתוך לשון הקונטרס משמע דכמה דלא משפי להו לגזירין טהורין לגמרי וכטהורין דמו לאו דוקא אלא טהורין ממש וא"ת וכי משפי להו לגזירין בקורדום היכי מקדשי והא קורדום אינו כלי שרת כדמשמע בתוספתא דתניא השואל קורדום של הקדש מחבירו ביקע בו ובא חבירו וביקע בו כולן מעלו נתנה לחבירו וחבירו לחבירו הראשון מעל והשני לא מעל ובעולה אינו כן נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו ואמר בפ' השואל ב"מ דף צט. המשאיל קורדום של הקדש מעל לפי טובת הנאה שבו וחבירו מותר לבקע בו בתחילה ויש לפרש דקורדום דהתם לא במיוחד לעצי מערכה מיירי אבל כלי שרת היה להם מיוחד לעצים שמשפן ומנסרן ומייפן לעשות בקיעות יפות דחזו למערכה ואם תאמר וכיון דקורדום דתוספתא לאו כלי שרת הוא אמאי מעל השני הא מכיון דבקע הראשון ומעל בו יצא לחולין כדתנן במסכת מעילה דף יט: אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת בלבד כיצד רכב על גבי בהמה ובא חבירו ורכב ובא חבירו ורכב כולן מעלו שתה בכוס של זהב ובא חבירו ושתה ובא חבירו ושתה כולן מעלו מה שאין כן בקדושת דמים וי"ל דההיא דתוספתא מיירי בקורדום המסור ליד גזבר דומיא דנטל אבן או קורה של הקדש לא מעל דקתני התם בתר ההיא דקורדום וקתני בה נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל עד שידור תחתיה שוה פרוטה ופריך עלה הש"ס בפרק בתרא דמעילה דף כ. ובפרק קמא דחגיגה דף י: מכדי מיגזל גזלה מה לי הוא מה לי חבירו ומשני בגזבר המסורות לו אבני בנין עסקינן ולכך יוצא הקורדום כולו לחולין כשנותנו לחבירו שהרי מוציאו כולו מרשות הקדש אבל כשמבקע בו והוא סבור שהוא שלו אינו מוציאו מרשות הקדש אלא הנאת הביקוע כיון דגזבר הוא ועדיין בידו אינו יוצא מרשות הקדש ולכך מועלין כולן שאין הקורדום מתחלל על ידי הביקוע אבל איניש בעלמא שאינו סבור שהוא שלו כי מבקע ביה מיגזל גזליה ומפיק ליה מרשות הקדש ומתחללת הקדושת דמים בכך ואפי' אין מתכוין לגזול אלא דעתו להחזיר לרשות בעלים לאחר ביקוע הא קיימא לן ב"ב דף סח. שואל שלא מדעת גזלן הוי לרבנן וקם ליה כוליה ברשותיה דאפילו נתכוון להיות שואל כאילו נתכוון לגזול דמי והא דאמר בהשואל ב"מ דף צט. המשאיל קורדום של הקדש מעל לפי טובת הנאה שבו וחבירו מותר לבקע בו בתחלה וסתם משאיל סבור שהוא שלו מדלא מעל אלא לפי טובת הנאה שבו שחבירו מותר לבקע בו בתחלה דיצא לחולין ומיהו נראה שעדיין הקדש מעורב בו כיון שהוא סבור שהוא שלו ואינו מתכוין להוציא הקורדום מרשותו מ"מ שרי לבקע בו שהרי הנאת הביקוע כבר יצתה לחולין כיון שאינה מסורה לו והא דאמרינן גבי בית בפרק האומר משקלי ערכין דף כא. הקדישו משכיר הדר בו מעלה שכר להקדש ופריך כיון דמעל נפיק לחולין לאו כולי בית קאמר דאפי' קורדום כה"ג לא היה יוצא כולו לחולין אם השכיר לחבירו קורדום של הקדש מידי דהוה אמשאיל אלא השכר לבדו הוא דיצא לחולין וברוב ספרים נמי כתוב נפיק שכר לחולין: פיגל במנחה לרבי שמעון אינו מטמא טומאת אוכלין. ומפרש טעמא משום דאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אין קרוי אוכל ומוקי לה במסקנא דאקדשה במחובר שלא היה לה שעת הכושר דטהורין אין נפדין וא"ת א"כ עולה לרבי שמעון לא תטמא טומאת אוכלין דאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים הוא כמו מנחה שפיגל דלא מקבלת טומאה אם הקדישה במחובר וזה נמי לא היתה לה שעת הכושר וי"ל דאכילת מזבח שמה אכילה כדאשכחן באותו ואת בנו חולין דף פא. לענין אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים בהיא חולין ובנה עולה דחשיב עולה שחיטה הראויה ואפילו לרבא דלא חשיב ליה שחיטה הראויה ופטר משום אותו ואת בנו לר"ש לענין אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים מודה דשמה אכילה מידי דהוה אטריפה שנשחטה דשחיטה שאינה ראויה והויא אוכל שאתה יכול להאכילו ותדע דהא עצים ולבונה מקבלין טומאה לר"ש על כרחך משום אכילת מזבח דאי משום חיבת הקודש לחודיה הא לא מהניא חיבת הקודש לשוייה אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים דאי לא פיגל במנחה יטמא לר"ש טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר קודם פיגול מיד כשנתקדש בכלי דחיבת הקודש מכשרתה ועוד כמו שמדקדק מפרה: ועגלה ערופה. לאו כשנערפה דא"כ תיפוק ליה משום נבילה אלא בששחטה וקא סבר ירידתה לנחל איתן אוסרתה ולמאן דאמר עריפתה אוסרתה נמי מצינן למימר דקא סבר ר"ש עגלה בשחיטה כשירה כדאמרינן בפ"ב דכריתות דף כה. אי נמי משערפה ועריפתה מטהרתה מידי נבילה כדמוכח בסוף חטאת העוף זבחים דף ע:: אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים. הקשה ה"ר אליעזר ממיץ דהכא לא ממעט ר"ש מדכתיב אשר יאכל אלא איסור הנאה ובפרק כיסוי הדם חולין דף פה. ושם ממעט ר' שמעון אף טריפה מכיסוי משום דכתיב אשר יאכל ולא אמרי' איסורי הנאה דווקא וי"ל דהכא כתיב מכל האוכל דמשמע כל לרבויי אפילו אסור באכילה הילכך לא ממעט אלא איסור הנאה אבל התם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל כתיב ולא כתיב כל הילכך אמרינן ההיא דווקא דשרי באכילה: בשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה. בסוף כל הבשר חולין דף קטו: יליף איסי איסור אכילה מהך ג"ש ואיסור הנאה מק"ו ונראה דהיינו טעמייהו דר"ש סבר אין ג"ש למחצה וילפינן מינה אף היתר הנאה ואיסי סבר אהני ג"ש ואהני ק"ו אי נמי משום דבההוא קרא דטריפה איירי נמי בקדשים שיצאו חוץ למחיצתן כדאמר בפרק בהמה המקשה חולין דף סח: דאסירי אף בהנאה וגלי קל וחומר דילפינן מינייהו ורבי שמעון דהכא סבר דפשטיה דקרא בטריפה מיירי: נאמר כאן אנשי קודש. וא"ת ונילף מבקודש באש תשרף דמיירי בפסול קודש כדאמר בפרק כל שעה פסחים דף כד. ואסירי בהנאה ויש לומר דילפינן עם קודש מאנשי קודש: פיגל במנחה מטמא טומאת אוכלין. וקשיא לרבי אושעיא תימה למאי דס"ד השתא דאיירי רבי אושעיא אפי' בהיה לו שעת הכושר תיקשי ליה מההיא דלעיל דמודה רבי שמעון בבשר בחלב הואיל והיתה לה שעת הכושר ויש לומר דהוה אמינא שעת הכושר דבשר בחלב כגון שנתערבה קודם בישול כגון דתרי ליה כולי יומא בחלבא ואח"כ בישל וכי האי גוונא לא היתה למנחה שעת הכושר קודם שהקדישה: ההיא דפרה מטמאה טומאת אוכלין. מפורש בבבא קמא דף עז. יפה: והא לן לפני זריקה דמצוה למיזרקיה. אי לאו הנך שינויי דאסיקנא לרבי אושעיא ברייתא גופא לא קשיא ליה מאי שנא פיגל במנחה דמטמא טומאת אוכלין ומאי שנא לן לפני זריקה דאין מטמא דמנחה היתה לה שעת הכושר קודם שהוקדשה: דקומץ מנחה כשחיטה דמי. תימה הוא שחושב חידוש הא דלא חשבינן ליה כשחיטה לענין טומאת אוכלין: אמר רב אשי אמריתה לשמעתא קמיה דרב כהנא גרסינן. והוא רב כהנא אחרון שהיה בימי רב אשי כדאשכחן בכמה דוכתי אבל רב נחמן לא גרסינן דרבו של רבא היה ונפטר מקמי רבא כדאיתא במועד קטן דף כח. וביום שמת רבא נולד רב אשי קידושין דף עב: ואי גרסי' רב נחמן בר יצחק ניחא: דאי בעי זריק לא אמר. ולית ליה הא דאמרן לעיל בפ' התודה מנחות דף עט: ובפרק קמא דפסחים דף יג: לרבי אלעזר בר' שמעון היכא דנתקבל הדם בכוס ונשפך אמרינן כזרוק דמי והא דתנן במרובה ב"ק עד: קדשים שחייבין באחריותן משלם ארבעה וחמשה ופריך בגמ' שם עו. והרי חזרה קרן לבעלים ומשני רבי יוחנן בשוחט תמימים בפנים שלא לשם בעליהן והוי שחיטה הראויה משום כל העומד ליזרק כזרוק דמי ההוא שינויא לא יתכן לרב אשי אלא סבר לה כר"ש בן לקיש דמשני שוחט בעלי מומין בחוץ אי נמי היכא דנזרק בחוץ מודה רב אשי דאמר מעיקרא כזרוק דמי וכן צ"ל דלא תיקשי לר' יוחנן דשמענא ליה בפרק קמא דמעילה דף ה. היתר אכילה שנינו אבל היתר זריקה לא מהני ואין לחלק בין מעילה לשאר דברים דאדרבה בסמוך משמע דאמרי' במעילה ג"ז שם כזרוק טפי מבטומאה ובמרובה ב"ק עו: מייתי ראייה מטומאה: ה"ג לא ראויה לצאת וראויה ליטמא. ולא גרסינן וראויה ללון לא כגון שלנה בשעה שראויה ליפסל ביוצא ובטומאה והיינו לאחר שנזרק הדם שאין בה פסול ומעתה ראויה ליפסל ביוצא ובטומאה שלא יהא בה דבר פסול אלא הוא דעדיין אינה פסולה אבל ראויה ליפסל דאי לן הדם תו לא מיקרי ראויה ליפסל דהא פסולה ממש היא ולעולם אי בעי זריק לא אמר כך פירש בקונטרס וקשה מאי פריך כל שיש לה היתר מיבעי ליה הא כיון דלנה אין לה עכשיו היתר ועוד מאי קאמר מעילה משום קדושה הוא לבתר דפקעה במאי הדרא היכי פקעה כיון דלנה ממש ונראה לפרש ראויה ללון ראויה לצאת וראויה לטמא כלומר שעדיין לא נארע בה שום פסול קאמר דאין מועלין משום דהשתא הוא עומד ליזרק כזרוק דמי ולבסוף נמי כשהיה בה פסול לינה או יוצא או טומאה אין מועלין כדמפרש טעמא בסמוך דכיון דפקעה קדושה תו לא הדרא רכבא והשתא הא דנקט שלנה ושנטמאת רבותא נקט דכ"ש קודם לכן ולכך פריך כל שיש לו היתר מיבעי ליה שהטעם משום דקודם שיפסל אמר כל העומד לזרוק כזרוק דמי ומשני רב אשי במעילה כיון דפקעה קודם פסול תו לא רכבא לאחר פסול אבל טומאה מידי דחזי השתא לאכילה לא אשכחן ומתבטל ראוי דידה והא דמשני במעילה דף ה. דלן בשר היינו למ"ד היתר אכילה אבל למאן דאמר היתר זריקה הוי לן דם: כי קאמרינן דרבנן. תימה בפרק אור לי"ד פסחים כ. דקאמר האי בשר דאיתכשר במאי כו' אלא בחיבת הקודש תפשוט דבעי ר"ש בן לקיש אמאי לא משני כי הכא דר"ש בן לקיש מיבעי לי' דאוריית' כי קאמר הכא דרבנן וי"ל דרוצה לתרץ שם אפי' לרב יוסף דאמר בפ"ב דחולין דף לו: לר"ש בן לקיש נמי עשאוהו כהכשר מים דרבנן משמע דקסבר דמיבעי' ליה דרבנן ולדידיה ה"נ דתיפשוט מהכא כי היכי דפשיט לי' התם: כשתי מנחות שנתערבו. ואמרינן בהקומץ רבה לעיל מנחות כג. אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה כשרות ואם לאו פסולות והא דקתני נמי לעיל אלו להביא בשני כלים והביא בכלי אחד פסולה כגון דלא יכול לקמוץ מכל אחת בפני עצמה כך פי' בקו' ועוד י"ל דהכא מיירי כגון שאמרו לו בשתי כלים נדרת והקריבן בשתי כלים וחזר ונתנן בכלי אחד וקמ"ל דאף ע"פ שמתחילה הביא בכלי אחד מ"מ הויא לה השתא כשתי מנחות שנתערבו: הא מני בית שמאי היא דאמרי תפוס לשון ראשון דתנן כו'. בפ' שני דנזיר דף ט. מפרש טעמיה דב"ש דסבר לה כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכיון דאמר הריני נזיר הוה נזיר כי קאמר מן הגרוגרות לאיתשולי קאתי ב"ש לטעמייהו דאמרי אין שאלה בהקדש וכיון דאין שאלה בהקדש אין שאלה בנזירות פי' כיון דאין אדם מוצי' דבריו לבטלה לא תימא מעיקרא כי אמר הריני נזיר היה בדעתו לגמור מן הגרוגרות ומן הדבלה אלא אמר דנמלך הוא והיינו לאיתשולי שרוצה לחזור בו וכיון דסברי אין שאלה כדתנן שם ל: בית שמאי אומרים הקדש טעות הקדש הכי נמי לא מצי מהדר אף בתוך כדי דיבור אע"ג דבעלמא כדיבור דמי ובית הלל אומרים אינו נזיר דסברי לה כר"ש דתנן ר' שמעון פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבין פי' בקונט' גבי הרי עלי מנחה מן השעורים דקאמר תנא קמא יביא מן החיטין דתפוס לשון ראשון ור"ש פוטר דאין זה כדרך המתנדבין דאין מנחה באה שעורין אלא מנחת העומר ומנחת קנאות והכי נמי בנזירות לא הוי נזיר דמעיקרא היה בדעתו לגמור מן הגרוגרות ואין זה כדרך הנודרים ואם תאמר ולימא טעמא דבית הלל משום דיש שאלה להקדש ובית הלל לטעמייהו דאמרי הקדש טעות לא הוי הקדש ולכך מצי למיהדר תוך כדי דיבור וי"ל דלמ"ד אין פותחין בחרטה נקט טעמא דב"ה דסבר כר"ש וטעמא דב"ש נקט לשנויי אפי' למ"ד פותחין דלמ"ד אין פותחין לא הוי צריך לפרושי טעמא דב"ש משום דאין שאלה להקדש ועוד יש לפרש דניחא ליה לפרושי טעמא דבית הלל כר"ש משום דהיינו נמי טעמא דב"ש לר' יהודה דקתני סיפא אמר רבי יהודה אף כשאמרו ב"ש לא אמרו אלא באומר הרי הן עלי קרבן פירוש כשבדקנוהו אח"כ למאי נתכוון אמר להיות מן הגרוגרות עלי נתכוונתי אז הוא נדור מן הגרוגרות כאילו אמר גרוגרות ודבילה עלי קרבן ואין זה דברים שבלב שלבו אינו משונה ממה שבפיו דהוצאת פיו לא משמע נזירות אבל לרבנן כי אמר הכי הוי נזיר דהוצאת פיו משמע להו לשון נזירות כדמפרש להו בגמ' דגרוגרות ודבילה לא פתח נדרו הוא ונזיר הוי ולא נדור הוי אפי' נתכוין לומר קרבן עלי דהא לרבי מאיר לא הוי נדור לבית שמאי וכי פליגי ר' יהודה ותנא קמא אליבא דב"ש פליגי ולא לבית הלל והשתא לבית שמאי כיון דאמרי אין שאלה בהקדש אמאי לא הוי נזיר אלא סבירא ליה לרבי יהודה כרבי שמעון דלא נדר כדרך הנודרים ולהכי אמר טעמא דבית הלל בהכי דהוי השתא חד טעמא לתרוייהו ומיהו קשה לפי' זה דשמעי' ליה לרבי יהודה בסוף פ"ב דזבחים דף ל. דאית ליה תפוס לשון ראשון ולקמן מפרש טעמא דר' שמעון משום דבשיטת ר' יוסי אמרה דאף בגמר דבריו אדם נתפס ובמקום שנהגו נמי אמר ר"ש סבר לה כר' יוסי ואם תאמר דהשתא אמר לבית שמאי דאין שאלה בהקדש וכן מוכח בפ' נערה המאורסה נדרים דף עח. ובפרק יש נוחלין ב"ב דף קכ: ואילו בפ' בית שמאי נזיר דף לא: תנן מי שנדר בנזיר ונשאל לחכם ואסרו מונה משעה שנדר נשאל לחכם והתירו מונה משעה שנדר ואם היתה לו בהמה מופרשת תצא ותרעה אמרו להם ב"ה לב"ש ואי אתם מודים בזה שהוא הקדש טעות שתצא ותרעה בעדר משמע שגם ב"ש מודים לב"ה דיכול חכם להתיר וי"ל דנשאל לחכם דהתם היינו לידע אם בלשון נזירות נדר או לא ולהכי נקט לשון ואסרו שאמרו לו יש בלשון הזה לשון נזירות ולהכי איצטריך לי' למימר כשאסרו דמונה משעה שנדר דלא תימא עד שידע שהוא נזיר לא יתחיל למנות ומיהו אין מזה ראיה דאיצטריך ליה לאשמועינן אע"פ שעבר ושתה יין בימי נזירותו אפילו הכי עולין לימי המנין כדמוכח התם בגמ' וא"ת מאחר דמפרשי טעמא דב"ש משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וכי אמר הריני נזיר היה בדעתו לגמור ולפרש מן היין אם כן קשה אמאי איצטריך למימר טעמא דב"ה משום דסברי כרבי שמעון לימא דקסברי אדם מוציא דבריו לבטלה ועוד קשה אטו רבנן דר"ש דאמרי יביא מן החטין מי סברי לה כב"ש דאמרי מן הגרוגרות הוי נזיר וכי תימא ב"ש תנו לה כדקאמר חזקיה ב"ש היא אכתי קשה מר' יוסי בפ' מקום שנהגו פסחים נג. דאמרי' לא סבר לה כר"ש מי קא רבי יוסי כב"ש וי"ל דרוצה ליישב דברי ב"ה ככולי עלמא אפי' כמאן דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה והא דקאמר סברי לה כרבי שמעון לאו משום דפליג ארבנן דר' שמעון לענין מנחה אלא כלומר גבי נזיר הוי מסקי טעמייהו כר' שמעון גבי מנחות ומיהו רבנן גופייהו מודו גבי גרוגרות דלא הוי נזיר דדוקא גבי מנחה יביא מן החטין משום דשעורין שייכי גבי מנחה כדאשכחן מנחת העומר ומנחת קנאות דבאות שעורין ולמנחה מעליא איכוין אבל גרוגרות לא שייכי לנזירות ומעיקרא כי אמר הריני נזיר לא היה בדעתו לנזירות כלל ולחזקיה דמדמי מנחה ונזירות אהדדי ההיא דמקום שנהגו דרבי יוסי לא סבר לה כרבי שמעון לאו ארבי שמעון דפירקין קאמר אלא אההוא דלקמן בפרק הרי עלי עשרון מנחות דף קט. דתנן הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו יצא רבי שמעון אומר אין זו עולה דטעמא משום דלא התנדב כדרך המתנדבים וההיא דתודוס איש רומי דפרק מקום שנהגו פסחים דף נג: דמיא לה אבל גבי מנחה מן השעורים מודה דפטור כרבי שמעון דהיינו טעמא משום דגבי עולה כי אמר הרי עלי עולה שייך בקדושתה וכי אמר אחר כך להקריב בבית חוניו מכל מקום קדושה היא וכיון דחל עליה הקדש תו לא פקע אבל מנחה מן השעורים לא קיבל עליו מנחה מן החטין ומודה רבי יוסי דפטור: הריני נזיר מן הגרוגרות. בתוספתא רפ"ב דנזירות תניא כינויי כינויים בית שמאי אומרים נזיר ובית הלל אומרים אינו נזיר ואיזו כינויי כינויים האומר הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה ותימה מה שייכא הכא ורבינו תם פירש דבירושלמי מפרש דקרו אינשי לגרוגרות תירוש פי' כששואלין אותו אומר כך היה בלבי לשון רבינו תם: לא שנו אלא דאמר מנחה אבל לא אמר מנחה לא. ואית דגרסי אבל אמר מנחת פירוש משום דמנחת דבוק לשעורין ולא שייך כלל גבי בלא שמן ולבונה: מאי לאו דלא אמר מנחה. וכגון דאמר אילו הייתי יודע שאין נודרין כך כו': אי הכי אימא סיפא עשרון ומחצה כו'. בשלמא אי לא אמר מנחה מייתי תרי באומר אילו הייתי יודע אלא כיון דאמר מנחת עשרון ומחצה אמאי מביא תרי הא אמרת דהיכא דלא אמר מנחה אין כלום ואם כן משום אותו חצי עשרון לא לייתי כלום: אי הכי רבי שמעון פוטר כו'. כיון דתפוס לשון ראשון ואיהו אמר מנחה הרי התנדב כדרך המתנדבים כך פירש בקונטרס וקשה הא אוקימנא לעיל רבנן כבית שמאי דתפוס לשון ראשון אם כן ר' שמעון דקאי כבית הלל לית ליה תפוס לשון ראשון וי"ל הא אסיקנא לעיל דחזקיה הדר ביה ועוד יש לפרש דקאי אהא דאמרן לא צריכא דאמר הרי עלי מנחה חצי עשרון ועשרון דבשלמא אי אמר עשרון וחצי עשרון אין זה כדרך המתנדבין אבל חצי עשרון ועשרון משמע תרי מילי ולכל הפחות עשרון דקאמר בסוף לייתי ומשני דסבר כר' יוסי דאמר אף בגמר דבריו אדם נתפס בתמורת עולה תמורת שלמים דמשוינן לה חדא דיבורא אע"ג דמשמע תרי דיבורי מדקאמר תמורת עולה תמורת שלמים ולא קאמר תמורת עולה ושלמים ולא חשבינן ליה כנמלך ה"נ אע"ג דמשמע תרי דיבורי משום דאמר חצי עשרון ברישא מכל מקום חשבינן ליה חד דיבורא: והא תנן לא בלל כשר. פירשתי בהקומץ רבה לעיל מנחות יח: ד"ה כי: מעשה בפרדה אחת של בית רבי. איידי דאיירי בר' יהודה ראש המדברים על ידי קיסר כדאיתא בפ' במה מדליקין שבת דף לג: מייתי האי עובדא דרבי יהודה מוריינא דבי נשיאה דשמא מינהו קיסר ראש על בית נשיא ובקונט' פירש משום דאיירי בשיעורין: מוריינא דבי נשיאה. של בית רבי ואפשר שהיה בימיו דאפי' רבי מאיר דנפטר קודם רבי יהודה כדמוכח בפרק שני דקידושין דף נב: היה קיים עדיין בהלולא דרבי שמעון בר רבי כדמוכח בירושלמי דביצה דעבר קמי פתחא ושמע שהיו מטפחין ואמר מחללין את השבת ואף בימי רב היה כדמשמע בפרק קמא דעירובין דף יג: דאמר רב האי דמחדדנא מחבריא דחמיתיה לרבי מאיר מאחוריה ויש גורסין שם רבי משום עובדא דירושלמי: הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית. משמע דדם טמא מחמת דחשיב כבשר ותימה דבמעילה בפרק קדשי מזבח מעילה דף יז. אמר מנין לדם שרצים שהוא טמא שנאמר וזה לכם הטמא תיפוק לי דחשיב כבשר ויש לומר דאיצטריך קרא לרבויי דם צלול דמטמא בכעדשה דס"ד עד שיהא בו כדי שיוכל לקרוש ולעמוד על כעדשה ולהכי תנן דם השרץ ובשרו מצטרפין דשיעורן שוה אבל דם נבילה ובשרה לא דאין שיעורן שוה וכן מוכח בירושלמי דאמר דם נבילה טמא והדתנן דם השרץ ובשרו מצטרפין ואין לנו כיוצא בו וא"ת ולמה לי קרא בפרק בהמה המקשה חולין עב. לרביעית דם מן המת הרי יכול לקרוש ולעמוד על כזית ויש לומר דשאני מת דהוה ממעיטנן דם משום דגזעו מחליף כדדרשינן בריש דם הנדה נדה נה. מה עצם שנברא עמו ואין גזעו מחליף יצאו שינים שלא נבראו עמו יצאו שער וצפורן שאע"פ שנבראו עמו גזען מחליף ופריך והרי בשר דגזעו מחליף וטמא ומשני מקומו נעשה צלקת ועוד קשה בפרק כל שעה פסחים דף כב. דלא משני אקושיא דדם כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה ודמה הותרה כדמשני אקושיא דחלב וגיד משמע דלא חשיב כבשר לפיכך צריך לומר שיש שום ריבוי דמרבינן ביה דם נבילות ולבתר דמרבה ביה מסתבר לאוקומי רבויא ברביעית שיכול לקרוש ולעמוד על כזית: אין מתנדבין לוג שנים וחמשה. תימה כי היכי דאמרי' לעיל מנחות דף קג. גבי מנחות דאם אמר חצי עשרון יביא עשרון שלם עשרון ומחצה יביא שנים הכא נמי נימא כי אמר לוג או שנים יביא שלשה שהם נסכי כבש וכי אמר חמשה יביא ששה שהם נסכי פר ושמא הכי נמי היכא דאמר הרי עלי אבל הכא מיירי בנדבה דיש לוג אחד או שנים לפניו ואמר הרי אלו לנסכים ובגמרא גבי יש קבע לנסכים פירש בקונטרס כגון דאמר הרי עלי כך וכך לוגין למדה: ששה לנדבה. בפרק בתרא דף קז: מייתי לה לקמן ופליגי אמוראי כנגד מי: אמר אביי אם תמצא לומר כו'. מספקא ליה לאביי משום קושיא דרב אשי: עד עשרה פשיטא לי אחד עשר מיבעיא לי. ואם תאמר שבעה נמי תיבעי אי לשני כלים איכוין עד דממלא להו לא קרבי או לאיל וכבש איכוין וי"ל דלא מיבעיא ליה אלא בתרי מחד מינא וחד מחד מינא אי אמר או לא אבל פשיטא דחד מחד מינא וחד מחד מינא אמרינן: מה נשתנית שנאמר בה נפש. דאי משום דאין באה בשותפות הוה ליה למיכתב איש או לשון אחר דמשמע יחיד דוקא: חמשה מיני טיגון. לא היה מטגן מנחת סולת מאפה תנור אלא מנחת מחבת ומרחשת לחודייהו אלא קורא טיגון מה שיש בכולו שמן:

316 שבת פתח ↗

וְאַמַּאי קָרוּ לֵיהּ ״רֹאשׁ הַמְדַבְּרִים בְּכָל מָקוֹם״? דְּיָתְבִי רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְיָתֵיב יְהוּדָה בֶּן גֵּרִים גַּבַּיְיהוּ. פָּתַח רַבִּי יְהוּדָה וְאָמַר: כַּמָּה נָאִים מַעֲשֵׂיהֶן שֶׁל אוּמָּה זוֹ: תִּקְּנוּ שְׁוָוקִים, תִּקְּנוּ גְּשָׁרִים, תִּקְנוּ מֶרְחֲצָאוֹת. רַבִּי יוֹסֵי שָׁתַק. נַעֲנָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי וְאָמַר: כׇּל מַה שֶּׁתִּקְּנוּ, לֹא תִּקְּנוּ אֶלָּא לְצוֹרֶךְ עַצְמָן. תִּקְּנוּ שְׁוָוקִין — לְהוֹשִׁיב בָּהֶן זוֹנוֹת, מֶרְחֲצָאוֹת — לְעַדֵּן בָּהֶן עַצְמָן, גְּשָׁרִים — לִיטּוֹל מֵהֶן מֶכֶס. הָלַךְ יְהוּדָה בֶּן גֵּרִים וְסִיפֵּר דִּבְרֵיהֶם, וְנִשְׁמְעוּ לַמַּלְכוּת. אָמְרוּ: יְהוּדָה שֶׁעִילָּה — יִתְעַלֶּה. יוֹסֵי שֶׁשָּׁתַק — יִגְלֶה לְצִיפּוֹרִי. שִׁמְעוֹן שֶׁגִּינָּה — יֵהָרֵג.

320 שבת פתח ↗

מַתְנִי׳ הַבּוֹנֶה, כַּמָּה יִבְנֶה וִיהֵא חַיָּיב? הַבּוֹנֶה כׇּל שֶׁהוּא, וְהַמְסַתֵּת וְהַמַּכֶּה בַּפַּטִּישׁ וּבְמַעֲצָד, הַקּוֹדֵחַ כׇּל שֶׁהוּא — חַיָּיב. זֶה הַכְּלָל: כׇּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה, וּמְלַאכְתּוֹ מִתְקַיֶּימֶת בַּשַּׁבָּת — חַיָּיב. וְכֵן רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף הַמַּכֶּה בְּקוּרְנָס עַל הַסַּדָּן בִּשְׁעַת מְלָאכָה — חַיָּיב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְתַקֵּן מְלָאכָה. גְּמָ׳ כׇּל שֶׁהוּא לְמַאי חַזְיָא? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: שֶׁכֵּן עָנִי חוֹפֵר גּוּמָּא לְהַצְנִיעַ בָּהּ פְּרוּטוֹתָיו. דִּכְווֹתַהּ גַּבֵּי מִשְׁכָּן, שֶׁכֵּן תּוֹפְרֵי יְרִיעוֹת חוֹפְרִין גּוּמָּא לְהַצְנִיעַ בָּהּ מַחֲטֵיהֶן. אַבָּיֵי אָמַר: כֵּיוָן דְּמִשַּׁתְּכִי לָא עָבְדִי הָכִי. אֶלָּא, שֶׁכֵּן עָנִי עוֹשֶׂה פִּיטְפּוּטֵי כִּירָה קְטַנָּה לִשְׁפּוֹת עָלֶיהָ קְדֵירָה קְטַנָּה. דִּכְווֹתַהּ גַּבֵּי מִשְׁכָּן, מְבַשְּׁלֵי סַמָּנִין לִצְבּוֹעַ יְרִיעוֹת שֶׁחָסְרָה מְלַאכְתָּן, עוֹשִׂין פִּיטְפּוּטֵי כִּירָה קְטַנָּה לִשְׁפּוֹת עָלֶיהָ יוֹרָה קְטַנָּה. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: אֵין עֲנִיּוּת בִּמְקוֹם עֲשִׁירוּת. אֶלָּא, שֶׁכֵּן בַּעַל הַבַּיִת שֶׁיֵּשׁ לוֹ נֶקֶב בְּבִירָתוֹ וְסוֹתְמוֹ, דִּכְווֹתַהּ גַּבֵּי מִשְׁכָּן, שֶׁכֵּן קֶרֶשׁ שֶׁנָּפְלָה בּוֹ דַּרְנָא — מַטִּיף לְתוֹכָהּ אֲבָר וְסוֹתְמוֹ. אָמַר שְׁמוּאֵל: הַמְצַדֵּד אֶת הָאֶבֶן — חַיָּיב. מֵיתִיבִי, אֶחָד נוֹתֵן אֶת הָאֶבֶן וְאֶחָד נוֹתֵן אֶת הַטִּיט — הַנּוֹתֵן אֶת הַטִּיט חַיָּיב! וְלִיטַעְמָיךְ, אֵימָא סֵיפָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: וַאֲפִילּוּ הֶעֱלָה וְהִנִּיחַ עַל גַּבֵּי דִּימוֹס שֶׁל אֲבָנִים — חַיָּיב! אֶלָּא תְּלָתָא בִּנְיָינֵי הָווּ: תַּתָּא, מְצִיעָאָה, וְעִילָּאָה. תַּתָּא בָּעֵי צַדּוֹדֵי וְעַפְרָא. מְצִיעָא בָּעֵי נָמֵי טִינָא. עִילָּאָה בְּהַנָּחָה בְּעָלְמָא. וְהַמְסַתֵּת. מְסַתֵּת מִשּׁוּם מַאי מִיחַיַּיב? רַב אָמַר: מִשּׁוּם בּוֹנֶה, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מִשּׁוּם מַכֶּה בַּפַּטִּישׁ. הָעוֹשֶׂה נֶקֶב בְּלוּל שֶׁל תַּרְנְגוֹלִים, רַב אָמַר: מִשּׁוּם בּוֹנֶה, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מִשּׁוּם מַכֶּה בַּפַּטִּישׁ. עַיֵּיל שׁוּפְתָּא בְּקוֹפִינָא דְמָרָא, רַב אָמַר: מִשּׁוּם בּוֹנֶה, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מִשּׁוּם מַכֶּה בַּפַּטִּישׁ. וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן קַמַּיְיתָא — בְּהַהִיא קָאָמַר רַב, מִשּׁוּם דְּדֶרֶךְ בִּנְיָן בְּכָךְ. אֲבָל עוֹשֶׂה נֶקֶב בְּלוּל שֶׁל תַּרְנְגוֹלִים, דְּאֵין דֶּרֶךְ בִּנְיָן בְּכָךְ — אֵימָא מוֹדֶה לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל. וְאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהָא — בְּהָא קָאָמַר רַב, מִשּׁוּם דְּדָמֵי לְבִנְיָן, דְּעַבְדֵיהּ לְאַוֵּירָא, אֲבָל שׁוּפְתָּא בְּקוֹפִינָא דְמָרָא דְּאֵין דֶּרֶךְ בִּנְיָן בְּכָךְ — אֵימָא מוֹדֶה לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל. וְאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהָא, בְּהָא קָאָמַר שְׁמוּאֵל, אֲבָל בְּהָנָךְ תַּרְתֵּי — אֵימָא מוֹדֶה לֵיהּ לְרַב, צְרִיכָא. בְּעָא מִינֵּיהּ רַב נָתָן בַּר אוֹשַׁעְיָא מֵרַבִּי יוֹחָנָן: מְסַתֵּת מִשּׁוּם מַאי מִיחַיַּיב? אַחְוִי לֵיהּ בִּידֵיהּ מִשּׁוּם מַכֶּה בַּפַּטִּישׁ. וְהָאֲנַן תְּנַן: הַמְסַתֵּת וְהַמַּכֶּה בַּפַּטִּישׁ! אֵימָא: הַמְסַתֵּת הַמַּכֶּה בַּפַּטִּישׁ. תָּא שְׁמַע:

321 עירובין פתח ↗

לֹא בִּיטְּלוֹ — לָא. אָמַר רַב הוּנָא: מַאן תָּנָא אֹהָלוֹת — רַבִּי יוֹסֵי הִיא.

324 בבא בתרא פתח ↗

מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא: חוּט מֹאזְנַיִם שֶׁל חֶנְוָנִי וְשֶׁל בַּעֲלֵי בָתִּים – טֶפַח! קָנֶה וּמִתְנָא שֶׁלָּהּ אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, דְּלָא תְּנַן.

326 שבת פתח ↗

אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאן ״לֹא הוֹדוּ לוֹ״ — רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי. דִּתְנַן: כַּוֶּרֶת שֶׁל קַשׁ וּשְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל קָנִים — רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא, וְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי מְטַהֵר.

334 סנהדרין פתח ↗

אָמְרוּ לוֹ: הַכַּדּוּר וְהָאִמּוּם וְהַקָּמֵיעַ וּצְרוֹר הַמַּרְגָּלִיּוֹת וּמִשְׁקוֹלֶת קְטַנָּה, מַהוּ? אָמַר לָהֶן: הֵן טְמֵאִין, וְטַהֲרָתָן בְּמָה שֶׁהֵן.

338 יבמות פתח ↗

וְהִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא יְקַפֵּחַ אֶתְכֶם בַּהֲלָכוֹת, לְפִי שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת תְּשׁוּבוֹת בְּצָרַת הַבַּת שֶׁהִיא מוּתֶּרֶת. אֲבָל מֵעִיד אֲנִי עָלַי שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁעַל מְדוֹכָה זוֹ יָשַׁב חַגַּי הַנָּבִיא, וְאָמַר שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים: צָרַת הַבַּת אֲסוּרָה,

349 רש"י על שבת פתח ↗

אבל טמא מגע מדרס - והוי ראשון לטומאה דעדיין כלי הוא דחזי למילתיה דהא מיתקנה ראשונה ואף למדרס הוא ראוי אי הוה נעיל ליה זב מכאן ולהבא מיהו מטומאת מדרס קמייתא דהויא עליה טהו' כדאמרינן לקמן פנים חדשות באו לכאן וכל תורת מנעל שהיתה עליה בשעת קבלת טומאה ראשונה הלכה לה וכיון דכלי הוא הוי ראשון שהרי נגע בעצמו כשהיה אב הטומא' וכל זמן שהוא כלי וראוי לקבל טומאה לא טהר מטומאת המגע:

357 סנהדרין פתח ↗

מַתְנִי׳ בַּעַל אוֹב – זֶה פִּיתוֹם הַמְדַבֵּר מִשֶּׁחְיוֹ, וְיִדְּעוֹנִי – זֶה הַמְדַבֵּר בְּפִיו. הֲרֵי אֵלּוּ בִּסְקִילָה, וְהַנִּשְׁאָל בָּהֶם בְּאַזְהָרָה. גְּמָ׳ מַאי שְׁנָא הָכָא דְּקָתָנֵי בַּעַל אוֹב וְיִדְּעוֹנִי, וּמַאי שְׁנָא גַּבֵּי כָּרֵיתוֹת דְּקָתָנֵי בַּעַל אוֹב וְשַׁיְּירֵיהּ לְיִדְּעוֹנִי? רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: הוֹאִיל וּשְׁנֵיהֶן בְּלָאו אֶחָד נֶאֶמְרוּ. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: יִדְּעוֹנִי, לְפִי שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה. וְרַבִּי יוֹחָנָן, מַאי שְׁנָא בַּעַל אוֹב דְּנָקֵט? מִשּׁוּם דִּפְתַח בֵּיהּ קְרָא. וְרֵישׁ לָקִישׁ, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַבִּי יוֹחָנָן? אָמַר רַב פָּפָּא: חֲלוּקִין הֵן בְּמִיתָה. וְרַבִּי יוֹחָנָן: חֲלוּקָּה דְּלָאו – שְׁמָהּ חֲלוּקָּה, דְמִיתָה – לֹא שְׁמָהּ חֲלוּקָּה. וְרַבִּי יוֹחָנָן, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרֵישׁ לָקִישׁ? אָמַר לָךְ: מַתְנִיתִין דְּכָרֵיתוֹת רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דְּאָמַר: לָא בָּעֵינַן מַעֲשֶׂה. וְרֵישׁ לָקִישׁ: נְהִי דְּלָא בָּעֵי רַבִּי עֲקִיבָא מַעֲשֶׂה רַבָּה, מַעֲשֶׂה זוּטָא בָּעֵי. מְגַדֵּף, מַאי מַעֲשֶׂה אִיכָּא? עֲקִימַת שְׂפָתָיו הָוֵי מַעֲשֶׂה. בַּעַל אוֹב, מַאי מַעֲשֶׂה אִיכָּא? הַקָּשַׁת זְרוֹעוֹתָיו הָוֵי מַעֲשֶׂה. וַאֲפִילּוּ לְרַבָּנַן? וְהָתַנְיָא: אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַעֲשֶׂה, כְּגוֹן זִיבּוּחַ, קִיטּוּר, וְנִיסּוּךְ, וְהִשְׁתַּחֲוָאָה. וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאן תְּנָא הִשְׁתַּחֲוָאָה? רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דְּאָמַר: לָא בָּעֵינַן מַעֲשֶׂה. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, כְּפִיפַת קוֹמָתוֹ לְרַבָּנַן הָוֵי מַעֲשֶׂה. הַשְׁתָּא לְרֵישׁ לָקִישׁ, כְּפִיפַת קוֹמָתוֹ לְרַבָּנַן לָא הָוֵי מַעֲשֶׂה, הַקָּשַׁת זְרוֹעוֹתָיו דְּבַעַל אוֹב הָוֵי מַעֲשֶׂה? כִּי קָאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ נָמֵי – לְרַבִּי עֲקִיבָא, אֲבָל לְרַבָּנַן – לָא. אִי הָכִי, יָצָא מְגַדֵּף וּבַעַל אוֹב מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא אָמַר עוּלָּא: בִּמְקַטֵּר לַשֵּׁד. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: מְקַטֵּר לַשֵּׁד – עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה הוּא! אֶלָּא, אָמַר רָבָא: בִּמְקַטֵּר לְחַבָּר. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: הַמְקַטֵּר לְחַבָּר – חוֹבֵר חָבֵר הוּא. אִין, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: חוֹבֵר זֶה בִּסְקִילָה. תָּנוּ רַבָּנַן: ״חֹבֵר חָבֶר״ – אֶחָד חֶבֶר גָּדוֹל וְאֶחָד חֶבֶר קָטָן, וַאֲפִילּוּ נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים. אָמַר אַבָּיֵי: הִלְכָּךְ, הַאי מַאן דְּצָמֵיד זִיבּוּרָא וְעַקְרַבָּא, אַף עַל גַּב דְּקָא מִיכַּוֵּין דְּלָא לַיזְּקוּ, אָסוּר. וְרַבִּי יוֹחָנָן, מַאי שְׁנָא דִּכְפִיפַת קוֹמָתוֹ לְרַבָּנַן הָוֵי מַעֲשֶׂה, וַעֲקִימַת שְׂפָתָיו לָא הָוֵי מַעֲשֶׂה? אָמַר רָבָא: שָׁאנֵי מְגַדֵּף, הוֹאִיל וְיֶשְׁנוֹ בַּלֵּב.

358 קידושין פתח ↗

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: עַד הֵיכָן כִּיבּוּד אָב וָאֵם? אָמַר לָהֶם: צְאוּ וּרְאוּ מָה עָשָׂה נׇכְרִי אֶחָד לְאָבִיו בְּאַשְׁקְלוֹן, וְדָמָא בֶּן נְתִינָה שְׁמוֹ. בִּקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ חֲכָמִים אֲבָנִים לָאֵפוֹד בְּשִׁשִּׁים רִיבּוֹא שָׂכָר, וְרַב כָּהֲנָא מַתְנֵי בִּשְׁמוֹנִים רִיבּוֹא, וְהָיָה מַפְתֵּחַ מוּנָּח תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו שֶׁל אָבִיו, וְלֹא צִיעֲרוֹ.

358 בכורות פתח ↗

יָתֵר בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ, וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה, וּכְתִיב: ״וַיְהִי אִישׁ מָדוֹן אֶצְבַּע יָדָיו וְאֶצְבַּע רַגְלָיו שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ״, מָר סָבַר בִּגְנוּתֵיהּ מִשְׁתַּעֵי, וּמָר סָבַר בִּשְׁבָחֵיהּ מִשְׁתַּעֵי. אָמַר רַבָּה: מָה לִי דִּכְתִיב ״שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מִסְפָּר״? צְרִיכִי, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ״ הֲוָה אָמֵינָא: שֵׁית דִּידֵיהּ וְשֵׁית דְּכַרְעֵיהּ, כְּתַב ״עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע״. וְאִי כְּתַב ״עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע״ הֲוָה אָמֵינָא: הוּא חֲמֵשׁ מֵהַאי גִּיסָא וּשְׁבַע מֵהַאי גִּיסָא, כְּתַב ״שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ״. ״מִסְפָּר״ — בְּנִסְפֶּרֶת עַל גַּבֵּי הַיָּד. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁבָּא לִפְנֵי רַבִּי טַרְפוֹן, יָתֵר בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע. אָמַר לוֹ: כְּמוֹתְךָ יִרְבּוּ בְּיִשְׂרָאֵל! אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי: מִשָּׁם רְאָיָה? כָּךְ אָמַר לוֹ: כְּמוֹתְךָ יִתְמַעֲטוּ מַמְזֵירֵי וּנְתִינֵי מִיִּשְׂרָאֵל! הַשּׁוֹלֵט בִּשְׁתֵּי יָדָיו. תָּנוּ רַבָּנַן — אִיטֵּר, בֵּין בַּיָּד בֵּין בָּרֶגֶל — פָּסוּל. הַשּׁוֹלֵט בִּשְׁתֵּי יָדָיו — רַבִּי פּוֹסֵל וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין. מָר סָבַר — כְּחִישׁוּתָא אַתְחִלָא בְּיָמִין, וּמָר סָבַר — בְּרִיּוּתָא אַתְחִלָא בִּשְׂמֹאל. מַתְנִי׳ הַכּוּשִׁי, הַגִּיחוֹר, וְהַלַּבְקָן, וְהַקִּפֵּחַ, וְהַנַּנָּס, וְהַחֵרֵשׁ, וְהַשּׁוֹטֶה, וְהַשִּׁיכּוֹר, וּבַעֲלֵי נְגָעִים טְהוֹרִים — פְּסוּלִין בְּאָדָם וּכְשֵׁרִים בַּבְּהֵמָה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שׁוֹטָה מִן הַבְּהֵמָה אֵינָהּ מִן הַמּוּבְחָר. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף בַּעֲלֵי הַדִּלְדּוּלִין פְּסוּלִין בָּאָדָם וּכְשֵׁרִין בַּבְּהֵמָה. גְּמָ׳ כּוּשִׁי — אוּכָּמָא, גִּיחוֹר — חִיוָּורָא, לַבְקָן — סוּמָּקָא. אִינִי? וְהָא הָהוּא דַּאֲמַר לְהוּ ״מַאן בָּעֵי לוּקְיָאנֵי״, וְאִישְׁתְּכַח חִיוָּורָא! אֶלָּא: כּוּשִׁי — אוּכָּמָא, גִּיחוֹר — סוּמָּקָא, כִּדְאָמְרִי אִינָשֵׁי: ״סוּמָּקָא גִּיחְיָא״, לַבְקָן — חִיוָּורָא, כְּהָהוּא דַּאֲמַר לְהוּ ״מַאן בָּעֵי לוּקְיָאנֵי״, וְאִישְׁתְּכַח חִיוָּורֵי. קִפֵּחַ. תָּנֵי רַב זְבִיד: גָּבוֹהַּ. אִינִי? וְהָתָנֵי רַבִּי אֲבָהוּ: מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשְׁתַּבֵּחַ בְּבַעֲלֵי קוֹמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גׇּבְהוֹ״. אָמַר רַב פָּפָּא: בַּאֲרִיכָא שְׁמִיטָה סַנְיָא. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: גָּבוֹהַּ לֹא יִשָּׂא גְּבוֹהִית — שֶׁמָּא יֵצֵא מֵהֶן תּוֹרֶן, נַנָּס לֹא יִשָּׂא נַנֶּסֶת — שֶׁמָּא יֵצֵא מֵהֶם אֶצְבָּעִי, לָבָן לֹא יִשָּׂא לְבָנָה — שֶׁמָּא יֵצֵא מֵהֶם בּוֹהֵק, שָׁחוֹר לֹא יִשָּׂא שְׁחוֹרָה — שֶׁמָּא יֵצֵא מֵהֶן טָפוּחַ. הַחֵרֵשׁ, הַשּׁוֹטֶה, וְהַשִּׁכּוֹר. שִׁכּוֹר מַחֵיל עֲבוֹדָה, בַּהֲדֵי מוּמֵי דְּמַחֲילִי עֲבוֹדָה בָּעֵי לְמִיחְשַׁב! בִּשְׁאָר דְּבָרִים הַמְשַׁכְּרִים. וּדְלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּתַנְיָא: אָכַל דְּבֵילָה קְעִילִית, וְשָׁתָה חָלָב אוֹ דְּבַשׁ, נִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ — חַיָּיב. מַתְנִי׳ אֵלּוּ כְּשֵׁרִין בָּאָדָם וּפְסוּלִין בַּבְּהֵמָה: אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, טְרֵיפָה, וְיוֹצֵא דּוֹפֶן, וְשֶׁנֶּעֶבְדָה בָּהֶן עֲבֵירָה, וְשֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם. וְהַנּוֹשֵׂא נָשִׁים בַּעֲבֵירָה — פָּסוּל עַד שֶׁיַּדִּירֶנָּה הֲנָאָה, וְהַמִּטַּמֵּא לְמֵתִים — פָּסוּל עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו שֶׁלֹּא יְהֵא מִטַּמֵּא לְמֵתִים. גְּמָ׳ וְאֵלּוּ כְּשֵׁירִין בָּאָדָם, מַאי באותו ״אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ״? אִילֵּימָא אַהֲרֹן וּבָנָיו, דִּכְוָתֵיהּ תַּיִישׁ וּבְנוֹ, מִי נָהֵיג? וְהָתַנְיָא: ״אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ״ נוֹהֵג בִּנְקֵבוֹת, וְאֵינוֹ נוֹהֵג בִּזְכָרִים! אֶלָּא תְּיָישָׁה וּבְנָהּ, דִּכְוָותַהּ הָכָא כֹּהֶנֶת וּבְנָהּ, כֹּהֶנֶת בַּת עֲבוֹדָה הִיא? לְעוֹלָם אַהֲרֹן וּבָנָיו, דִּכְוָותַהּ הָכָא תַּיִישׁ וּבְנוֹ. אָמְרִי בְּמַעְרְבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין: עֲדָא אָמְרָה חֲנַנְיָה הִיא, דְּתַנְיָא: ״אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ״ נוֹהֵג בִּנְקֵבוֹת וְאֵינוֹ נוֹהֵג בִּזְכָרִים, חֲנַנְיָה אוֹמֵר: נוֹהֵג בִּזְכָרִים וּבִנְקֵבוֹת. וְהַנּוֹשֵׂא נָשִׁים כּוּ׳. תָּנָא: נוֹדֵר וְעוֹבֵד, יוֹרֵד וּמְגָרֵשׁ. וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא אָזֵיל לְגַבֵּי חָכָם וְשָׁרֵי לֵיהּ! קָסָבַר: צָרִיךְ לְפָרֵט אֶת הַנֶּדֶר. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר צָרִיךְ לְפָרֵט אֶת הַנֶּדֶר, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר אֵין צָרִיךְ לְפָרֵט אֶת הַנֶּדֶר, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? דְּמַדְּרִינַן לֵיהּ בְּרַבִּים. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר נֶדֶר שֶׁהוּדַּר בְּרַבִּים אֵין לוֹ הֲפָרָה, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר יֵשׁ לוֹ הֲפָרָה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? דְּמַדְּרִינַן

358 איכה רבה פתח ↗

חַד כּוּתָאי אֲמַר אֲנִי אָזֵיל וְחָמֵי חַד סָבָא דִּיהוּדָאֵי דִּמְפַלִּין בְּבַרְיָיתָא, אֲתָא יָתֵיב לֵיהּ גַּבֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ חֲמִית בְּחֶלְמִי אַרְבְּעָה אֲרָזִין וְאַרְבְּעָה שִׁקְמִין וְדוּר דְּתֶבֶן וְתוֹרָא רְכִיב עֲלֵיהוֹן. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תִּפַּח רוּחֵיהּ דְּהַהוּא גַבְרָא, אַרְבְּעָה אֲרָזִין, אַרְבַּעְתֵּי שׁוּלְטָתָא דְּעַרְסָא. אַרְבְּעָה שִׁקְמִין, אַרְבַּעַת שִׁיטוֹתָא דְעַרְסָא. דּוּר דְּתֶבֶן, הֲדָא הוּא חַבְלִין דִּידֵיהּ. וְתוֹרָא רָכֵיב עֲלֵיהוֹן, הוּא מַשְׁכָא דְעַרְסָא דְּדָמִיךְ עִלָוֵיהּ, וְהַהוּא גַּבְרָא סְלִיק עֲלָהּ וְלָא נָחֵית, וְכֵן הֲוָה לֵיהּ. אֲתָא חוֹרָן וַאֲמַר לֵיהּ חֲמֵית בְּחֶלְמִי זֵיתָא בִּשְׁעַת נִצְבָּא, אֲמַר לֵיהּ הַהוּא גַבְרָא חֲמֵי נְהוֹר סַגִּין. אֲתָא חוֹרָן וַאֲמַר לֵיהּ חֲמֵית בְּחֶלְמִי זֵיתָא בִּשְׁעַת חֲבָטָא, וַאֲמַר לֵיהּ הַהוּא גַבְרָא תַּקֵּן חַרְצֵיהּ לְמַחָאתָה פרוש מכות, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי לְדֵין אֲמַרְתְּ כְּדֵין וְלִי אֲמַרְתְּ כְּדֵין, אֲמַר לֵיהּ תִּיפַּח רוּחֵיהּ דְּהַהוּא גַבְרָא דֵּין חֲמָא בִּשְׁעַת נִצְבָּא וְדֵין בִּשְׁעַת חֲבָטָה.

363 תלמוד ירושלמי ברכות פתח ↗

אָמַר רִבִּי פִּינְחָס עוּבְדָּא הֲוָה בְּרַב דַּהֲוָה עַיָיל מֵחֲמָתָהּ דְּטִיבֵּרִיָּא פָּגְעוּן בֵּיהּ רוֹמָאֵי. אָמְרוּן לֵיהּ מִן דְּמַאן אַתּ. אֲמַר לוֹן מִן דְּסופיינוס. וּפְנִינֵהּ. בְּרַמְשָׁא אָתוּ לְגַבֵּיהּ אָמְרִין לֵיהּ עַד אֵימָתַי אַתְּ מְקַיֵים עִם אִילֵּין יְהוּדָאֵי אֲמַר לוֹן לָמָּה. אָמְרִין לֵיהּ פְּגָעִינָן בְּחַד אָמְרִין לֵיהּ יְהוּדָאִי וַאֲמָרִינָן לֵיהּ מִן דְּמָאן אַתְּ אֲמַר לָן דְּסופיינוס. אֲמַר לוֹן וּמַה עֲבַדְתּוּן לֵיהּ. אָמְרוּ לֵיהּ דַּיוֹ לֵיהּ פְנִינָן יָתֵיהּ. אֲמָר לוֹן יְאוּת עַבְדִיתוּן. וּמַה מִי שֶׁהוּא נִתְלָה בְּבָשָׂר וְדָם נִיצוֹל. מִי שֶׁהוּא נִתְלָה בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא כָּל שֶׁכֵּן. הֲדָא הִיא דִכְתִיב כָּל אֲשֶׁר יִקְרָא בְּשֵׁם יי יְמַלֵּט. אָמַר רִבִּי אֲלֶכְסַנְדְּרִי עוּבְדָּא בְחַד אַרְכוֹן דַּהֲוָה שְׁמֵיהּ אֲלֶכְסַנְדְּרוֹס וַהֲוָה קַיֵים דַּיֵין חַד לֵיסְטֵיס. אֲמַר לֵיהּ מַה שְׁמָךְ אֲלֶכְסַנְדְּרוֹס. אֲמַר לֵיהּ אֲלֶכְסַנְדְּרוֹס פְּנֵה לַאֲלֶכְסַנְדְּרִיָּאה. וּמַה אִם מִי שֶׁשְּׁמוֹ כִּשְׁמוֹ שֶׁל בָּשָׂר וְדָם הוּא נִיצוֹל. מִי שֶׁשְּׁמוֹ כִּשְׁמוֹ שֶׁל הַקַּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. הֲדָא הִיא דִכְתִיב כָּל אֲשֶׁר יִקְרָא בְּשֵׁם ה׳ יְמַלֵּט. רִבִּי פִּינְחָס אָמַר בָּהּ תַּרְתֵי חָדָא בְשֵׁם רִבִּי זְעִירָא וְחַד בְּשֵׁם רִבִּי תַנְחוּם בַּר חֲנִילָאי. רִבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רִבִּי זְעִירָא אָמַר בָּשָׂר וְדָם יֵשׁ לוֹ פַּטְרוֹן. אִם הִטְרִיחַ עָלָיו בְּיוֹתֵר הוּא אוֹמֵר אַשְׁכַּח פַּלָּן דְּקָא מַטְרְחָא לִי. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן. אֶלָּא כָּל מַה שֶׁאַתְּ מַטְרִיחַ עָלָיו הוּא מְקַבְּלָךְ. הֲדָא הִיא דִכְתִיב הַשְׁלֵךְ עַל יי יָהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ. רִבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רִבִּי תַנְחוּם בַּר חֲנִילָאי בָּשָׂר וְדָם יֵשׁ לוֹ פַּטְרוֹן. וּבָאוּ שׂוֹנְאִים וְתָפְשׂוּ אוֹתוֹ עַל פֶּתַח חֲצֵירוֹ שֶׁל פַּטְרוֹנוֹ. עַד דְּצָוַוח לֵיהּ עַד דְּהוּא נְפַק עָבְרָת חַרְבָּא עַל קָדְלֵּיהּ וְקָטְלָת יָתֵיהּ. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִצִּיל אֶת יְהוֹשָׁפָט מֵחֶרֶב אֲרָם. דִּכְתִיב וַיִּזְעַק יְהוֹשָׁפָט וַיי עֲזָרוֹ וַיְסִיתֵּם אֱלֹהִים מִמֶּנּוּ. מְלַמֵּד שֶׁלֹּא הָיָה חָסֵר אֶלָּא חִיתּוּךְ הָראשׁ וַיְסִיתֵּם אֱלֹהִים מִמֶּנּוּ. רִבִּי זְעִירָא בְּרֵיהּ דְּרִבִּי אַבָּהוּ רִבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רִבִּי אֶלְעָזָר אַשְׁרֵי שֶׁאֵל יַעֲקֹב בְּעֶזְרוֹ וגו׳. מַה כְתִיב בַּתְרֵיהּ עֹשֶׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וְכִי מַה עִנְיָין זֶה לַזֶּה. אֶלָּא מֶלֶךְ בָּשָׂר וְדָם יֵשׁ לוֹ פַּטְרוֹן שׁוֹלֵט בְּאֵיפַּרְכִיָּא אַחַת וְאֵינוֹ שׁוֹלֵט בְּאֵיפַּרְכִיָּא אֲחֶרֶת. אֲפִילוּ תֵימַר קוֹזְמוֹקְלָטוֹר שׁוֹלֵט בַּיַּבָּשָׁה שֶׁמָּא שׁוֹלֵט בַּיָּם. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵט בַּיָּם וְשׁוֹלֵט בַּיַּבָּשָׁה. וּמַצִּיל בַּיָּם מִן הַמַּיִם וּבַיַּבָּשָׁה מִן הָאֵשׁ. הוּא שֶׁהִצִּיל אֶת מֹשֶׁה מֵחֶרֶב פַּרְעֹה. הִצִּיל אֶת יוֹנָה מִמְּעֵי הַדָּגָה. חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה מִכִּבְשָׁן הָאֵשׁ. לְדָנִיֵּאל מִבּוֹר אֲרָיוֹת. הֲדָא הִיא דִכְתִיב עוֹשֶׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וגו׳. אָמַר רִבִּי תַּנְחוּמָא מַעֲשֶה בִּסְפִינָּה אַחַת שֶׁל גּוֹיִם שֶׁהָיְתָה פוֹרֶשֶׂת בַּיָּם הַגָּדוֹל וְהָיֶה בָּהּ תִּינּוֹק אֶחָד יְהוּדִי. עָמַד עֲלֵיהֶם סַעַר גָּדוֹל בַּיָּם וְעָמַד כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן וְהִתְחִיל נוֹטֵל יִרְאָתוֹ בְיָדוֹ וְקוֹרֵא וְלֹא הוֹעִיל כְּלוּם. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ שֶׁלֹּא הוֹעִילוּ כְּלוּם אָמְרוּ לָאוֹתוֹ יְהוּדִי. בְּנִי קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ שֶׁשָּׁמַעְנוּ שֶׁהוּא עוֹנֶה אֶתְכֶם כְּשֶׁאַתֶּם צוֹעֲקִים אֵלָיו וְהוּא גִיבּוֹר. מִיַּד עָמַד הַתִּינּוֹק בְּכָל לִבּוֹ וְצָעַק וְקִיבֵּל מִמֶּנּוּ הַקָּדוֹשׁ בְּרוּךְ הוּא תְפִילָּתוֹ וְשָׁתַק הַיָּם. כֵּיוָן שֶׁיָּרְדוּ לַיַּבָּשָׁה יָרְדוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד לִקְנוֹת צְרָכָיו. אָמְרוּ לוֹ לְאוֹתוֹ תִינּוֹק לֵית אַתְּ בְּעִי מַזְבִּין לָךְ כְּלוּם. אְמַר לְהוֹן מַה אַתּוּן בָּעֵי מִן הָהֵן אַכְּסֶנָּיָּא עֲלוּבָה. אָמרוּ לוֹ אַתְּ אַכְּסֶנָּיָּא עֲלוּבָה. אִינּוּן אַכְּסֶנָּיָָּא עֲלוּבָה אִינּוּן הָכָא וְטַעֲוָותְהוֹן בְּבָבֶל. וְאִינּוּן הָכָא וְטַעֲוָותְהוֹן בְּרוֹמֵי. וְאִינּוּן הָכָא וְטַעֲוָותְהוֹן עִמָּהוֹן וְלָא מְהַנּוּן לְהוֹן כְּלוּם. אֲבָל אַתְּ כָּל אָהֶן דְּאַתְּ אֲזַל אֱלָהֵךְ עִמָּךְ. הָהוּא דִּיכְתִיב כַּיי אֱלהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵינוּ אֵלָיו. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר בָּשָׂר וְדָם יֵשׁ לוֹ קָרוֹב. אִם הָיָה עָשִׁיר הוּא מוֹדֶה בוֹ. וְאִם הָיָה עָנִי כּוֹפֵר בּוֹ. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן אֶלָּא אֲפִילוּ יִשְׂרָאֵל נְתוּנִין בִּירִידָה הַתַּחְתּוֹנָה הוּא קוֹרֵא אוֹתָם אַחַי וְרֵיעָי. וּמַה טַעַם לְמַעַן אַחַי וְרֵיעָי. רִבִּי אָבוּן וְרִבִּי אָחָא וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בָּשָׂר וְדָם יֵשׁ לוֹ קָרוֹב. אִם הָיָה פִילוֹסוֹפוֹס הוּא אוֹמֵר הָהֵן פַּלָּן מִתְקָרֵב לֹן. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹרֵא לְכָל יִשְׂרָאֵל קְרוֹבִים הֲדָא הִיא דִכְתִיב וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ. מָקוֹם שֶׁנֶּעֶקְרָה מִמֶּנּוּ עֲבוֹדָה זָרָה אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁעָקַר עֲבוֹדָה זָרָה מֵאַרְצֵינוּ כו׳. מַתְנִיתָא כְּשֶׁנֶּעֶקְרָה מִכָּל מְקוֹמוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲבָל אִם נֶעֶקְרָה מִמָּקוֹם אֶחָד אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁעָקַר עֲבוֹדָה זָרָה מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה. נֶעֶקְרָה מִמָּקוֹם אֶחָד וְנִקְבְּעָה בְּמָקוֹם אַחֵר. מָקוֹם שֶׁנִּיתְּנָה בוֹ אוֹמֵר בָּרוּךְ אֶרֶךְ אַפַּיִם. וּמָקוֹם שֶׁנֶּעֶקְרָה מִמֶּנּוּ אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁעָקַר עֲבוֹדָה זָרָה מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יי אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ כְּשֵׁם שֶׁעָקַרְתָּה אוֹתָהּ מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה כַּךְ תַּעֲקוֹר אוֹתָהּ מִן הַמְּקוֹמוֹת כוּלָּם וְתַחֲזִיר לֵב עוֹבְדֶיהָ לְעוֹבְדֶּךָ. וְלֹא נִמְצָא מִתְפַּלֵּל עַל עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה. תַּנִּי רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אַף בְּחוּצָה לָאָרֶץ צָרִיךְ לוֹמַר כֵּן. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן כִּי מִי אֲשֶׁר יְחוּבָּר. יבחר כְּתִיב. אֶלָּא כָּל הַחַיִים יֵשׁ בִּטָּחוֹן שֶׁכָּל זְמָן שֶׁאָדָם חַי יֵשׁ לוֹ תִקְוָה. מֵת אָבְדָה תִקְוָותוֹ. מַה טַעֲמָא בְּמוֹת אָדָם רָשָׁע תֹּאבֵד תִּקְוָה. תַּנִּי רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר בְּכָל יוֹם בָּרוּךְ שֶלֹּא עֲשָׂאַנִי גּוֹי. בָּרוּךְ שֶלֹּא עֲשָׂאַנִי בּוּר. בָּרוּךְ שֶלֹּא עֲשָׂאַנִי אִשָּׁה. בָּרוּךְ שֶלֹּא עֲשָׂאַנִי גּוֹי שֶׁאֵין הַגּוֹיִם כְּלוּם כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ. בָּרוּךְ שֶלֹּא עֲשָׂאַנִי בּוּר שֶׁאֵין בּוּר יְרֵא חֵטְ. בָּרוּךְ שֶלֹּא עֲשָׂאַנִי אִשָּׁה שֶׁאֵין הָאִשָּׁה מְצוּוָה עַל הַמִּצְוֹת. אָמַר רִבִּי אָחָא כִּי מִי יְחוּבָּר וגו׳. אֲפִילוּ אוֹתָם שֶׁפָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בִּזְבוּל יֵשׁ לָהֶם בִּטָּחוֹן. לְקָרְבָן אִי אֶיפְשַׁר שֶׁכְּבָר פָּשְׁטוּ יְדֵיהֶן בִּזְבוּל. לְרָחֲקָן אִי אֶיפְשַׁר שֶׁעָשׂוּ תְשׁוּבָה. עֲלֵיהֶן הוּא אוֹמֵר וְיָשְׁנוּ שִׁנַּת עוֹלָם וְלֹא יָקִיצוּ. רַבָּנָן דְּקֵיסַרִין אָמְרֵי קְטַנֵּי גוֹיִם וְחַיָּילוֹתָיו שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר אֵין חַיִּין וְאֵין נִידּוֹנִין. עֲלֵיהֶן הַכָּתוּב אוֹמֵר וְיָשְׁנוּ שִׁנַּת עוֹלָם וגו׳. הָעוֹבֵר לִפְנֵי בָּתֵּי עֲבוֹדָה זָרָה אוֹמֵר בֵּית גֵּאִים יִסַּח יי. רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי בוּן בְּשֵׁם רִבִּי לֵוִי רָאָה אוֹתָם מְזַבְּלִין לַעֲבוֹדָה זָרָה אוֹמֵר זוֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם. הָרוֹאֶה אֶת הַכּוּשִי וְאֶת הַגִּיחוֹר וְאֶת הַלֶּוְוקָן וְאֶת הַכִּיפָּח וְאֶת הַנַּנָּס אוֹמֵר בָּרוּךְ מְשַׁנֶּה אֶת הַבִּרְיוֹת. אֶת הַקָּטוּעַ אֶת הַסּוּמָא וְאֶת מוּכֵּי שְׁחִין אוֹמֵר בָּרוּךְ דַּיָין הָאֱמֶת. מַתְנִיתִין כְּשֶׁהָיוּ שְׁלֵמִים וְנִשְׁתַּנּוּ. אֲבָל אִם הָיָה כֵן מִמְּעֵי אִמּוֹ אוֹמֵר בָּרוּךְ מְשַׁנֶּה אֶת הַבִּרְיוֹת. הָרוֹאֶה אִילָנוֹת נָאִים וּבְנֵי אָדָם נָאִים אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁכֵּן בָּרָא בִּרְיוֹת נָאוֹת בְּעוֹלָמוֹ. מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁרָאָה גוֹיָה אִשָּׁה נָאָה וּבִירֵךְ עָלֶיהָ. לֹא כֵּן אָמַר רִבִּי זְעִירָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא רִבִּי בָּא רִבִּי חִיָיא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן לֹא תְחוֹנֵּם לֹא תִתֵּן עֲלֵיהֶן חֵן. מַה אָמַר. אַבַסְקַנְטָא לֹא אָמַר. אֶלָּא שֶׁכַּךְ בָּרָא בִּרְיוֹת נָאוֹת בְּעוֹלָמוֹ. שֶׁכֵּן אֲפִילוּ רָאָה גָּמָל נָאֶה סוּס נָאֶה חֲמוֹר נָאֶה אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁבָּרָא בִּרְיוֹת נָאוֹת בְּעוֹלָמוֹ. זוּ דַּרְכּוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל לְהִסְתַּכֵּל בַּנָּשִׁים. אֶלָּא דֶּרֶךְ עַקְמוּמִיתָה הָיְתָה. כְּגוֹן הָהֵן פופסדס. וְהִבִּיט בָּהּ שֶׁלֹּא בְטוֹבָתוֹ.

365 רש"י על שבת פתח ↗

חוץ מן המלל - דרך תופרי בגדים למלול מן הבגדים לכופלן מעט סביב התפירה ואח"כ תופר וג' על ג' סופו לתפור לטלאי בבגד עני לכן אחשבוה להיות כלי הלכך צריך להיות בו יותר משיעור המלל כדי שיהא הטלאי שלש על שלש:

366 בבא בתרא פתח ↗

בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יוֹחָנָן מֵרַבִּי בְּנָאָה: חָלוּק שֶׁל תַּלְמִיד חָכָם – כֵּיצַד? כֹּל שֶׁאֵין בְּשָׂרוֹ נִרְאֶה מִתַּחְתָּיו. טַלִּית שֶׁל תַּלְמִיד חָכָם – כֵּיצַד? כֹּל שֶׁאֵין חֲלוּקוֹ נִרְאֶה מִתַּחְתָּיו טֶפַח. שֻׁלְחָן שֶׁל תַּלְמִיד חָכָם – כֵּיצַד? שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי גְּדִיל, וּשְׁלִישׁ גְּלַאי – וְעָלָיו קְעָרוֹת וְיָרָק. וְטַבַּעְתּוֹ מִבַּחוּץ.

368 שבת פתח ↗

רָבָא אָמַר: כִּי לֵית לֵיהּ לְהַךְ תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בִּשְׁאָר בְּגָדִים שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ, שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה אִית לֵיהּ.

372 נדה פתח ↗

תָּא שְׁמַע: חוֹמֶר בְּשִׁכְבַת זֶרַע מִבְּשֶׁרֶץ, וָחוֹמֶר בְּשֶׁרֶץ מִבְּשִׁכְבַת זֶרַע. חוֹמֶר בְּשֶׁרֶץ — שֶׁהַשֶּׁרֶץ אֵין חֲלוּקָה טוּמְאָתוֹ, מָה שֶׁאֵין כֵּן בְּשִׁכְבַת זֶרַע. חוֹמֶר בְּשִׁכְבַת זֶרַע — שֶׁהַשִׁכְבַת זֶרַע מְטַמֵּא בְּכֹל שֶׁהוּא, מָה שֶׁאֵין כֵּן בְּשֶׁרֶץ.

375 מנחות פתח ↗

וָדָם מְנָלַן דְּלָא קָדוֹשׁ לַחֲצָאִין? דְּתָנֵי רַב תַּחְלִיפָא בֶּן שָׁאוּל: קִידֵּשׁ פָּחוֹת מִכְּדֵי הַזָּאָה בִּכְלִי זֶה, וּפָחוֹת מִכְּדֵי הַזָּאָה בִּכְלִי זֶה – לֹא קִידֵּשׁ.

378 נדה פתח ↗

לְמַעוֹטֵי אִישׁ מֵאוֹדֶם. וְהָא דְּתַנְיָא: אִשָּׁה — אֵין לִי אֶלָּא אִשָּׁה, בַּת עֲשָׂרָה יָמִים לְזִיבָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְאִשָּׁה״. לְמָה לִי? לִיגְמַר מִנִּדָּה! צְרִיכָא, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא בְּנִדָּה — הֲוָה אָמֵינָא: נִדָּה, מִשּׁוּם דְּכִי חֲזַאי חַד יוֹמָא בָּעֲיָא לְמֵיתַב שִׁבְעָה; אֲבָל זָבָה, דְּאִי חֲזַאי חַד יוֹמָא — בְּשׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם סַגִּי לַהּ, אֵימָא לָא. צְרִיכָא. וְלִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא בְּזָבָה, וְלָא בָּעֵי בְּנִדָּה, וַאֲנָא יָדַעְנָא דְּאֵין זָבָה בְּלֹא נִדָּה. אִין הָכִי נָמֵי! וְאֶלָּא קְרָא לְמָה לִי? לְמַעוֹטֵי אִישׁ מֵאוֹדֶם. הָא מַיעֵטְתֵּיהּ חֲדָא זִימְנָא? חַד לְמַעוֹטֵי מִשִּׁכְבַת זֶרַע, וְחַד לְמַעוֹטֵי מִדָּם. וְכֵן לְעִנְיַן זְכָרִים. דְּתַנְיָא: ״אִישׁ אִישׁ״ — מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ אִישׁ״? לְרַבּוֹת תִּינוֹק בִּן יוֹם אֶחָד שֶׁהוּא מְטַמֵּא בְּזִיבָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: אֵין צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה״ — ״לַזָּכָר״ כֹּל שֶׁהוּא זָכָר, בֵּין שֶׁהוּא גָּדוֹל בֵּין שֶׁהוּא קָטָן, ״וְלַנְּקֵבָה״ כֹּל שֶׁהִיא נְקֵבָה, בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ אִישׁ״? דִּבְּרָה תּוֹרָה כִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. אַלְמָא, כִּי מְרַבֵּי קְרָא — בֶּן יוֹם אֶחָד מְרַבֵּי. וּרְמִינְהוּ: ״אִישׁ״ — אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ, בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאִישׁ״. אָמַר רָבָא: הִלְכְתָא נִינְהוּ, וְאַסְמְכִינְהוּ רַבָּנַן אַקְּרָאֵי. הֵי הִלְכְתָא וְהֵי קְרָא? אִילֵּימָא בֶּן יוֹם אֶחָד — הִלְכְתָא, וּבֶן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד — קְרָא, קְרָא סְתָמָא כְּתִיב! אֶלָּא בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד — הִלְכְתָא, וּבֶן יוֹם אֶחָד — קְרָא. וְכִי מֵאַחַר דְּהִלְכְתָא הִיא, קְרָא לְמָה לִי? לְמַעוֹטֵי אִשָּׁה מִלּוֹבֶן. לְמָה לִי לְמִכְתַּב בִּזְכָרִים, וּלְמָה לִי לְמִכְתַּב בִּנְקֵבוֹת? צְרִיכִי, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא בִּזְכָרִים — מִשּׁוּם דִּמְטַמּוּ בִּרְאִיּוֹת כִּבְיָמִים, אֲבָל נְקֵבוֹת דְּלָא מְטַמּוּ בִּרְאִיּוֹת כִּבְיָמִים — אֵימָא לָא. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא בִּנְקֵבוֹת — מִשּׁוּם דְּקָמְטַמּוּ בְּאוֹנֶס, אֲבָל זְכָרִים דְּלָא מְטַמּוּ בְּאוֹנֶס — אֵימָא לָא, צְרִיכָא. הַכּוּתִים מְטַמְּאִין מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כָּעֶלְיוֹן. מַאי ״מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כָּעֶלְיוֹן״? אִילֵּימָא דְּאִי אִיכָּא עֲשָׂרָה מַצָּעוֹת וְיָתֵיב עֲלַיְיהוּ מְטַמּוּ מְטַמֵּי לְהוּ, פְּשִׁיטָא! דְּהָא דָּרֵס לְהוּ. אֶלָּא, שֶׁיְּהֵא תַּחְתּוֹנוֹ שֶׁל בּוֹעֵל נִדָּה כְּעֶלְיוֹנוֹ שֶׁל זָב, מָה עֶלְיוֹנוֹ שֶׁל זָב אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא אוֹכְלִין וּמַשְׁקִין, אַף תַּחְתּוֹנוֹ שֶׁל בּוֹעֵל נִדָּה אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא אֳוכָלִין וּמַשְׁקִין. עֶלְיוֹנוֹ שֶׁל זָב מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וְכׇל הַנּוֹגֵעַ בְּכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה תַחְתָּיו יִטְמָא״, מַאי ״תַּחְתָּיו״?

382 גיטין פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: בִּשְׁלֹשָׁה דְּרָכִים שָׁוְותָה סוּרְיָא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבִשְׁלֹשָׁה לְחוּצָה לָאָרֶץ. סִימָן: עָב בַּר רַק. עֲפָרָהּ טָמֵא – כְּחוּצָה לָאָרֶץ, וְהַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְסוּרְיָא – כְּמוֹכֵר בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וְהַמֵּבִיא גֵּט מִסּוּרְיָא – כְּמֵבִיא מֵחוּצָה לָאָרֶץ.

385 גיטין פתח ↗

כְּקוֹנָהּ בְּפַרְוָארֵי יְרוּשָׁלַיִם. חַיֶּיבֶת בְּמַעֲשֵׂר וּבִשְׁבִיעִית כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – קָסָבַר כִּיבּוּשׁ יָחִיד שְׁמֵיהּ כִּיבּוּשׁ.

388 יומא פתח ↗

מֵתִיב רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, וְאָמְרִי לַהּ כְּדִי, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁפּוֹרְשִׁין מִבֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ בִּשְׁעַת הַקְטָרָה, כָּךְ פּוֹרְשִׁין בִּשְׁעַת מַתַּן פַּר כֹּהֵן מָשִׁיחַ וּפַר הֶעְלֵם דָּבָר שֶׁל צִיבּוּר וּשְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה.

392 פסחים פתח ↗

תָּא שְׁמַע, אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: עֲלִיַּית בֵּית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים חֲמוּרָה מִבֵּית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים. שֶׁבֵּית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים — כֹּהֵן גָּדוֹל נִכְנָס לוֹ פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה, וַעֲלִיַּית בֵּית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים — אֵין נִכְנָסִין לָהּ אֶלָּא פַּעַם אַחַת בְּשָׁבוּעַ, וְאָמְרִי לַהּ: פַּעֲמַיִם בְּשָׁבוּעַ, וְאָמְרִי לַהּ: פַּעַם אַחַת בְּיוֹבֵל, לֵידַע מָה הִיא צְרִיכָה.

395 פסחים פתח ↗

אֵיתִיבֵיהּ: מְצוֹרָע שֶׁנִּכְנַס לִפְנִים מִמְּחִיצָתוֹ — בְּאַרְבָּעִים. זָבִין וְזָבוֹת שֶׁנִּכְנְסוּ לִפְנִים מִמְּחִיצָתָן — בְּאַרְבָּעִים. וּטְמֵא מֵת מוּתָּר לִיכָּנֵס לְמַחֲנֵה לְוִיָּה.

397 זבחים פתח ↗

תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: עוֹד אַחֶרֶת הָיְתָה, וְחֵיל עֶזְרַת נָשִׁים הִיא, וְלֹא הָיוּ עוֹנְשִׁין עָלֶיהָ. וּבְשִׁילֹה לֹא הָיוּ אֶלָּא שְׁנֵי מַחֲנוֹת בִּלְבַד.

398 תלמוד ירושלמי יומא פתח ↗

הלכה: יוֹם הַכִּיפּוּרִים אָסוּר בַּאֲכִילָה וּבִשְׁתִיָיה כול׳. עָנוּשׁ כָּרֵת. וְאַתְּ אָמַר הָכֵין. אָמַר רִבִּי הִילָא. לְפָחוּת מִכְּשִׂיעוּרִין נִצְרָכָה. תְּעַנּוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם. יָכוֹל יֵשֵׁב לֹו בַחַמָּה וּבְצִינָּה כְדֵי שֶׁיִּצְטָעֵר. תַּלְמוּד לֹומַר כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ. מְלָאכָה אָסַרְתִּי לְךָ בְמָקוֹם אַחֵר. וְעִינּוּי אָסַרְתִּי לְךָ בְמָקוֹם אַחֵר. מַה מְלָאכָה שֶׁאָסַרְתִּי לְךָ בְמָקוֹם אַחֵר מְלָאכָה שָׁחַיָיבִין עָלֶיהָ כָרֵת. אַף עִינּוּי שֶׁאָסַרְתִּי לְךָ בְמָקוֹם אַחֵר עִינּוּי שָׁחַיָיבִין עָלָיו כָרֵת. וְאֵילּוּ הֵן. אֵילּוּ הַפִּיגוּלִין וְהַנּוֹתָרִין. מְנַיִין לְרַבּוֹת אֶת הַטְּבָלִין. תַּלְמוּד לוֹמַר תְּעַנּוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם. רִיבָה. מַרְבֶּה אֲנִי אֶת הַטְּבָלִים שֶׁהֵן בְּמִיתָה. וְלֹא אַרְבֶּה אֶת הַנְּבֵלְה שֶׁאֵינָן בְּמִיתָה. תַּלְמוּד לוֹמַר תְּעַנּוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם. רִיבָה. אַרְבֶּה אֶת הַנְּבֵילוֹת שֶׁהֵן בְּלֹא תַעֲשֶׂה וְלֹא אַרְבֶּה אֶת הַחוּלִין שֶׁאֵינָן בְּלֹא תַעֲשֶׂה. תַּלְמוּד לוֹמַר תְּעַנּוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם. רִיבָה. אַרְבֶּה אֶת הַחוּלִין שֶׁאֵינָן בַעֲמוֹד וַאֶכוֹל. וְלֹא אַרְבֶּה אֶת הַתְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר שֵׁינִי שֶׁהֵן בַעֲמוֹד אֶכוֹל. תַּלְמוּד לוֹמַר תְּעַנּוּ נַפְשׁוֹתֵיכֶם. רִיבָה. אַרְבֶּה אֶת הַתְּרוּמָה וְהַמַּעֲשֵׂר שֶׁאֵינָן בְּבַל תוֹתִּיר. וְלֹא אַרְבֶּה אֶת הַקָּדָשִׁים שֶׁהֵן בְּבַל תוֹתִּיר. תַּלְמוּד לוֹמַר תְּעַנּוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם. רִיבָה. דָּבָר אַחֵר. תְּעַנּוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם. דָּבָר שֶׁהוּא עִינּוּי אב בִית נֶפֶשׁ. וְאֵי זוֹ זּוֹ. זוֹ אֲכִילְה וּשְׁתִיָיה. מִשֵׁם רִבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמְרוּ. נֶאֱמַר כָּאן תְּעַנּוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם. וְנֶאֱמַר לְהַלָּן וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִיבֶךָ. מַה עִינּוּי שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן עִינּוּי רַעֲבוֹן. אַף עִינּוּי שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן עִינּוּי רַעֲבוֹן. וְלָמָּה שִׁשָּׁה דְבָרִים. כְּנֶגֶד שִׁשָּׁה עִינּוּיִין הָאֲמוּרִין בַפָּרָשָׁה. וְהָא לֵיתנוֹן אֶלָּא חֲמִשָּׁה. אָמַר רִבִּי תַנְחוּמָא. וְאֶחָד מוּסַף. בִּרְחִיצָה. רִבִּי זְעוּרָה בַּר חָמָא רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי חֲנִינָא בְשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. בְּתַעֲנִית צִיבּוּר מַרְחִיץ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו כְּדַרְכּוֹ. בְּתִשְׁעָה בְאַב מַרְחִיץ יָדָיו וּמַעֲבִירָן עַל פָּנָיו. בָּיוֹם הַכִּיפּוּרִים מַרְחִיץ יָדָיו וּמְקַנְּחָן בְמַפָּה וּמַעֲבִיר אֶת הַמַּפָּה עַל פָּנָיו. רִבִּי יוֹנָה תָרִי מַרְטוּטָה וִיהַב לָהּ תּוּתֵי כַדָּה. וְהַא תַנֵּי. אֵין בֵּין תִּשְׁעָה בְאַב לְתַעֲנִית צִיבּוּר אֶלָּא אִיסּוּר מְלָאכָה בְמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ. הָיָה הוֹלֵךְ אֵצֶל רַבּוֹ אֵצֶל בִּתּוֹ וְעָבַר בַּיָּם אוֹ בַנָּהָר אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. נִיטַּנְּפוּ רַגְלָיו מַטְבִּילָן בַּמַּיִם וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. הוֹרֵי רִבִּי בָּא כָּהֵן תַּנָּיָיא. הוֹרֵי רִבִּי אָחָא. בְּבָא מִן הַדֶּרֶךְ וְהָיוּ רַגְלָיו קִיהוֹת עָלָיו. שֶׁמּוּתָּר לְהַרְחִיצָם בַּמַּיִם. תַּנֵּי. אָבֵל וּמְנוּדֶּה שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ מוּתָּרִין בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל. לִכְשֶׁיָּבוֹאוּ בָעִיר יַחֲלוֹצוּ. וְכֵן בְּתִשְׁעָה בְאַב וְכֵן בְּתַעֲנִית צִיבּוּר. בְּסִיכָה. כְּהָדָא דְתַנֵּי. בַּשַּׁבָּת בֵּין סִיכָה שֶׁהִיא שֶׁלְתַּעֲנוֹג בֵּין סִיכָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלְתַּעֲנוֹג מוּתָּר. בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים בֵּין סִיכָה שֶׁהִיא שֶׁלְתַּעֲנוֹג בֵּין סִיכָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלְתַּעֲנוֹג אָסוּר. בְּתִשְׁעָה בְאַב וּבְתַעֲנִית צִיבּוּר סִיכָה שֶׁהִיא שֶׁלְתַּעֲנוֹג אָסוּר. שֶׁאֵינָהּ שֶׁלְתַּעֲנוֹג מוּתָּר. וְהָא תַּנֵּי. שָׁוַות סִיכָה לִשְׁתִיָיה לְאִיסּוּר וּלְתַשְׁלוּמִין. אֲבָל לֹא לָעוֹנֵשׁ. בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים לְאִיסּוּר. אֲבָל לֹא לָעוֹנֵשׁ. וְהָא תַנֵּי. וְלֹא יְחַלְּלוּ. לָהָבִיא אֶת הַסָּךְ וְאֶת הַשּׁוֹתֶה. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. לֵית כָּאן סָךְ. אָמַר רִבִּי אַבָּמָרִי. אִין לֵית כָּאן סָךְ. לֵית כָּאן שׁוֹתֶה. דִּלֹ כֵן דָּבָר שֶׁהוּא בָא מִשְׁנֵי לָוִוין מִצְטָרֵף. גָּרַשׂ עַד הַגּוּף הַקָּדוֹשׁ בְּשׁוֹכֵחַ. מְנַיִין שֶׁהוּא מְחוּוָּר בַּעֲשֵׂה. אָמַר רִבִּי אֶלָעָזָר בְשֵׁם רִבִּי סִימַיי. לֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת. מָה נָן קַיָימִין. אִם לְהָבִיא לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִין. לַחַי הוּא אָסוּר כָּל שֶׁכֵּן לָמֵת. וְאֵיזֶה דָבָר שֶׁמּוּתָּר לַחַי וְאָסוּר לַמֵּת. הֲוֵי אוֹמֵר. זוֹ סִיכָה. וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל. תַּנֵּי. כָּל אֵילּוּ שֶׁאָמְרוּ. אֲסוּרִין בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל. יָצָא לַדֶּרֶךְ נוֹעֵל. הִגִּיעַ לְכַרַךְ חוֹלֵץ. וְכֵן בְּאָבֵל וְכֵן בִּמְנודֶּה. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. יוֹצְאִין בִּאִמְפִּלִיָּא בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים. וְאִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. אֵין יוֹצְאִין. אָמַר רַב חִסְדָּא. מָאן דָּמַר. יוֹצְאִין. בִּאִמְפִּלִיָּא שֶׁל בֶּגֶד. וּמָאן דָּמַר. אֵין יוֹצְאִין. בִּאִמְפִּלִיָּא שֶׁל עוֹר. רִבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָן סְלַק לְגַבֵּי רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְּלֵילֵי צוֹמָא רַבָּא. נְפַק לְגַבֵּי לְבוּשׁ סוֹלְיָסָה. אָמַר לֵיהּ. מָה הוּא דֵין. אָמַר לֵיהּ. אַיסְתְּנֵיס אָנָא. רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן סְלַק לְגַבֵּיהּ רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְּלֵילֵי תַעֲנִיתָא. נְפַק לְגַבֵּיהּ. לְבוּשׁ סוֹלְיָסָה. אָמַר לֵיהּ. מָה הוּא דֵין. אָמַר לֵיהּ. אַיסְתְּנֵיס אָנִי. רִבִּי סִמַיי חֲמוּנֵהּ נְפִיק בְּלֵילֵי תַעֲנִיתָא לְבוּשׁ סוֹלְיָסָה. חַד תַּלְמִיד מִן דְּרִבִּי מָנָא הוּרֵי לְחַד מִן קְרִיבוֹיי דִנְשִׂיָא לְמַלְבֵּשׁ סוֹלְיָסָה. אֲמַר לֵיהּ. אַן מִן הָדָה. אֲמַר לֵיהּ. מִן דְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הוּא. אֲמַר לֵיהּ. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אַיסְתְּנֵיס הֲוָה. וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּיטָּה. אֲתִי חֲמִי. בִּרְחִיצָה הוּא אָסוּר. בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּיטָּה לֹא כָל שֶׁכֵּן. תִּפְתָּר בְּמָקוֹם שֶׁאֵין טוֹבְלִין. אוֹ קוֹדֶם שֶׁהִתְקִין עֶזְרָא טְבִילָה לְבַעֲלֵי קֶרִיִּין. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא רִבִּי יָיסָא בְשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. אֵין קֶרִי אֶלָּא מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. רַב הוּנָא אָמַר. אֲפִילוּ רָאָה עַצְמוֹ נִיאוֹת תוֹךְ חֲלוֹם. הֲווּ בְּעַיָין מֵימַר. וּבִלְבַד הָאִשָּׁה. רִבִּי יוֹנָה וְרִבִּי יוֹסֵא תְּרַוֵויהוֹן אָמְרִין. אֲפִילוּ מִדָּבָר אַחֵר. וְהָא תַנִּינָן. יוֹם הַכִּיפּוּרִים אָסוּר בַּאֲכִילָה וּבִשְׁתִיָיה וּבִרְחִיצָה וּבְסִיכָה וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. וְתַנֵּי עֲלָהּ. בַּעֲלֵי קֶרִיִין טוֹבְלִין כְדַרְכָּן בְּצִנְעָה בְיוֹם הַכִּיפּוּרִים. לֵית הָדָא פְלִיגָא אַדְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. דְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר. אֵין קֶרִי אֶלָּא מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. פָּתַר לָהּ. בְּשֶׁשִּׁימֵּשּׁ מִטָּתוֹ מִבְּעוֹד יוֹם וְשָׁכַח וְלֹא טָבַל. וְהָא תַנֵּי. מַעֲשֶׂה בְרִבִּי יוֹסִי בַּר חֲלַפְתָּא שֶׁרָאוּ אוֹתוֹ טוֹבֵל בְּצִנְעָה בְיוֹם הַכִּיפּוּרִים. אִית לָךְ למֵימַר בְּאוֹתוֹ הַגּוּף הַקָּדוֹשׁ בְּשׁוֹכֵחַ. הַמֶּלֶךְ עַל שֵׁם מֶלֶךְ בְּיוֹפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ. הַכַּלָּה מִפְּנֵי אֵיבָה. וְהֶחָיָה תִנְעוֹל אֶת הַסַּנְדָּל. דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. הֲוִינָן סָבְרִין מֵימַר עַל סוֹפָה. אַשְׁכַּח תַּנֵּי עַל כּוּלְּהוֹן. משנה: הָאוֹכֵל בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים כְּכוֹתֶבֶת הַגַּסָּה כָּמוֹהָ וּכְגַרְעִינָתָהּ וְהַשּׁוֹתֶה מְלֹא לוּגְמָיו חַיָיב. כָּל הָאוֹכָלִין מִצְטָרְפִין לְכַכּוֹתֶבֶת וְכָל הַמַּשְׁקִין מִצְטָרְפִין לִמְלוֹא לוּגְמָיו. אָכַל וְשָׁתָה אֵין מִצְטָרְפִין: הלכה: אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. זֹאת אוֹמֶרֶת שׁוּ שֶׁצָרִיךְ לְמַעֵךְ אֶת חֲלָלוֹ. דִּלֹ כֵן נִיתְנֵי. כָּמוֹהָ וּכְגַלְעִינָתָהּ וּמִחֲלָלָהּ. תַּנֵּי רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר. כְּכוֹתֶבֶת נִמְרִית. תַּנֵּי. מְלֹא לוּגְמָיו. מַה וּפְלִיג. מְלוֹא לוּגְמָיו. שֶׁהוּא נִיתַּן לְלוּגְמָא אַחַת. תַּנֵּי מִשֵּׁם בֵּית שַׁמַּי. מְלוֹא לוּגְמָיו כִּרְבִיעִית. רִבִּי חִיָיה בַּר אָדָא בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי מָנָא. וְלָמָּה לֹא תַנִּינתָהּ מִקּוּלֵּי בֵית שַׁמַּי וּמֵחוּמְרֵי בֵית הִלֵּל. אָמַר לֵיהּ. מִפְּנֵי לוּגְמוֹ שֶׁלְבֶּן אֲבַטִּיחַ שֶׁהָיָה מַחֲזִיק יוֹתֵר מֵרְבִיעִית.

401 זבחים פתח ↗

תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן: כׇּל הָעֲזָרָה הָיְתָה מֵאָה שְׁמוֹנִים וָשֶׁבַע עַל רוֹחַב מֵאָה שְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ. אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר לִי אַבָּא: כְּגוֹן זֶה – כֹּהֲנִים נִכְנָסִין לְשָׁם וְאוֹכְלִין שָׁם קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, וְשׁוֹחֲטִין שָׁם קָדָשִׁים קַלִּים, וְחַיָּיבִין מִשּׁוּם טוּמְאָה.

403 מנחות פתח ↗

דְּתַנְיָא: מְחוּסְּרֵי כַפָּרָה שֶׁנִּכְנְסוּ לָעֲזָרָה בְּשׁוֹגֵג – חַיָּיב חַטָּאת, בְּמֵזִיד – עָנוּשׁ כָּרֵת, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר טְבוּל יוֹם וּשְׁאָר כׇּל הַטְּמֵאִים.

409 מנחות פתח ↗

וְרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר ״אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת״ דַּוְקָא, וְ״הִזָּה אֶל נֹכַח״ נָמֵי דַּוְקָא.

410 עירובין פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: הַכֹּל נִכְנָסִין בַּהֵיכָל לִבְנוֹת לְתַקֵּן וּלְהוֹצִיא אֶת הַטּוּמְאָה, וּמִצְוָה בְּכֹהֲנִים. אִם אֵין שָׁם כֹּהֲנִים — נִכְנָסִין לְוִיִּם, אֵין שָׁם לְוִיִּם — נִכְנָסִין יִשְׂרְאֵלִים. וְאִידֵּי וְאִידֵּי, טְהוֹרִין — אִין, טְמֵאִין — לָא.

413 פסחים פתח ↗

וְתִסְבְּרָא?! וְהָא קָתָנֵי: גַּגִּין הַלָּלוּ אֵין אוֹכְלִין שָׁם קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, וְאֵין שׁוֹחֲטִין שָׁם קָדָשִׁים קַלִּים! וְאֶלָּא קַשְׁיָא גַּגּוֹ קֹדֶשׁ! אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא: לְאוֹתָן שְׁתֵּי אַמּוֹת.

414 זבחים פתח ↗

כִּדְרַב הוּנָא אָמַר רַב. דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: אָשָׁם שֶׁנִּיתַּק לִרְעִיָּה, וּשְׁחָטוֹ סְתָם – כָּשֵׁר לָעוֹלָה. הַמַּעֲלֶה מִבְּשַׂר חַטָּאת וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן לַמַּעֲלֶה מִבְּשַׂר חַטָּאת, וּמִבְּשַׂר אָשָׁם, וּמִבְּשַׂר קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, וּמִבְּשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים, וּמִמּוֹתַר הָעוֹמֶר, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וּשְׁיָרֵי מְנָחוֹת – שֶׁפָּטוּר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עוֹלָה״ – מָה עוֹלָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לְהַעֲלָאָה, אַף כֹּל שֶׁרְאוּיָה לְהַעֲלָאָה. מִנַּיִן שֶׁאַף הַיּוֹצֵק, וְהַבּוֹלֵל, וְהַפּוֹתֵת, וְהַמּוֹלֵחַ, וְהַמֵּנִיף, וְהַמַּגִּישׁ, וְהַמְסַדֵּר הַשֻּׁלְחָן, וְהַמֵּטִיב אֶת הַנֵּרוֹת, וְהַקּוֹמֵץ, וְהַמְקַבֵּל בַּחוּץ – שֶׁפָּטוּר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר יַעֲלֶה עוֹלָה אוֹ זָבַח״ – מָה הַעֲלָאָה שֶׁהִיא גְּמַר עֲבוֹדָה, אַף כֹּל שֶׁהוּא גְּמַר עֲבוֹדָה. עַד שֶׁלֹּא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן וְכוּ׳. יָתֵיב רַב הוּנָא בַּר רַב קַטִּינָא קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא, וְקָא קָרֵי: ״וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַבִּי אַסִּי: קָרְבוּ וּפָסְקוּ. סְבַר לְאוֹתוֹבֵיהּ מִמַּתְנִיתִין; שַׁמְעֵיהּ דְּקָאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: עוֹלָה שֶׁהִקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר – אֵינָהּ טְעוּנָה הֶפְשֵׁט וְנִיתּוּחַ; אוֹתְבֵיהּ בָּרַיְיתָא דְּשָׁוְיָא בְּכוּלְּהוּ. דְּתַנְיָא: עַד שֶׁלֹּא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן – הַבָּמוֹת מוּתָּרוֹת, וַעֲבוֹדָה בִּבְכוֹרוֹת, וְהַכֹּל כְּשֵׁירִין לְהִקָּרֵיב; בְּהֵמָה, חַיָּה וָעוֹף, זְכָרִים וּנְקֵבוֹת, תְּמִימִין וּבַעֲלֵי מוּמִין, טְהוֹרִין אֲבָל לֹא טְמֵאִין. וְהַכֹּל קָרְבוּ עוֹלוֹת. וְעוֹלָה שֶׁהִקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר – טְעוּנָה הֶפְשֵׁט וְנִיתּוּחַ. וְגוֹיִם בִּזְמַן הַזֶּה רַשָּׁאִין לַעֲשׂוֹת כֵּן. תַּנָּאֵי הִיא; דְּתַנְיָא: ״וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל ה׳ יִתְקַדָּשׁוּ״ – רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה אוֹמֵר: זוֹ פְּרִישׁוּת בְּכוֹרוֹת. רַבִּי אוֹמֵר: זוֹ פְּרִישׁוּת נָדָב וַאֲבִיהוּא. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר זוֹ פְּרִישׁוּת נָדָב וַאֲבִיהוּא – הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר זוֹ פְּרִישׁוּת בְּכוֹרוֹת – הֵיכָא רְמִיזָא? דִּכְתִיב: ״וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי״ – אַל תִּקְרֵי ״בִּכְבוֹדִי״, אֶלָּא ״בִּמְכוּבָּדַיי בִּכְבוּדַיי״. דָּבָר זֶה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה וְלֹא יָדְעוּ, עַד שֶׁמֵּתוּ בְּנֵי אַהֲרֹן. כֵּיוָן שֶׁמֵּתוּ בְּנֵי אַהֲרֹן, אָמַר לוֹ: אַהֲרֹן אָחִי, לֹא מֵתוּ בָּנֶיךָ אֶלָּא לְהַקְדִּישׁ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כֵּיוָן שֶׁיָּדַע אַהֲרֹן שֶׁבָּנָיו יְדוּעֵי מָקוֹם הֵן, שָׁתַק וְקִבֵּל שָׂכָר; שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּדֹּם אַהֲרֹן״. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: ״דּוֹם לַה׳ וְהִתְחוֹלֵל לוֹ״ – אַף עַל פִּי שֶׁמַּפִּיל לְךָ חֲלָלִים חֲלָלִים, אַתְּ שְׁתוֹק. וְכֵן בִּשְׁלֹמֹה הוּא אוֹמֵר: ״עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר״ – פְּעָמִים שֶׁשּׁוֹתֵק וּמְקַבֵּל שָׂכָר עַל הַשְּׁתִיקָה, פְּעָמִים מְדַבֵּר וּמְקַבֵּל שָׂכָר עַל הַדִּבּוּר. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מַאי דִּכְתִיב: ״נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁךָ״? אַל תִּיקְרֵי ״מִמִּקְדָּשֶׁךָ״ אֶלָּא ״מִמְּקוּדָּשֶׁיךָ״ – בְּשָׁעָה שֶׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דִּין בִּקְדוֹשָׁיו, מִתְיָירֵא וּמִתְעַלֶּה וּמִתְהַלֵּל. אֶלָּא קַשְׁיָא עוֹלָה! תְּרֵי תַּנָּאֵי הִיא; דְּתַנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: כְּלָלוֹת נֶאֶמְרוּ בְּסִינַי, וּפְרָטוֹת בְּאֹהֶל מוֹעֵד. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּלָלוֹת וּפְרָטוֹת נֶאֶמְרוּ בְּסִינַי, וְנִשְׁנוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וְנִשְׁתַּלְּשׁוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב. אָמַר מָר: הַכֹּל כְּשֵׁירִין לְהַקְרִיב. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב הוּנָא, דְּאָמַר קְרָא: ״וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה׳ וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכׇּל עוֹף הַטָּהוֹר״; בְּהֵמָה – כְּמַשְׁמָעוֹ. חַיָּה – בִּכְלַל בְּהֵמָה.

420 חולין פתח ↗

לָאו אָמְרַתְּ אִיכָּא חֲזִיר? אִיכָּא נָמֵי מִינָא אַחֲרִינָא דְּדָמְיָא לַחֲזִיר! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא״ – שַׁלִּיט בְּעוֹלָמוֹ יוֹדֵעַ שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁמַּפְרִיס פַּרְסָה וְטָמֵא אֶלָּא חֲזִיר, לְפִיכָךְ פָּרַט בּוֹ הַכָּתוּב ״הוּא״.

423 מנחות פתח ↗

שְׁלִישִׁי: עוֹטְנוֹ בְּבֵית הַבַּד, עַד שֶׁיִּלְקֶה, וּמַעֲלֵהוּ וּמְנַגְּבוֹ בְּרֹאשׁ הַגָּג, כּוֹתֵשׁ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַסַּל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סְבִיבוֹת הַסַּל – זֶה רִאשׁוֹן.

427 עבודה זרה פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: הַלּוֹקֵחַ כְּלֵי תַּשְׁמִישׁ מִן הַגּוֹיִם, דְּבָרִים שֶׁלֹּא נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן — מַטְבִּילָן וְהֵן טְהוֹרִין. דְּבָרִים שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַל יְדֵי צוֹנֵן, כְּגוֹן כּוֹסוֹת וְקִתּוֹנִיּוֹת וּצְלוֹחִיּוֹת — מַדִּיחָן וּמַטְבִּילָן וְהֵם טְהוֹרִין. דְּבָרִים שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַל יְדֵי חַמִּין, כְּגוֹן הַיּוֹרוֹת הַקּוּמְקְמוֹסִין וּמְחַמֵּי חַמִּין — מַגְעִילָן וּמַטְבִּילָן וְהֵן טְהוֹרִין. דְּבָרִים שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַל יְדֵי הָאוּר, כְּגוֹן הַשַּׁפּוּדִין וְהָאַסְכְּלָאוֹת — מְלַבְּנָן וּמַטְבִּילָן וְהֵן טְהוֹרִין.

467 יבמות פתח ↗

וְהַמַּלְוֶה סֶלַע לְעָנִי בִּשְׁעַת דׇּחְקוֹ — עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״אָז תִּקְרָא וַה׳ יַעֲנֶה תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי״. סִימָן: אִשָּׁה. וְקַרְקַע. עֵזֶר. זֹאת. שְׁתֵּי. הַבְרָכוֹת. תַּגָּרֵי. פָּחֲתִי. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל אָדָם שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה — אֵינוֹ אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם״. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל אָדָם שֶׁאֵין לוֹ קַרְקַע — אֵינוֹ אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה׳ וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם״. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מַאי דִּכְתִיב ״אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ״: זָכָה — עוֹזַרְתּוֹ, לֹא זָכָה — כְּנֶגְדּוֹ. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: רַבִּי אֶלְעָזָר רָמֵי, כְּתִיב ״כְּנַגְּדוֹ״, וְקָרֵינַן ״כְּנֶגְדּוֹ״. זָכָה — כְּנֶגְדּוֹ, לֹא זָכָה — מְנַגַּדְתּוֹ. אַשְׁכְּחֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי לְאֵלִיָּהוּ, אֲמַר לֵיהּ, כְּתִיב: ״אֶעֱשֶׂה לוֹ עֵזֶר״, בַּמָּה אִשָּׁה עוֹזַרְתּוֹ לָאָדָם? אֲמַר לֵיהּ: אָדָם מֵבִיא חִיטִּין — חִיטִּין כּוֹסֵס? פִּשְׁתָּן — פִּשְׁתָּן לוֹבֵשׁ? לֹא נִמְצֵאת מְאִירָה עֵינָיו וּמַעֲמִידָתוֹ עַל רַגְלָיו?! וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מַאי דִּכְתִיב: ״זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי״ — מְלַמֵּד שֶׁבָּא אָדָם עַל כׇּל בְּהֵמָה וְחַיָּה, וְלֹא נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ עַד שֶׁבָּא עַל חַוָּה. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מַאי דִּכְתִיב: ״וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה״, אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: שְׁתֵּי הַבְרָכוֹת טוֹבוֹת יֵשׁ לִי לְהַבְרִיךְ בְּךָ: רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה, וְנַעֲמָה הָעַמּוֹנִית. ״כֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה״ — אֲפִילּוּ מִשְׁפָּחוֹת הַדָּרוֹת בָּאֲדָמָה אֵין מִתְבָּרְכוֹת אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל. ״כׇּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ״ — אֲפִילּוּ סְפִינוֹת הַבָּאוֹת מִגַּלְיָא לְאַסְפַּמְיָא אֵינָן מִתְבָּרְכוֹת אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עֲתִידִים כׇּל בַּעֲלֵי אוּמָּנִיּוֹת שֶׁיַּעַמְדוּ עַל הַקַּרְקַע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיָרְדוּ מֵאֳנִיּוֹתֵיהֶם כֹּל תֹּפְשֵׂי מָשׁוֹט מַלָּחִים כֹּל חֹבְלֵי הַיָּם עַל הָאָרֶץ יַעֲמֹדוּ״. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵין לְךָ אוּמָּנוּת פְּחוּתָה מִן הַקַּרְקַע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיָרְדוּ״. רַבִּי אֶלְעָזָר חַזְיַהּ לְהַהִיא אַרְעָא דְּשָׁדֵי בַּיהּ כְּרָבָא לְפוּתְיָא, אֲמַר לֵיהּ: אִי תִּשְׁדְּיֵיהּ לְאוּרְכָּיךְ — הַפּוֹכֵי בְּעִיסְקָא טָב מִינָּךְ. רַב עָל לְבֵינֵי שֻׁיבְלֵי, חֲזַנְהוּ דְּקָא נָיְיפָן, אֲמַר לְהוּ: אִי נָיְיפַתְּ — אִיתְנוֹפֵי. הַפּוֹכֵי בְּעִיסְקָא טָב מִינָּךְ. אָמַר רָבָא: מְאָה זוּזֵי בְּעִיסְקָא — כֹּל יוֹמָא בִּשְׂרָא וְחַמְרָא, מְאָה זוּזֵי בְּאַרְעָא — מִילְחָא וַחֲפוּרָה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא מַגְנְיָא לֵיהּ אַאַרְעָא, וּמַרְמְיָא לֵיהּ תִּיגְרֵי. אָמַר רַב פָּפָּא: זְרַע וְלָא תִּזְבֹּין. אַף עַל גַּב דְּכִי הֲדָדֵי נִינְהוּ, הָנֵי מִבָּרְכָן. זַבֵּין וְלָא תִּיזּוֹל. הָנֵי מִילֵּי בִּיסְתַּרְקֵי, אֲבָל גְּלִימָא — לָא מִיתְרַמְיָא לֵיהּ. טוּם וְלָא תְּשַׁפֵּיץ. שַׁפֵּיץ וְלָא תִּיבְנֵי. שֶׁכׇּל הָעוֹסֵק בְּבִנְיָן — מִתְמַסְכֵּן. קְפוֹץ זְבֹין אַרְעָא, מְתוֹן נְסֵיב אִיתְּתָא. נְחֵית דַּרְגָּא נְסֵיב אִיתְּתָא. סַק דַּרְגָּא בְּחַר שׁוֹשְׁבִינָא. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר אֲבִינָא: אֵין פּוּרְעָנוּת בָּאָה לָעוֹלָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִכְרַתִּי גוֹיִם נָשַׁמּוּ פִּנּוֹתָם הֶחֱרַבְתִּי חוּצוֹתָם״, וּכְתִיב: ״אָמַרְתִּי אַךְ תִּירְאִי אוֹתִי תִּקְחִי מוּסָר״. רַב הֲוָה מִיפְּטַר מֵרַבִּי חִיָּיא, אֲמַר לֵיהּ: רַחֲמָנָא לַיצְּלָךְ מִמִּידֵּי דְּקָשֵׁה מִמּוֹתָא. וּמִי אִיכָּא מִידֵּי דְּקָשֵׁה מִמּוֹתָא? נְפַק, דָּק וְאַשְׁכַּח: ״וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה וְגוֹ׳״. רַב הֲוָה קָא מְצַעֲרָא לֵיהּ דְּבֵיתְהוּ, כִּי אָמַר לַהּ ״עֲבִידִי לִי טְלוֹפְחֵי״, עָבְדָא לֵיהּ חִימְצֵי. ״חִימְצֵי״, עָבְדָא לֵיהּ טְלוֹפְחֵי. כִּי גְדַל חִיָּיא בְּרֵיהּ, אֲפֵיךְ לַהּ. אֲמַר לֵיהּ: אִיעַלַּיָא לָךְ אִמָּךְ! אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא הוּא דְּקָא אָפֵיכְנָא לַהּ. אֲמַר לֵיהּ, הַיְינוּ דְּקָא אָמְרִי אִינָשֵׁי: דְּנָפֵיק מִינָּךְ, טַעְמָא מַלְּפָךְ. אַתְּ לָא תַּעֲבֵיד הָכִי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה וְגוֹ׳״. רַבִּי חִיָּיא הֲוָה קָא מְצַעֲרָא לֵיהּ דְּבֵיתְהוּ. כִּי הֲוָה מַשְׁכַּח מִידֵּי, צָיַיר לֵיהּ בְּסוּדָרֵיהּ וּמַיְיתֵי נִיהֲלַהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב: וְהָא קָא מְצַעֲרָא לֵיהּ לְמָר? אֲמַר לֵיהּ: דַּיֵּינוּ שֶׁמְּגַדְּלוֹת בָּנֵינוּ, וּמַצִּילוֹת אוֹתָנוּ

1 XVIII. כלים

2 א. כלים – משנת ר' יוסי

3 בקורת־המקורות של המשנה קרקע בתולה היא עדיין, אף אחרי ההתחלות האחדות הקטנות. וכאן אנו עומדים על קרקע סמוך ובטוח, כאן יש לנו משניות מקבילות של בני הדור או בני הדור הסמוך תוספתא ומדרשי ההלכה, וכאן יש לנו פירושים וקבלות של אישים הקרובים בזמן האמוראים, ביחוד הדורות הראשונים של האמוראים. וכך אנו יכולים לברר לפעמים קרובות בלי כל־ספק ממשנת מי מהתנאים לֻקְחה הלכה פלונית.

4 שני התלמודים התחילו בבקורת־המקורות, הניחו את אבן־פִנָתָהּ, אבל רק אבנים אחדות נוספו אחרי אבני־היסוד והַפִנה האלה.

5 נתחיל מאחרון הראשונים, ר' שמשון מקינון, שדבריו מוליכים אותנו לכלים.

6 בס' כריתות, אומר הר"ש מקינון: נראה אע"פ שרבי סידר המשניות סדורות היו קודם לכן אלא שסָתַם הלכתא… אבל המשנה והמסכתא לא זה ממקומה וסדרה הוא כבראשונה וראייה מהא דסוף כלים דתנן אמר ר' יוסי אשריך כלים וכו' ואם רבי סדר המשנה ושִנָה סדר הקדמונים היאך אמר רבי יוסי הכי והלא היה קודם שסדר רבי המשנה וכו'.

7 אמנם אמרו בשם ר' יוחנן סנהד' פו א: סתם מתני' ר' מאיר וכו' וכולהו אליבא דר"ע: ואמרו בירוש' יבמות פ"ד ו ע"ב: א"ר יוחנן כל מקום ששנה סתם המשניות רבנין עד שיפרש לו רובו; ובשם ר' שמעון בן לקיש: כל סתם משניות דר' מאיר עד שיפרש לו רבו שאינה לר"מ א"ר זעירא קומי ר' יוסי לא דרבי שמעון בן לקיש פליג על ר' יוחנן דאמר "כל מקום ששנה סתם משניות דרבנן – כלומר שהלכה כמותה – עד שיפרש לו רובר", עד שיפרש לו רבו, שהיא דעת יחיד; ר' יוחנן לטעמיה דאמר בכמה מקומות בבבלי "הלכה כסתם משנה". ו"אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן" כמפורש בבבלי בכמה מקומות אלא דו חמי רוב סתם משניות דר' מאיר.

8 אמנם כן, הרבה סתם משניות לר"מ הן, אבל רק "הרבה", רק חלק גדול – ואפילו לא החלק היותר גדול – ולא יותר.

9 שהרי כל האמוראים, למן הראשונים ועד האחרונים, פירשו בכמה מקומות את משנתנו שלא כר"מ אלא כתנא אחר מתני' ר' פלו' היא, מאן תנא ר' פלו'. ורבים הם למשל הסתמות לר' יהודה ור' שמעון ורבים – לר' יוסי.

10 כך כל נדרים פי"א – לר' יוסי הוא נדרים פב א, וכן כל אהלות עירובין עח ב, וכן ישנן עוד סתמות של ר' יוסי בכמה מקומות עי' להלן.

11 ודבר זה בעיקר הדבר מובן מאליו, אם נשים לב לכבוד הגדול שרחש בית הנשיא לר' יוסי. רשב"ג אבי רבי היה "מחבב בכל יום ויום דברי ר' יוסי בפני דברי ר' יהודה" ו"קבע הלכה כר' יוסי". וגם בנו רבי כיבדהו מאד, קבע הלכה כמותו וקראו "נמוקו νομική עמו", ואין־ספק על־כן, שהרבה מאד השתמש רבי במשנת ר' יוסי.

12 ואמנם כן: סתם כלים – ר' יוסי הוא.

13 כאמור כבר הוכיח ר"ש מקינון מסוף כלים פ"ל מ"ד "והאפרכס של זכוכית טהורה. אמר רבי יוסי אשריך כלים שנכנסת בטומאה "אבות הטומאות" ויצאת בטהרה "טהורה"" – שמשנת כלים היתה סדורה כך לפני רבי.

14 ר' יוסי בן חלפתא, תלמידו של ר' עקיבא, לא הלך אחרי משנת ר"ע ולא החזיק בשיטתה, כי בעיקרו היה תלמידה של ישיבת צפורי, תלמידם של ר' חלפתא אביו ור' יוחנן בן נורי, והולך בשיטתה.

15 הרבה ממשנת ר' יוסי נשאר עוד במשנתנו, גם חלקי מסכות גם פרקים שלמים. נתחיל מן היסוד, מ"כלים".

16 חתימת כלים "א"ר יוסי וכו' ", שכבר עמד עליה הר"ש מקינון, מעידה שרבי השתמש ב"כלים" של ר' יוסי, כי זוהי דרכו של רבי, בשעה שהוא מביא דברי תנא, שהוא עצמו מוסיף על דבריו הסתמיים, מטעימם ומפרשם ומעיר עליהם – להביא דברים אלו ב"אמר ר' פלוני". ואין כאן "חסורי מחסרא", ואין לומר, שהתנא שכח להזכיר שמו תחילה והזכירוֹ אח"כ.

17 אנו מוצאים בכלים כמה סתמות של ר' יוסי. ובכמה מהם סתם רבי במקום אחר במסכתנו או במסכת אחרת כדעת חכמים החולקים על ר' יוסי.

18 כמובן רק יסודה של משנת כלים היא ממשנת ר' יוסי, רק רוב הסתמות, הרבה סתמות. כי מצד אחד יש במסכת כלים כמה שרידים ישנים מאד, מזמן הבית וסמוך לחורבנו; ומצד אחר שינה רבי פני משנת ר' יוסי ועיבדה, והשתמש בכלים, כמו בכל מקום, בכמה משניות אחרות: במשנת ר' מאיר, ר' יהודה הרבה מאד ור' שמעון. וזאת רואים אנו כבר מרוב זכרון התנאים הנזכרים בשמותם: ר' מאיר – כל"ב פעמים, ר' יהודה – כנ"ז פעמים, ר' שמעון – כל' פעמים. רבי שׂם אפוא ליסוד משנתו – משנת "כלים" של ר' יוסי, אבל "לא כולה", אלא השתמש הרבה גם במשניות שאר תלמידי ר"ע.

19 כך הוסיף רבי כמה דברים, שלא היו במשנת ר' יוסי – ממשניותיהם של חבריו. וכן הוסיף כל פרק כ"ד ממשנת ר' יהודה. וכך הוסיף דעתם של תנאים אחרים אחרי סתם של ר' יוסי. או שהביא את שתי הדעות בצורת מחלוקת. או שהוא שונה במקום סתמו של ר' יוסי – סתם אחר, ואחריו "אמר ר' יוסי", "ר' יוסי אומר".

20 ויש שהוא מביא את דברי ר' יוסי בשמו בלי מחלוקת בצדה. וכן שנה דברי ר' יוסי כדעת יחיד מפני שחָלקו עליה. ויש ששנה משנה המתנגדת לדעת ר' יוסי, ולא הזכיר כלל את דעתו. ויש שהוא שונה דברי תנא אחד בשמו, והשני – בלשון "חכמים".

21 וכמה דברים השמיט לגמרי ממשנת ר' יוסי.

22 ואמנם גם ר' יוסי עצמו כבר הזכיר כנראה במשנתו מחלוקת חבריו עליו:

23 תוס' כלים ב"ב פ"ז ה לפכ"ט מ"ג: א"ר יוסי אני אומר דבר אחר והם =חבריי החולקים אמרו דבר אחד ורואה אני דבריי מדבריהן שאני משיבן וכו', וכן בתוס' אהלות פ"ח ח; תוס' מקואות פ"ג ד: ר' יוסי אומר ר' מאיר היה אומר מטבילין בעליונה ואני אומר בתחתונה וחכמים אומרים בין בתחתונה וכו'; תוס' בכורים פ"א ב: ר' יוסי אומר היה ר' מאיר אומר הכהנים וכו' ואני אומר וכו'; תוס' חולין פ"ב יא: ר' יוסי אומר ר' מאיר היה אומר, ובבבלי חולין לח א כ"י מ' כהוגן: ר' יוסי אומר מאיר היה אומר. ועי' תוס' יבמות פי"ב יא: א"ר יוסי מצאתי וכו' א"כ מה ראה ר' מאיר לומר וכו'.

24 ומחלוקות כאלה שהביא ר' יוסי במשנתו: פלוני אומר – ואגי אומר –, נָסַח רבי בלשון: ר' מאיר אומר – ר' יוסי אומר, או: סתם – ר' יוסי אומר, וכדומה.

25 חוץ מן הסתמות הנזכרים, שנסתמו ע"פ חבְרי ר' יוסי, ישנם סתמות שסתמם רבי כחבריו בני דורו:

26 א ר' מנחם ב"ר יוסי

27 פ"א מ"ז המעלה. גם בספרי זוטא 228 בקיצור, בתוס' פ"א יד: ר' מנחם ב"ר יוסי אומר. והוא ר' מנחם ב"ר יוסי סתימתאה.

28 ואם רבי סָתם כמותו – צריך לומר שבמשנת ר' יוסי היה כתוב במקום זה המעלה הסמוכה לפניה בספרי זוטא: ארץ כנען מקודשת מעבר הירדן שארץ כנען כשרה לבית השכינה וכו', שאם לא כן אין כאן עשר קדושות. אבל אפשר ג"כ, שדעת ר' מנחם נזכרה כבר במשנת ר' יוסי אביו, כמו בתוס' ב"מ פי"א ג: ר' יוסי אומר מנחם בני אומר במשנה שם פ"י מ"ב: ר' יוסי אומר.

29 ב ר' יוסי בן המשולם

30 פ"ט מ"ה: ואם ידוע וכו', בתוס' ב"ק פ"ו יח: אבא יוסי בן דוסאי ור' יוסי בן המשולם אומר' נגבה לאחר שלושים יום לא נגבה אפילו לאחר שלש שנים ודלא כתוי"ט.

31 ג רבותינו

32 פי"ח מ"ה: או שמעטה פחות מטפח טהורה, תוס' ב"מ פ"ח ה: בראשונה היו אומרים וכו' כלשון משנתנו עד "טפח על טפח לוכסן". רבותינו אומרים גורד מלמטה ועולה עד שימעטנה פחות מטפח.

33 ד מעשה רבי

34 כך היתה משנת ר' יוסי למשנת רבי.

35 והשפעת רבי ניכרת בכמה מקומות. כך בהשמטתו שהשמיט בפ"ח מ"א שהזכרתיה "א"ר יוסי" שבתוס' ב"ק פ"ו ד, מפני שלדעתו תשובת ר' יוסי ותשובת ר' יוחנן בן נורי אחת היא תוס' שם.

36 ובפכ"ח מ"ה: כפה שהוא טמא מדרס ונתנו על הספר טהור מן המדרס אבל טמא טמא מת. ותניא בתוס' ב"ב פ"ו ו: כפה של זקנה שהוא טמא מדרס ונתנוהו לספר ר' מאיר מטהר ור' יוסי מטמא ר"מ מטהר ממדרס ור' יוסי מטמא, מפני שאין כאן שינוי מעשה ולא יצא מידי טומאתו, תוס' שם ומשנה פכ"ה מ"ט. ונסיב לה רבי אליבא דתנאי כי אם טהורה היא כר' מאיר טומאתה "מגע מדרס", וכן שנינו באמת בברייתא שבבבלי סנהד' מח א: אבל טמא מגע מדרס. אבל משנתנו תפסה בחצי בשיטת ר"מ טהור מן המדרס ובחצי בשיטת ר' יוסי אבל טמא טמא מת. ועי' תוס' ב"מ פי"א ח: סדין שהוא טמא טמא מת ועשאו וילון הרי הוא כטמא מת ומקבל טומאת מדרס דברי רבי וכו'.

37 ובפ"כ מ"ב – כר' יוסי ב"ר יהודה סתימתאה! ולא כרבי, תוס' ב"מ פי"א א: כשיחשוב עליה, וזוהי דעת ת"ק בפכ"ב מ"ב: אבל ר' יוסי אומר שם כר' יוסי ב"ר יהודה כאן: אין צריך מחשבה.

38 וכן בפט"ו מ"א השדה התיבה והמגדל שלא חילק בין עץ לעצם – דלא כרבי בתוס' ב"ב פ"ד י אלא כר' יוסי ב"ר יהודה.

39 וכמה סתמות במשנה כולה שלא כרבי, וכמה דברים ישנם עוד בתוס' כלים בשם רבי, שלא נזכרו כלל במשנה, כרגיל גם בכל המשניות.

40 אבל בכל אופן – עיבודו של רבי לפנינו: משנתו!

41 ב. שיורי משנת ר' יוסי – בתוספתא

42 בעדיות פ"ב מ"ח תנן: שלשה דברים אמר ר"ע על שנים הודו לו ועל אחד לא הודו לו. על סנדל של סיידין שהוא טמא מדרס ועל שירי תנוד ארבעה שהיו אומרים שלשה והודו לו, ועל אחד לא הודו לו על כסא שנטלו שנים מחפוייו זה בצד זה שר' עקיבא מטמא וחכמים מטהרין.

43 אבל בתוס' עדיות פ"א יג תניא: תנור שתחילתו ארבעה ושיריו ארבעה שבראשונה היו אומרין שלשה הודו לו לשון המשנה!. סנדל של עץ ושל סיידין שטמא מדרס ואשה חולצת בו ויוצאין בו בשבת ולא הודו לו.

44 וכן בתוס' כלים ב"ב פ"ד ה: סנדל של קש ="סנדל של סיידין" בבבלי שם ר' עקיבא מטמא והאשה חולצת בו ויוצאין בו בשבת ולא הודו לו.

45 וע"ז מעיר הבבלי שבת שם: והתניא משנת עדיות! הודו לו, אמר רב הונא מאן הודו לו ר' מאיר ומאן לא הודו לו – ר' יוסי והשוה "ולא הודו לו חכמים" בתוס' מע"ש.

46 דבריו אלה של ר"ה, שהיו בוודאי מקובלים בידו, ומוסבים כנראה גם על "תנור" בתוס' עדיות הוא רק העתק לשון המשנה, יש להם סמך במשנת כלים פ"ה מ"א: תנור תחילתו ארבעה ושיריו ארבעה דברי ר"מ וחכמים אומרים בד"א בגדול אבל בקטן תחילתו כל שהוא ושיריו ברובו, ועי' תוס' ב"ק פ"ד א: תנור של בנות =קטן שתחלתו כל שהוא ושיריו ברובו שר' מאיר אומר תחלתו ארבעה ושיריו ארבעה.

47 "חכמים" אלה הם כנראה ר' יוסי, ור' יוסי לא כמו שהיו אומרים בראשונה ולא כר' עקיבא. ותוס' דכלים ודעדיות היא אפוא – משנת ר' יוסי.

48 "סנדל של עץ ושל סיידין" סנדל של קש ושל שעם הוא סנדל לר"ע ור"מ בין לענין טומאה ובין לענין חליצה ובין לענין שבת.

49 ובכלים פי"ד מ"ה: סנדל בהמה של מתכת טמאין של שעם טהורין.

50 ובתוס' כלים ב"ב פ"ב יא, בפרק המקביל לפכ"ד שלנו תניא: שלשה סנדלים של אדם טמא מדרס של מתכת ושל בהמה טמא טמא מת ושל שעם ושל צפירא טהור מכלום.

51 זוהי בוודאי משנת ר' יוסי, שחלק על ר"ע ב"סנדל של סיידין".

52 וגם משנת שבת פ"ו מ"ח: הקטע יוצא בקב שלו דברי ר"מ ור' יוסי אוסר "וסימנך סמ"ך סמ"ך", שייכת לכאן, כי "קב" הוא "סנדל של עץ", ואמרו ביבמות קג ב ל"סנדל של עץ" שם פי"ב מ"ב: מאן תנא אמר שמואל ר' מאיר היא, ובירוש' יבמות שם מקשרים מתני' דיבמות לתוס' כלים הנ"ל: ר' הילא בשם ר' יוחנן אפילו כולו של עץ כשר מתניתא מסייעא לר' יוחנן סנדל של קש וכו', ומפרשים: לא הודו למדרס; תום' יבמות פי"ב יא: אמר ר' יהודה אילו ראה ר' אליעזר סנדל של עץ של עכשיו היה אומר הרי הוא כסנדל לכל דבר, ובתוס' שבת פ"ה פ"ו א: ר' אליעזר אומר קב של קיטע אם יש לו בית קיבול כתיתין יוצאין בו ואם לאו וכו' כר' יוסי במשנתנו, עי' רמב"ן לשבת שם. ולענין חליצה דין אחד ל"קב הקטע" ול"סנדל של שעם", תוס' יבמות פי"ב י ובבלי קג א.

53 באותו ענין בתוס' נשארו כנראה עוד כמה שרידים ממשנת ר' יוסי, המקבילים לפכ"ד שלנו וחולקים עליו:

54 1 בפכ"ד מט"ז תנן: שלש סבכות הן של ילדה טמאה טומאת מדרס, של זקנה טמאה טְמא מת ושל יוצאת החוץ טהורה מכלום.

55 אבל בפכ"ח מ"ט: סבכה של זקנה טמאה משום מושב. חלוק של יוצאת החוץ העשוי כסבכה טהור, ושם סוף מ"י: סבכה שנקרעה אם אינה מקבלת את רוב השער טהורה.

56 מתאים לזה נמצא בתוס' ב"ב שם פ"ב י: שלש סבכות הן של זקנה טמאה מדרס ושל ילדה טמאה טמא מת נקרעה ואינה מקבלת את רוב השער טהורה מכלום.

57 התוס' מתאימה אפוא לפכ"ח בניגוד לפכ"ד!

58 2 תוס' שם ט: שלשה מטות הן העשויה לישיבה טמאה מדרס, שמוכרין עליה כלים טמאה טמא מת ושל מלבני בני לוי טהורה מכלום שלא כר"מ ור' יהודה, בפי"ח ובתוס' ב"מ!.

59 אבל במשנתנו פכ"ד מ"ח:ו שלש מטות הן העשויה לשכיבה טמאה מדרס, של זגגין =שמוכרין עליה כלים טמאה טמא מת, ושל סרגין טהורה מכלום.

60 3 תוס' שם: שלשה עריסות הן העשויה לשכיבה טמאה מדרס ושל בנות טמאה טמא מת ושל סיידין ושל צָיוֹרוֹת טהורה מכלום ועי' גם תוס' ב"מ פ"ט א: עריסה של בנות הרי זז טמאה טמא מת היתה משמשת שכיבה הרי זו טמאה מדרס.

61 במשנתנו מתאים לזה כנראה פכיד מ"ב:

62 שלש עגלות הן העשוית כקתדרא טמאה מדרס, כמטה טמאה טמא מת ושל אבנים טהורה מכלום. "אבנים" מתאים כנראה לסיידין וציידין, ועי' תוס' כלים ב"ק פ"ג י: של אזנים.

63 בתוס' כלים נשארו כמובן גם שׂרידים אחרים ממשנת ר' יוסי. חוץ מאלה שנזכרו בפירוש בשמו עי' לעיל, לקוח ממשנתו, למשל:

64 תוס' ב"ב פ"ו ט: שלש על שלש שעשה לאספלונית מלוֹגמא μάλαγμα ורטיה טמאה רשב"ג אומר אספלנית טהורה מלוגמא ורטיה טמאה, וכן היה רשב"ג אומר העושה אספלנית מן הסמנים טהורה ומן העשבים טמאה מפני שהיא מנערת = ננערת. ובעור איספלונית טהורה מלוגמא ורטייה טמאה.

65 אבל במשנתנו פכ"ח מ"ג ו העושה אספלנית בין בבגד ובין בעור טהורה, ר' יוסי אומר על העור טהור מלוגמא בבגד טהורה ובעור טמאה. רשב"ג אומר אף בבגד טמאה מפני שהיא ננערת.

66 ובעור וכו' ", שבתוס' – הוא אפוא משנת ר' יוסי, וע"כ נראה שכל הפיסקא לקוחה בתוס' משם. עד משנת ר' יוסי בתוס' במסכות אחרות עוד נדבר.

67 ג. יחוסה של כלים לשאר מסכות

68 1 על יחוסה של כלים פי"ז מי"ז לסוכה פ"א מי"א העירותי כבר לעיל עמ' 129.

69 2 פט"ו מ"ו: הבטנון והנקטמון והאירוס הרי אלו טמאים, אבל בשבת פ"ו מ"ח: אנקטמון טהורים. וכבר נתקשו בו הראשונים. אבל בתוס' שבת פ"ה פ"ו ב: הנקטמין טמאין, וזו היא משנת ר' יוסי, שהרבה ממנה בתוס' שבת עי' להלן.

70 ומשנת שבת שם – ר' מאיר.

71 3 פי"ב מ"ג: כסוי טני וכו' ר"ג מטמא וכו', מ"ד: מסמר הגרע טמא ושל אבן השעות טהור ר"צ מטמא, מסמר הגרדי טמא וארון של גָרוֹסוֹת ר"צ מטמא וכו', מ"ה אחרי שתי הלכות אחרות ב"מסמר": מסמר של שלחני טהור ור"צ מטמא ואחריו: שלשה דברים ר"צ מטמא וכו', מ"ו: ארבעה דברים ר"ג מטמא וכו' כסוי טני וכו', וכל זה מן "שלשה דברים" והלאה לקוח מעדיות פ"ג מ"ח, ור' יהודה היא, כסיפא דמ"ו, עי' לעיל סתם ועי' להלן "ספרא" אות 5.

72 4 פ"ה מ"ה = עדיות פ"ז מ"ח: העיד מנחם וכו' שהיו אומרים חילוף הדברים.

73 *4 פ"ה מ"י: חתכו חוליות וכו' = עדיות פ"ז מ"ז: הם העידו וכו' שר' אליעזר וכו'.

74 5 פט"ו מ"ב: ארוכות של נחתומין טמאות ושל וכו' דף של נחתומין שקבעו בכותל ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאין, אבל בעדיות פ"ז מ"ז תנן: הן העידו על ארוכות של נחתומין שהן טמאות שר' אליעזר מטהר, אבל ר' יוסי שנה מחלוקת ר"א וחכמים לא ל"ארוכות של נחתומים" אלא ל"דף של נחתומים", וכן היא שנויה באמת בתוס' עדיות פ"ב א: ארבעה דברים ר' אליעזר מטהר וכו' מסרוק של צרצור =כלים פ"ב מ"ח וכו' דף של נחתומים וכו' מנעל על האימום =כלים פכ"ו מ"ד וכו' חיתכו חוליות וכו' =כלים פ"ה מ"י, וכן בתוס' שם פ"ג א: העיד ר' יהושע ור' פפייס על דף של נחתומין וכו' שהוא טמא שר' אליעזר מטמא.

75 – בתוס' עדיות שם הוא אפוא משנת ר' יוסי.

76 6 פכ"ו מ"ד: כל חמתות צרורות טהורות וכו', עי' עדיות פ"ה מ"א: החמת בש"א וכו', ועי' תוס' כלים ב"מ פי"א ב.

77 7 פ"ט מ"ב: חבית שהיא מלאה משקין טהורין ומינקת בתוכה וכו' בש"א וכו' חזרו ב"ה וכו'. ובקצרה פ"י מ"א: על הכל מצילין וכו'. אהלות פ"ה מ"ג: היתה שלמה בה"א מצלת על הכל וכו' חזרו ב"ה וכו'; אהלות פט"ו מ"ט: חבית שהיא מלאה משקין וכו'. עדיות פ"א מי"ד: כלי חרס מציל על הכל כדברי ב"ה וכו' אמרו להם ב"ה וכו' אמרו להם ב"ש וכו' חזרו ב"ה וכו' הוויכוח גם בתוס' אהלות פט"ו ט: אמר ר"א ב"ר שמעון בזו בית שמאי מטמאין וכו', ועי' בתוס' שם ספ"ה.

78 משנת אהלות מתאימה לכלים.

79 8 פ"ח מ"ד: קדירה שהיא נתונה בתנור וכו', פרה פ"ח מ"ו: אין כלי חרש מטמא חברו וכו', ועי' ספרי זוטא חקת יט א הוצאתי עמ' 16: טהורי כלי חרס שהיו משולשלים לאוירו של תנור במקום הנגוב וכו'.

80 9 פ"ח מ"י: היה פונדיון לתוך פיו ר' יוסי אומר אם לצמאו טמא, מקואות פ"ח מ"ה: נדה שנתנה מעות בפיה וכו' טמאה היא על גב רוקה עי' ר"ש שם.

81 10 פי"א מ"ד: ברזל טמא שבללו וכו' = מכשירין פ"ב מ"ג אגב.

82 11 פי"ג מ"ו = טבול יום פ"ד מ"ו דרך אגב, עי' תוס' שם פ"ב יד ור"ש, דקאי "ועל כולן אמר ר' יהושע" וכו' גם על מ"ה.

83 12 פי"ז מי"א: והשותה כמלוא לוגמיו ביוה"כ, ומי"ב: האוכל ביוה"כ וכו', יומא מ"ח מ"א.

84 13 שם מי"א: וכמזון שתי סעודות לערוב וכו', עירובין פ"ח מ"ב: כמה הוא שעורו מזון שתי סעודות לכל אחד; ושאחריו: מזונו לחול וכו' – הוא מעריכת רבי בעירובין: ר' יוחנן ב"ב – ר' שמעון.

85 14 שם מי"ב: וגריס נגעים כגריס הקלקי, נגעים פ"ו מ"א.

86 15 שם מי"ב: ושנעשה בידי אדם שעורו כמלא מקדח גדול, אהלות פי"ג מ"א.

87 16 פט"ז מ"ז: שיש להם מעשה ואין להם מחשבה, טהרות פ"ח מ"ו, מכשירין פ"ג מ"ח ופ"ז מ"א ר"ע איגר.

88 17 פכ"ה מ"ט: כלי הקדש וכו', חגיגה פ"ג מ"א, ועי' תוס' כלים ב"ב פ"ג יב: א"ר יוסי וכו' וכן בתוס' חגיגה.

89 18 פכ"ד – עי' לעיל.

90 ד. יחוסה למדרשי־הלכה

91 לספרא:

92 ת"כ משתמשת כאן – כמו תמיד – במשנת רבי, עם הוספות מן הברייתות, עד שאין כלים יוצאת מכלל שאר מסכות המשנה:

93 1 פ"ב מ"ב: הדקין וכו' ועד חצבים גדולים בלוג = ספרא שמיני פרשה ז' ב' מיכן אמרו, ואחריו: נשתקע וכו' = תוס' ב"ק פ"ב ב'.

94 2 פ"ב מ"ג: והמטה והכסא והספסל והשלחן והספינה והמנורה של חרס = ספרא שם ד: פרט למיטה ולכסא ולספסל ולשולחן ולספינה ומנורה של חרס, עי' לעיל.

95 3 פ"ה מ"א: איזהו גמר מלאכתו משיסיקנו וכו' – ספרא שם פ"י ו: מאימתי מקבל טומאה כלשון זה גם בתוס' ב"ק פ"ד ב משיסיקנו וכו'.

96 4 שם מ"ב: האבן היוצא וכו' – ספרא שם י': מיכן אמרו האבן וכו' אמר ר' יהודה והלא אמרו האבן היוצא מן התנור כל שהן טמאה לא אמרו וכו'.

97 5 שם מ"ז: תגור שנטמא וכו' ושנים הקטנים טהורין – ספרא שם ב–ג מיכן אמרו; אבל בספרא עוד: חלקו לשנים והם שוים טמאים מפני שאי אפשר = תוס' ב"ק פ"ד ח.

98 אבל בפי"ב מ"ו תנן: ארבעה דברים ר"ג מטמא וחכמים מטהרין וכו' וטבלא שנחלקה לשנים ומודים חכמים לר"ג בטבלא שנחלקה לשנים אחד גדול ואחד קטן שהגדול טמא והקטן טהור. וזוהי משנת ר' יהודה. ו"חלקו לשנים והם שוים וכו' " – כר"ג ולא כחכמים. וזוהי לנכון משנת ר' יוסי, שהשמיטה רבי, ולדידיה נ"ל שבאחד גדול ואחד קטן נחלקו אבל בשוים מודים חכמים שטמאים.

99 ונפלא שספרא הוא ר' יהודה, ותני בשנים שוים טמא כר"ג לדידיה. ואפשר דר' יהודה בתוס' דייק "כשנים בחברו" שע"ז לא נחלקו אבל אחד גדול מחבירו נחלקו בו וחכמים מטהרין, ומתני' דפי"ב מ"ו דלא כר' יהודה, ומתני' דפ"ה מ"ז דלא כר' יהודה. וצ"ע

100 6 שם מ"ט: תנור שבא מחותך וכו' – ספרא שם ד' מיכאן אמרו.

101 7 שם מי"א: תנור של אבן וכו' – שם ז–ח מיכן אמרו.

102 8 פ"ו מ"ב: האבן שהיה שופת וכו' – ספרא שם ט:…טמאה מפני שיש לו נתיצה. עליה וכו' טהורה מפני שאין לו נתיצה. עליה ועל הזיז רואים שאם ינטל הכותל והוא עומד בפני עצמו טמא ואם לאו טהור – תוס' ב"ק פ"ה ג: ר' יהודה אומר עליו ועל הזיז וכו' וסתם ספרא ר' יהודה.

103 9 פ"ח מ"א: כוורת פחותה וכו' – ספרא שם פרשה ז י מיכן אמרו: ר' אליעזר אומר מצלת אמר ר' אליעזר וכו', אמרו לו וכו' כבמשנה, ושם יא: אמר ר' יוחנן בן נורי אמרתי לו לר' אליעזר וכו' א"ר יוסי אמרתי לו לריב"נ וכו' אמר לו קרי: אמרו לו, או: אמר רבי הוא הנדון = תוס' ב"ק פ"ו ד, ושם: אמר רבי היא תשובת ר' יוסי היא תשובת ריב"נ ורבי הוא שהשמיט במשנתנו את דברי ר' יוסי, וכתב תשובת רִיב"נ בלשון "אמרו לו", אבל הספרא חיבר ללשון המשנה את התוס', ויצאו הדברים של ריב"נ כפולים, עי' ראב"ד.

104 10 פט"ו מ"א: השידה והתבה וכו' – ספרא שם פרשה ו ה–ו: יכול השידה וכו' ביבש ת"ל מכל כלי עץ ולא כל כלי עץ או יכול שאני מוציא דרדור עגלה וכו' ו' רמ"א כל שמנו חכמים בטהרה וכו' ר"י אומר כל שמנו חכמים בטומאה וכו' אין בין וכו', ושם ז נוסף: ר' נחמיה אומר קופות וכו' – תוס' ב"מ פ"ה א.

105 11 מחצלת הקנים וכו' – ספרא מצורע זבים פרק ב ב.

106 12 פי"ט מ"ב: החבל וכו' – ספרא מצורע זבים פרשה ב ד.

107 13 פ"כ מ"א בלי דברי ר' יהודה!, פי"ט מ"ט ועי' תוס' ב"מ פ"י ג, פ"כ מ"ב עריבה מב' לוג וכו' ומ"ד עריבה גדולה – ספרא שם פרק ב ג–ה אבל ג שם: או יכול שאני מרבה הסרוד והדף של נחתומין וכו', ובמתני' תנן פט"ו מ"ב: דף של נחתומין וכו' וחכמים מטמאין, סרוד של נחתומין טמא, ועי' מש"כ ל"דף של נחתומין" לעיל, "יחוסו של כלים לעדיות".

108 14 פכ"ג מ"ב – ספרא שם פ"ג יא.

109 לספרי זוטא:

110 1 כלים פ"א מ"ו–מ"ט – בס"ז נשא ה ב 228 משנת ר' יוסי עי' לעיל.

111 2 פ"ב מ"ה: כסוי כדי יין וכו' – ס"ז חקת יט טו הוצאתי עמ' 27 שו' 17: כסוי כדי וכו' וכסוי טפחין הרי אלו כל שהן, ועי' כלים פי"ד מ"ג: וכל הכיסויין של מתכות! טהורין.

112 3 פ"י מ"א: אלו כלים וכו' – ס"ז שם הוצאתי עמ' 25 שו' 13, ומוסיף: וכלי חרסית.

113 4 פ"י מ"ב: במה מקיפין וכו' – סז שם שו' 26: ………. בשעף ובשרף בשעוה ובזפת ובכסיטרון κασσίτερος, אבל במשנתנו: אין מקיפין לא בבעץ ולא בעופרת מפני שהוא פתיל ואין צמיד, ועי' תוס' ב"ק פ"ז ז: אין מקיפין בקסטרון מפני שהוא פתיל ואינו צמיד ואם עשאו לחיזוק הרי זה מציל, ועי' כלים פ"ל מ"ג: ר' יוסי אומר בבעץ טמא, ועי' תוס' ב"ק פ"ג ד: אבל חבית שנקבה ועשאה בבעץ ובקנטרין = ובגסטרין ובגפרית ובזפת ובסיד ובגפסיס.

114 5 פ"ט מ"ח: תנור שניקב וכו' – ס"ז שם הוצאתי עמ' 27 שו' 10: שעורו מלא חוץ תמרה כצ"ל כפול דברי ב"ש בה"א מלא כוש דולק. ניקב מצדו שעורו מלא כוש דולק נכנס, ומן האמצע אינו נכנס, ר' שמעון אומר מן האמצע נכנס ומן הצד אינו נכנס. מגופת חבית שניקבה וכו' של שיפון מן הצד נכנס ומן האמצע אינו נכנס רש"א מן האמצע ניכנס מן הצד אינו ניכנס. לפי נוסח זה ת"ק הוא ר' יהודה ועי' להלן עמ' 475 הע' 50.

115 6 פי"א מ"ח: כל תכשיטי נשים טמאים. עיר של זהב קטליות נזמים וטבעות. וטבעת הו' לו: טבעת בין שיש לה חותם בין שאין לה חותם ונזמי האף – ס"ז מטות לא כג 330: כלים שאינם עשויים למלאכה אבל עשויים לנאוי אלו קטליות ונזמים וטבעות ונזמי האף, "טבעת בין וכו' "שבמשנתנו – הוספת השונים היא בניגוד לשבת פ"ו מ"א עי' בבלי נט ב, ס ע"א וכרנב"י: טומאה אשבת קרמית, ועי' תוס' ב"מ פ"ב א–ב!

116 לספרי:

117 הספרי במדבר, שאינו מדבי ר"ע אלא דבי ר' ישמעאל, אינו משתמש במשנתנו, משנת רבי.

118 1 ספרי חקת פיס' קכ"ו: מיכן אמרו כלים מצילים צמיד ר"מ אהלות פ"ה מ"ג ור' הלל: בצמיד פתיל באהל המת אוהלים בכסוי, ילקוט: כלים המצילין בצמיד פתיל באהל המת מצילין בכסוי בבית המנוגע; משנה נגעים פי"ג מי"ב: ר' יוסי אומר כל המציל צמיד פתיל מציל מכוסה בבית המנוגע וכו' תוס" פ"ז יג.

119 2 ספרי שם: וכל כלי פתוח מיכן אמרו חבית שכפאה על פיה מירחה בטיט מן הצדדים טמאה וכו', כלים פ"י מ"א: היו כפויים על פיהן מצילים כל שתחתיהן עד התהום ר' אליעזר מטמא, ועי' תוס' ב"ק פ"ז ו.

120 הלקוחות שתי המשניות שבספרי ממשנת ר' יוסי?

121 ה. חלוקת התוס' לתלתא בבי

122 חלוקת התוס' לשלש בבות אינה ע"פ גודל המסכת וכמות הפרקים, כחלוקת ב"ק ב"מ וב"ב דנזיקין ל"ג פרקים לשלשה חלקים שוים בני אחד עשר פרק כאן ב"ק ז' פרקים, ב"מ י"א פרק וב"ב ז' פרקים. אלא שחלוקת תוס' כלים תלויה – בחלוקת המשנה. גם היא נחלקה לשלש בבות: ב"ק – עד סוף פ"י, ב"מ – פי"א–פ"כ, וב"ב – פכ"א–פ"ל.

123 חלוקה זו ישנה עוד במקצת בכ"י מ'. שם כתוב אחרי פ"י: סליק פירקא וסליק לה בבא קמא דמס' כלים… בבא מציעא… כלי מתכות וכו'. וכן בפירוש הגאונים בתחילת פי"א הוצאתי עמ' 20 שורה 3: באבא מיצעיתא, וחלוקה זו היתה לפני רש"ג בתג"ק סי' עב דף כ ע"ב: כמה שמפורש בפרק כל הכלים יש להם אחוריים ותוך =כלים פכ"ה מ"א בבא בתרא דמסכתא, והערוך ע' ארנס: והיא האימה ששנינו בבבא מציעא דכלים =פי"א מ"ו.

124 ע"פ חלוקה זו של המשנה נחלקה התוס' לחלקים שאינם שוים בכמותם כלל, אבל מקבילים לבבות של המשנה.

125 ו. אופיה

126 הרושם הכללי והחיצוני, הוא שר' יוסי ההיסטוריון מרבה בשמות ובמקורות הלכותיו: "ר' עקיבא אומר", בכמה מקומות: "זו משנת ר"ע משנה ראשונה". מרבה להשתמש במשנה הישנה, ושרידיה כמו שהעירותי ניכרים עוד; מרבה להשתמש באוצר לשוני ישן: צפורן תוס' שבת, כפיס כופת, ב"ב פ"א, תוס' כלים, תוס' שבת: בא ר' יוחנן אצל אבא חלפתא. במסכת זו נזכר כ"פ ר' אליעזר, שרבי מיעט להזכירו אם יאמר לי אדם כך שנה ר' ליעזר שונה אני כדבריו אלא דתנייא מחלפין ולא הזכירו אלא בתוך משנת ר' יהודה או ר' יוסי.

127 ז. הערות ופירושים

128 א למשנת כלים

129 פרק א

130 מ"א ספרו. ד"ר וד"ו ועוד: ספירו, וכ"ה במו"ק ז ב גם בדפוסים, וכ"ה בב"ב ט ב בכי"י. וכן בנזיר פ"ז מ"ג בכי"י ורע"ב ומש' שבירושלמי, ובירוש' שם נו סע"ג; וכתב ר' שלמה עדני ב"מלאכת שלמה" לנזיר שם: וימי סְפִירוֹ כך צ"ל ומצאתיו מנוקד בשוו"א תחת הסמ"ך ובחירק תחת הפ"א. והוא לדעת לוי במלונו כמו "אֲהִילוֹ" אֲהִילָה, גְּנֵיבו גְּנֵיבָה, במקום "סְפִירָתו". אבל רי"א =ר' יהוסף אשכנזי נקד: סְפָרוֹ הפ"א בקמץ מ"ש כאן, מן "הסְפָר" שבדה"ב ב טז. והשוה גם "כֶפֶל" – כפֵילוֹ, ואולי אף כאן "סְפֵירו" מן "סָפֶר". ימי־ספר נמצא בת"כ ריש מצורע.

131 מ"ב לטמא בגדים במגע וחשוכי בגדים במגע. "במגע" הראשון ליתא בהו' לו, כי"י פ' וב', הוצ' דרנבורג, ד"ק ואמ"ד ועוד, ומחקוהו גם רב"א =ר' בצלאל אשכנזי ורי"א. כלומר: לטמא בגדים שעליו, ואלה שאין עליהם בגדים – מטמאים בגדים וכלים במגע, מפני שהם מטמאים בחיבורם בטומאה כל בגדים וכלים, שהם נוגעים בהם, ועי' מי נפתוח,

132 מ"ג שהוא מטמא משכב תחתון וכו'. וכן שנינו בנדה פ"ד מ"א: והכותים מטמאים משכב תחתון כעליון מפני שהם בועלי נדות, וכן בנדה פ"ה מ"ד: בת שלש שנים ויום אחד וכו' ומטמא את בועלה לטמא משכב תחתון כעליון. ובת"כ מצורע זבים פ"ז ג–ד תניא: מה תלמוד לומר ותהי נדתה עליו יכול לא יטמא אדם וכלי חרס ת"ל ותהי נדתה עליו, מה היא מטמא אדם וכלי חרס אף הוא יטמא אדם וכלי חרס או מה היא מטמא משכב לטמא אדם ולטמא בגדים יכול אף הוא יטמא משכב לטמא אדם ולטמא בגדים ת"ל ותהי וכו' וכל המשכב וכו' שאין ת"ל אלא שנתקו הכתוב מטומאה חמורה והביאו לטומאה קלה שלא יטמא אלא אוכלים ומשקים. נמצאת אתה אומר משכבו כמגעו מה מגעו לטמא אחד ולפסול אחד אף משכבו לטמא אחד ולפסול אחד. וכן שנינו בזבים פ"ה מי"א: בעל קרי כמגע שרץ =ראשון ובועל נדה כטמא מת אלא שחמור ממנו בועל נדה שהוא מטמא משכב ומושב טומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין.

133 ואמרו בבבלי: מאי משככ תחתון כעליון אילימא דאי איכא עשר מצעות ויתיב עלייהו מטמו להו פשיטא דהא דרס להו אלא שיהא תחתונו של בועל נדה כעליונו של זב וכו'. אבל בתוס' כאן שנינו: חומר בבועל נדה שבועל נדה מטמא כר התחתון כעליון. ופירושו כפשוטו: "דמצע תחתון שלו שוה בטומאתו למצע עליון שלו" דשניהן אינן רק ראשון, והא דנקט הש"ס כעליונו של זב לאו דוקא "אלא משום דעליונו של זב מפורש בקרא טפי וכו' " תפארת ישראל.

134 מ"ה חזר להיות בועל נדה. רע"ב: "והא דלא תני חזר להיות טמא מת שהוא חמור מבעל קרי וכו' משום דהנך עשר טומאות פורשות מן האדם, וזו טומאת מגע היא". אבל בתוס' פ"א ד תניא באמת: ר ' נתן אומר חזר להיות טמא מת לטמא שנים ולפסול אחד.

135 כדי להעלות ארוכה. בתוס' נשנו תחילה "עשר קדושות", ואחריהן בהי"ג: וכמה היא כדי וכו', ואחריו: ר' מנחם בר' יוסי וכו'. ונראה שזה לקוח ממקור אחר. ובדבר "ארוכה" עי' גם תוס' חולין פ"ג ב: ולא נשתייר בה כדי להעלות ארוכה = ולא נשתייר הימנו כזית כנוס' המשניות, במשנת חולין פ"ג מ"א, ועי' תוי"ט כאן.

136 מ"ו והבכורים. "בכורים" אינם משום קדושת הארץ, אלא משום שהם חובת הארץ ואינם נוהגים אלא בארץ. וכבר הקשה מ"ש דהוה ליה למיתני "העומר ושתי הלחם והבכורים". שכן רגיל לשנות "עומר ושתי הלחם" בהדי הדדי, ו"אין מביאין בכורים קודם לעצרת". ובאמת בס"ז נשא ה ב ע"פ הילקוט יש רק "העומר ושתי הלחם". ובירוש' שקלים רפ"ד מובאת המשנה כבמשניות, אבל בכי"מ בגליון: בכורים ועומר ושתי הלחם, ועי' חלה פ"ד מי"א ותוס' כאן פ"א ה שמביאין בכורים מסוריא. אלא שלריה"ג אין מביאין אפי' מעבר הירדן, מפני "שאינה ארץ זבת חלב ודבש". ועי' מדר"י פסחא רפי"ז 63: ריהג"א וכו' שומע אני כל הפירות במשמע הרי אתה דן וכו' מה להלן בארץ ה' עממים וכו'.

137 ונראה ש"הבכורים" תוספת היא במשנה, וכן מחקו הגר"א בהגהותיו. ובהוצ' לו: ושתי הלחם ולחם הפנים!

138 מ"ז עיירות וכו'. תוס' ספ"א – בשם ר' מנחם בר' יוסי – סתימתאה. ובס"ז ליתא "ומסבבין וכו' ". ואם ננכה מעלה זו צריכים להוסיף את המעלה של ס"ז בין יהודה ועבר הירדן. ובתוס' נשנו הי"ג–הי"ד על־פי מקור אחר, כמו שיוצא מסדר ההלכות.

139 מ"ט ופרועי ראש. בס"ז תניא: פרועי ראש ושתויי יין עי' תוי"ט, וכלל בין־האולם והיכל יחד, כר' יוסי.

140 שלא רחוץ ידים ורגלים. סתמא כר"מ בתוס', דבין האולם מותר ליכנס שלא רחוץ ידים, ור' יוסי פליג.

141 פרק ב

142 מ"א וכלי עצם. נתרבה מ"וכל מעשה עזים" במ' לא כ. "מעשה עזים" מקביל ל"שק" שבשמיני ויק' יא לב, כי סתם "שק" עשוי מן "העזים". אבל מכיון שהוציאו הכתוב בלשון "מעשה עזים" למדו ממנו "דבר הבא מן העזים, מן הקרנים ומן הטלפים". וכן תרגם יונתן במ' לא כ: וכל עובד מעזי קרנא וגרמא, אבל אונקלוס ורס"ג תרגמו כפשוטו.

143 ומיטמאין מאחוריהן. ד"ר וכו': ומטמאין… ואינם מטמאין, דרנב': ומטמאין… ואינן מיטמאין, לו: ומטמאים… ואינם מטמאים, פ': ומטמים… ואינן מיטמין, ק': ומיטמין… ואינן מטמין. גם ר"י שבת טז א גריס: ומטמאין מאחוריהן, אבל פירושו דחוק. ובת"כ שמיני פרשה ז ח תניא: או מרובה מידת לטמא מליטמא שהוא מטמא את אחרים מאחוריו ואינו מיטמא מאחוריו.

144 ונראה דמשבשתא היא ותני: ומטמאין מאחוריהן ואינן מיטמאין ו"מגביהן" גליון הוא, וכן במשנה ובת"כ תמיד "מאחוריו" ולא "מגבו", ורק בברייתא שבבבלי "מגבו".

145 ושבירתן היא טהרתן. ככתוב "ואותו תשבורו" ויק' יא לג, שתנור וכירים יתץ" לה, ומכאן והלאה אין עליהם תורת כלים. ת"כ שמיני פרשה ז יג: ואם כן למה נאמר ואותו תשבורו מלמד שאין לו טהרה אלא שבירתו.

146 מ"ב וקרקרותיהן בבלי חולין נד ב ודפו"י כאן: הן וקרקרותיהן, וכ"ה בתוס' ות"כ, אבל בכי"י: קרקרותיהן.

147 קרקרת קורקורת, ערבית قرقر, אשורית ḳakkaru =קרקר. קרקע = קערקער, ער' قعر – קרקע הבאר.

148 חצבים אשורית h̭aşbu, חצבא.

149 מ"ג טבלה בד"ר, הו' לו, כי"י פ' וק': וטבלה.

150 סילון = σωλήν, סורית: סילונא, צנור חקוק בקנה וכדומה שבת לט ב.

151 וכבכב. רע"ב: כלי שמכסים בו וכו' ש"כל המשמש כפוי וכו' " – לשון התוס' פ"ב ה, אבל זה נשנה שם אחרי "כיסוי אלפס" =מ"ה ול"כיסוי כבכב"! ושם ה"ח שנינו: העשוי לכך ולכך כגון הכבכב והאילפס הקדירה וכו', ובכן כלי הוא ולא כיסוי.

152 לסל הפת. ד"ר: סל הפת, הו' לו: סל לפת.

153 זה הכלל. עי' ת"כ שמיני פרשה ז ה, ועי' להלן פכ"ו מ"א.

154 מ"ד פותח־גומר. כלומר: מתחיל בה ומסיים בה יכין.

155 של מדה. בתוס': כשלמדה.

156 ומריח בה. בתוס': ומדיח בו את הלוקח, וכן "מדיח" בכי"י ק' ופ' ומ'. ואפשר ש"ומדיח" עיקר, מפני שהמחלוקת היא אם לשנות: א מפני שהוא מדה, ב מפני שהוא מדיח בו. והשוה "קרב לגבי דהינא ואידהן" שבוע' מז ב, ועי' תוס' תרומ' פ"י י: אין הזר נמנע מלשמשנו אע"פ שניסך ממנו, ועי' ב"ק פ"ח מ"ו: ושבר את הכד בפניה ובו כאיסר שמן, גלתה את ראשה והיתה מטפחת ומנחת ידה על ראשה.

157 מ"ה כסוי כדי יין וכו' בפי"ד מ"ג תנן בכלי מתכות: וכל הכיסויין טהורין, ובתוס' כאן נוסף: שמשמש בהן עראי ומשליכן.

158 וכסוי חביות ניירות. חביות של נייר, פפירוס, הן אפיפיירות שבמשנה פי"ז מ"ג וכלי פפיר שבתוס' כלים ב"מ פ"ה טו, והם הם "כלי גומא" שבישע' יח ב. ועי' כלים פי"ז מט"ו: העושה כיס… מן הנייר טמא רע"א. "אֳנִי גומא" מזכיר גם פליניוס לעף, Requizilen. נייר – אשורית nijaru.

159 ואם התקינן לתשמיש טמאין. וכן שנינו בס"ז חקת יט טו הוצאתי 27: כסוי כדי וכו' וכסויי ספחין הרי אלו כל שהן.

160 שהיא מסננת לתוכו. בתוס': שמצננת, וכן ברמב"ם הל' טומאת כלים פי"ח ה"ה: מצננת לתוכו היד; אבל א"א לומר "מצננת לתוכו" אלא "בתוכו", ואפי' ל"מסננת" אינו מתאים "לתוכו" אלא "בתוכו". וחוץ מזה. אם אינו נקוב, כיצד היא "מסננת" לתוכו? אבל נראה לשנות: מסנקת מצנקת כמו "המסנק את הטיט לצדדין", "סונקין אותן לצדי המזבח", "וצנקן בזויות באוקינוס". וכבר כתב התוי"ט דלא פליגי, שזה שנה בלשונו: שהיא מסנקת לתוכו את הירק, וזה – בלשונו: שהיא הופכת עליו את הרונקי. רונקי בער' رىق – "מים עכורים", וכאן – הירקות השלוקים.

161 מ"ו ראב"צ מטהר ר' יוסי מטמא וכו'. בד"ר: ראב"צ מטמא ר' יוסי מטהר מפני שהוא מוציא, וכן היה כנראה נוסח הרמב"ם שכתב בפי"ח ה"ח: טיטרוס אע"פ שהוא נקוב ומוציא פרוטות מיתטמא שהרי המים מתכנסין בצדדין והן עשויין לקבלה.

162 מ"ז וקלמריס. בכי"י וכן הגאון: וקלמרין, καλαμάριον, בית־דיו וקולמוס, ולשון יוני הוא. וכ"ה המתאמת בכי"י, ועי' מ"ש.

163 ריב"נ. בתוס': נפלו משקין ע"ג הרחב ר' יוסי אומר משם ריב"נ חולקין וכו'.

164 מ"ח הלפיד. כלי שנותנין בו "לפיד", כמו "נר" בלשון המשנה: כלי שנותנין בו "נר".

165 המסרק. הגאון: א"ד המסרוק, וכ"ה בתוס', ועי' נספחות לפי' הגאונים ומש"כ שם.

166 סורית: מַסוּרקא, וכ"ה בפי הגאונים: מסורקא, ה' ראו: מסרוק.

167 פרק ג

168 מ"א לחומרו בזיתים. עי' תוס' ועי' להלן פ"ח מ"ב ופ"ט סוף מ"ח.

169 מ"ב בגרוגרות. רע"ב: "רגילים היו להניח גרוגרות בחבית". ב"ב יט ב =אהלות פ"ו מ"ב, שבת פכ"ב מ"ג ר"ש, וכן להלן פ"ד מ"ב.

170 רמ"א בזיתים. ככל הכלים, והיו נותנים זיתים בחבית עדיות פ"ד מ"ו, תוס' שם פ"ב ב.

171 הצרצור. רע"ב: לשתות בו מים, וכן במקואות פ"ג מ"ג "והמערה מן הצרצור", וב"ר פצ"ח תיאודור־אלבק 1264 "צרצור של מים". אבל נמצא גם ליין: המערה יין נסך מצרצור קטן, וצרצור של יין עמוני מונח אצלה. אלא שמים ויין שוים בדקותם. ועי' תוס' פ"ב ט, ששנתה כאן: נבלי יין שעורן במשקים ור' שמעון אומר בזרעונין.

172 ר' אליעזר אומר. תוי"ט: "והר"ב העתיק ר"ש ולא מצאתי כך בשום נוסח, אך בנוסח א"י כתוב בגליון יש גורסין ר"ש, ואפשר שעל הר"ב כתב כן". ועי' תוס' אנשי שם, ועי' מ"ש, וכ"ה בד"ו רפ"ג עם הר"ש, ועי' להלן פי"ז מט"ז: בית קיבוץ מעות.

173 מ"ג מחזיק רביעית. עי' שבת ספ"ח ומקואות פ"ד מ"ג ועי' ר"ש לעיל פ"ב מ"ב.

174 מ"ד בסופה עי' משנה אחרונה, תוס' פ"ד יא.

175 מ"ו פטסין מלשון יוני πίθος = חבית.

176 מ"ז בכלי זפת. הן "היקירין" של התוס' פ"ג ב, כלים שנותנים בהם זפת, ואם ניקבו ועשאם בזפת אינם יכולים לקבל את הזפת החם.

177 ואם ליין טמאין. עי' ע"ז פ"ה מי"א ותוס' ע"ז פ"ח א ושם פ"ד יא בבלי לג א.

178 פרק ה

179 מ"א ושיריו ברובו. כצ"ל. התלמוד חולין קכד א נו"נ: רובו דטפח למאי חזי, אמר אביי שירי גדול ברובו. אבל לפי הפשט אין מקום לקושיא זו, כי המשנה עוסקת בתנור העשוי למשחק, וכן מובן גם מן התוס' רפ"ד: "תנור של בנות שתחלתי כל שהוא ושיריו ברובו".

180 מ"ז וגורר… לגרור. עי' תוי"ט ומ"ש, ובכ"י ב' כאן: וגורד… לגרוד. אבל בהו' לו והו' דרנבורג וכ"י פ': לגור, ומן מגוררות במגרה הוא. עי' פרה פ"ב מ"ב: יגור ושבת פי"ז מ"ב: מגירה לגור בה. וכן הביא הערוך בע' גר משנתנו זו. וכן הגיהו רב"א ורי"א להלן פי"א מ"ג: הגרוֹרת. הגרורת – גם בכי"מ.

181 מ"ט למודין. בכל מקום במשנה הוראתו "חשוקים". בסורי "למד" – חבר, קשר, ומזה אולי יש לפרש את הכתוב "אל בית אמי תלמדני" שה"ש ח ב.

182 מ"י חתכו. בד"ר והו' דרנבורג והו' לו וכ"י פ': חיתכו וכן במ"ח, וכ"ה בירוש' מו"ק פ"ג פא ע"ד ובתוס' עדיות פ"ב א. והשוה "מחתך" ו"מחותך".

183 זה תנורו של עכנאי. עי' פי' הגאונים שלי ובהערותי. ובתוס' עדיות פ"ב א שנינו: והיה נקרא תנורו של עכנאי שעליו רבו מחלוקות בישראל.

184 מי"א וכן בכירה. הנכון כפי' הר"ש, וכן יוצא מת"כ שמיני פ"י ז: פרט לתנור של אבן ושל מתכת ולכירה של אבן ושל מתכת מיכן אמרו וכו'.

185 פרק ז

186 מ"א הקלתות וכו'. היחיד "קלת", מלשון יוני κάλαθος, סל. הקלת שמשה בעיקרה סל. עשו גם כלי כזה ליציקה, ואפשר שבדמותה שמשה גם לבעלי בתים לבשול.

187 מ"ב דכון. דכוּן כך מצאתיו מנוקד בשורק מ"ש, ובהוצ' דירינבורג מנוקד דָכוֹן, וכן בסורית דָכוֹנָא, מדף לשים עליו נר.

188 פרק ח

189 מ"ט ליזבז. וכן למעלה פ"ב מ"ג, נ"א: לזבין, מלשון יוני λέσβιον, מסגרת לבנין.

190 אסטגיות פירשו גג מל' יונית στέγη. אבל בירוש' ע"ז ספ"ב מב סע"א אמרו: הן איסטגיות הן ספיות. ובזה יובנו דברי התוס' פ"ו הי"ז: וכולן שם אחד הן. בכי"מ: איסטאנאות, בתוס': סטאנאות. בדפו': ספונאות, וצ"ל: איסטפניות, מל' יוני οτεφάνη, תר' ה־LXX למעקה דב' כב ח ומסגרת שמ' כה כה.

191 פרק ט

192 מ"ב ומניקת. ד"ר: מניקית, וכן ר"מ והו' לו וכ"י פ'. כי"מ: מנקת – מיניקית – מניקית. והשוה "ותניקהו" שמ' ב ט. פפירוס 53 שו' 14: ויניקהי, וכן מניקה, להניק, תניק, מניק, הניקה, לינק – להניק.

193 מ"ו והלכו. הו' לו וכ"י פ': והילכו, והשוה "שועלים הלכו בו" איכה ה יח ו"מהלך". ועי' תוס' תרומות פ"ג יב, ירוש' תרומות פ"ג מב ע"א ותוס' טהרות רפ"ג.

194 לבינה שבלעה וכו'. כפי' הערוך עי' מ"ש גם בס' המליצה באכר 14 הע' 3. והפירוש לקוח מתשו' גאון בל"ס. והוא הוסיף להודיע: ועדנה מצויין בבבל בחצר נבוכדנצר.

195 מ"ז פי מרדע ב"פ. בכי"י פ' וק': מרדה מרדא, וכ"ה בס' המליצה בכר 32, וכ"ה בתוס' כלים ב"מ פ"ו יב כ"י ו': במרדא ב"פ: במרדא במרדא הבינוני, בעובי המרדע וכו'.

196 נסדקה סרידה וכו'. בס"ז חקת טו הוצאתי עמ' 27: א' רבן שמעון בן גמליאל הואיל ונאמר צמיד פתיל מה אני מקיים פתוח להביא את הסרוק.

197 מ"ח תנור שניקב מעינו וכו'. בס"ז חקת טו הוצאתי עמ' 27: תנור שניקב מעינו שיעורו מלא חוץ תמרה כפול דברי בית שמי בית הלל או' מלא כוש דולק.

198 ניקב מצדו וכו'. בס"ז שם בהוצאתי: ניקב מצדו שיעורו מלא כוש דולק ניכנס מן הצד ומן האמצע אינו נכנס ר' שמעון או' מן האמצע ניכנס ומן הצד אינו ניכנס.

199 וכן היה אומר במגופת חבית וכו'. בס"ז שם בהוצאתי שם: מגופת חבית שניקבה וכו' ר' שמעון או' מן האמצע ניכנס ומן הצד אינו ניכנס: כסוי כדי יין וכדי שמן וכסוי טפחין הרי אלו כל שהן כאלה שנעשו "לשאר משקין" שבמשנתנו. ונראה לגרוס במשנתנו: מלא כוש דולק כבס"ז, ולמחוק "נכנס ויוצא", וגרסי' ליה ב"צדו".

200 פרק י

201 מ"א מצילים כל שתחתיהן וכו'. מדין "ככוי" עי' תוס', ועי' ס"ז חקת שם וספרי חקת פיס' קכו 163 למטה.

202 חרסית. ר"ג: עפר לבן ומעורב באבנים דקין, וכן בערוך בפי' הראשון: מין סיד הוא שחופרין אותו מן הקרקע. ובמדבר רבא שלח טז: הסתכלו באבנים ובצרורות שלה אם של צונמא הם הם שמנים ואם של חרסית הם הם רזים, – מוכיח לפי' הערוך. וגם הסדר במשנת חולין פ"ו מ"ז "בסיד ובחרסית ובלבנה" מוכיח כן. ובס"ז שם: וכלי אדמה וכלי חרסית.

203 מ"ה קבותים. בתוס' כאן פ"ז ד: כפותין של מורייס, ירוש' תרומות מז ע"א: קבוטין של מורייס. מל' יון κιβώτιον, תיבת עץ.

204 מ"ו בשגמין. כמו בפכ"ב מ"י: הנסרים שבמרחץ ששיגמן; וכן בב"ר פכ"ו: הדלת הזה מי מעמידו שגמיו; שם: הרי אני משגמן ביסורין. ובקה"ר ספ"ט: ואת האומנות מ"ב יח טז – מהו אומנות? ר' לוי אמר: ציפריא, ורבנן אמרין: שיגמיא. ועי' עירובין קא א.

205 כלי מתכת – פי"א–פי"ד

206 פרק יא

207 מ"א חזרו לטומאתן הישנה. תקנת שמעון בן שטח היא משום מעשה בשלמציון; אבל בכלי שטף שנינו פט"ו מ"א: מקבלין טומאה מכאן ולהבא. וגזרו בכלי מתכות, משום שאפשר לרתכן ולעשות מהן כלי יפה, מה שאין כן בכלי שטף, שאין זה רגיל.

208 ות"ק – ר' שמעון הוא בתוס' כאן, שאפי' היה טמא טבול יום וריתכו, ואפי' היה טמא טמא מת ונטהר וחזר להיות טבול יום וריתכו, חזרו לטומאתן הישנה, שמא יאמרו טבילה בת־יום עולה.

209 מ"ב מתכות. הו' לו וכי"י ק' ופ': מתכת.

210 ומן הנגר ומן המנעול. הו' לו וכ"י פ' ורי"א: והנגר והמנעול.

211 והציר. הו' לו וכ"י פ': הציר. ו"שנעשו לקרקע" אשלשתן קאי.

212 והקורה. כבמו"ק פ"א מ"י, היא הקורה הסוגרת את הדלת; אלא שכאן מפסקת "והקורה" בין "הציר והצנור" דשייכי להדדי, מה שאין כן "הקורה" דשייך ל"מנעול", וכן הם מסודרים במו"ק פ"א מ"י: הציר והצינור והקורה המנעול והמפתח שנשברו. וגם "שנעשו לקרקע" אין לו ענין ל"הקורה". ונראה ש"והקורה" גליון נוסף הוא ע"פ מו"ק, ונכנס שלא במקומו. וכנראה שלא היה גם לפני הראשונים, שהרי לא פירשוהו לא פי' הגאונים ולא הרמב"ם והר"ש והרא"ש.

213 ואולי "ציר" זה הוא "ציר התחתון" עירובין פ"י מי"ב, וזהו "שנעשו לקרקע".

214 מ"ג השחולת. השוה "משחילין פירות" ביצה לה ב, "סידר עד שלא תרם הדשן משחיל ותורם" ירוש' יומא פ"ב לט ע"ג.

215 הגרודות. כי"מ רי"א ורב"א: הגרוֹרת. ביחיד גם הו' לו וכ"י פ' ור"מ הו' דרנבורג. וכאן באמת "גרורת" נכון יותר, כלומר: מה שנגרר ע"י שוֹפין. כמו "נסורת" מעץ.

216 ריב"נ אומר אף מן הקצוצת. כך בהוצ' לו, כ"י פ', הוצ' דרנבורג וד"ר.

217 אף. לפי התוס': מן הגרודת טמאין ורק מן הקצוצת טהורין.

218 קצוצת. כנוס' כי"י, מלשון "וירקעו את פחי הזהב וקצץ פתילים" שמ' לט ג, וכן בארמית: צינור דמעיקרא קציצתא והשתא צינורא ב"ק סז א, ובסור': קְצצָיָתָא fragmenta, והן גדולות מן ה"שחולת".

219 מן הגרוטי. כ"ה בכל כי"י, מל' יוני γρύτη, שברים של כלים שונים ועי' פי' הגאונים.

220 ומן המסמרות שידוע שנעשו מכלים – טמאין, מן המסמרות וכו'. "שידוע" ליתא בכי"מ. וזו משנת ר' אליעזר בר' יוסי תוס' ב"מ פ"א ב; אבל ת"ק של ראבר"י ר' יוסי?, שהוא תנא בתרא שלנו חולק וסובר דבכל נחלקו שאין דרך תנא לומר "לא נחלקו אלא" בשעה שיש ת"ק האומר כך, ועי' כזה במ"ד רע"ב ד"ה שומטה. ותרי תנאי נינהו. ורבי הוסיף דברי ראבר"י במשנתנו.

221 מ"ד חלמא. מ"ש: חַלַמַא כך מצאתיו מנוקד, וגם בשבת צא ב בר"ח: חלאמא "תפר", והשוה "חלמון" ביצה. ועי' תוס' דבמחצה ומחצה חולק ר"א.

222 הפין. עי' תוי"ט ועוד: חפין, ופי"ג מ"ו: פותחת – והפין, והן "חפי פותחת" שבשבת פא א, עי' פי' הגאונים.

223 והקלוסטרא וכו'. בכי"י: קלוסטרא, ועי' רע"ב ועירובין פ"י מ"י; נגר שיש בראשו גלוסטרא ר' אלעזר אוסר ור' יוסי מתיר כיון שיש תורת כלי עליו כר' טרפון. ורישא – ר' יוסי כר' טרפון, ובהדיא שנינו בתוס': ר' טרפון מטמא וחכמים מטהרין וברוריא אומרת וכו' כשנאמרו דברים לפני ר' יהודה אמר יפה אמרה ברוריא.

224 ומשנתנו "והקלוסטרא וכו' " – היא ר' יהודה תלמידו של ר' טרפון.

225 מ"ה וחכ"א וכו'. היינו ת"ק, למסתמה רישא כרבנן, הא קמ"ל מאן ת"ק ר' פלוני. וכולה "רא"א וכו' וחכ"א וכו' " נשנית כאן ממקור אחר כדי להורות, שנחלקו בזה.

226 מ"ו ר"ע מטמא וכו'. בתוס' פ"א ה: א"ר יוסי וכו' אלא שעקיבא מטהר, א"כ משנתנו שלא כר' יוסי.

227 מצופית. בירוש' עירובין פ"ד כא ע"ד: מצופית היו לו לר"ג וכו' = שפופרת בבבלי, מג ב. ובתוס' כאן סוף ה"ז: היתה מציבות של מתכת כלי צ"ל: כלו חיבור למציבות, ושייך למשנתנו.

228 והשוה מָצוֹבייתָא סוכה כט א, כנו' הערוך, "קנים" של הסוכה. ובשבת קה א: מצובייתא – קירוס.

229 וכאן צ"ל בכל אופן: מצובית.

230 מ"ח והשריון. בכי"י: והשירין והשרין, כמו במקרא: שִׁרְיָן ישע' נט יז. שִׁרְיָה איוב מא יח. וכן בשבת פ"ו מ"ב בהו' לו וכ"י פ': בשיריין, כ"י ב': בַשִׁרְיָן.

231 וקטליות. ברומית catella הקטנה מן catena, בבלי שבת נז ב: דאשה חונקת את עצמה. אבל נראה שהוא שרש שמי. באשורית kutultu, ר' kutlâti‏, שלשלת, كتل והשוה: קטל, כטל, قتل.

232 וטבעת. בד"ר, הו' דרנבורג, הו' לו' וכי"מ: טבעת.

233 וטבעת בין וכו'. עי' פי"ב מי"א ופי"ג מ"ו ותוס' רפ"ב. ובשבת נט סע"ב רמינן משבת פ"ו מ"ג "לא תצא אשה בטבעת שיש עליה חותם וכו' " עי' תוי"ט. ורב נחמן בר יצחק אומר שם ס רע"א: טומאה אשבת קרמית טומאה כלי מעשה אמר רחמנא במ' לא נא וכלי הוא, שבת משום משוי וכו'. וכך מפורש בתוס' רפ"ב: אמר תלמיד אחד וכו' שמא לא שמעת אלא לעניין שבת וכו'. ור' זירא משני, דמתני' דשבת ר' נחמיה היא "שהיה ר' נחמיה אומר בטבעת הלך אחר חותמה". ואפשר שבבבלי ברייתא היא, ומשם לקוח: וטבעת בין וכו' עי' הנוסח בבבלי.

234 והנה המשנה מפרשת אח"כ "קטלה" קטלה שחוליות שלה וכו'. ואח"כ "נזם" מ"ט, ואחר כך "טבעת" פי"ב מ"א. וכאן – הוספה היא, ע"פ הברייתא, וכן הוא בתוס' בפ"ב =משנה פי"ב. ואפשר שגם "ונזמי האף" נוסף משם, שהרי בשבת מפרש הבבלי נט ב "נזמים" שבמשנה שם: נזמי האף.

235 רא"א אפי' טבעת וכו'. "טבעת" ו"חוליה" – "חלופי לשונות". ונראה שמן "שירי קטלא" והלאה מקור אחר, ובזה ניחא קושית הר"ש עי' מ"ש, ור"א חולק במ"ט גם על "צינורא" של נזם במ"ט.

236 פרק יב

237 מ"א קורת החצים. עי' REJ חכ"ו עמ' 66, מדרש איכה פ"ג יא בובר, ס"ד, תנחומא נצבים א'.

238 קולר. מלשון יוני κολλάριον, שלשלת שבצואר.

239 העשוי לכפיתה. עי' כלים פי"ד מ"ג ותוס' כאן דפליגא.

240 מ"ב קנה מאזנים עי' פי"ז מט"ז.

241 אונקיות… אונקיות. כ"ה בכל כי"י וראשונים. ובתוס' פ"ב ד מפורש: יש בו אונקיות ואין בו אונקליאות וכו'. ופליגא. הרמב"ם ואחרים פירשו: אונקיות = אוקיות, משקלות, ὄγκια. אבל נראה שאונקיות הם ὄγκη, ὄγκος Haken, אונקלי קטן, בניגוד לאונקלי, שהוא גדול, ἀγκύλη, עוגן. ובמאזנים הרומים היו שני מיני אונקליאות עי' קרויס.

242 ושל בעה"ב אם יש בו אונקיות טמא. פירושו: אבל אם אין בו אונקיות אע"פ שיש בו אונקלאות טהור, מפני שבעה"ב שוקלים דברים קטנים, ואלה נשקלים באונקיות.

243 ושל נקליטין. = נקליטי המטה פי"ח מ"ג ἀνάκλιτα =Lehne.

244 שידה. פכ"ב מ"ח, ועי' תוס'.

245 אקון. פכ"ג מ"ג, ὄγκινος.

246 שלחן. פכ"ב מ"א, ת"כ שמיני פרשה ו ד.

247 מנורת העץ. ת"כ שם, ודינו כמנורת חרס פ"ב מ"ג.

248 וכולן אחת אחת וכו'. עי' תוס' ב"מ פ"א ט.

249 מ"ג הייתוכין. בכי"י: הייתוכין. מ"ש מעתיק: היתיכין, ומביא בשם רב"א: נ"א הותיכין. ויש לפרש ע"פ התוס', שמזיז בו את הקדרות.

250 הפרכין. בהוצ' דירינבורג מנוקד: הפרָכין. פיה"ג עמ' 25 מביא את לשון התוס' כלים ב"מ פ"ב ה"י: הפרכין הקבועים בכירים א"ד בקיריים. ויש נוס': בקירוס עי' בפיה"ג בהערות מו"ר זצ"ל. אולי שוה ל"כירים" שבמ"ח. ובמקום "העכירין" שבנוסחתנו בב"ב פ"ד מ"ה יש בירוש' ובכ"י פרמא: הכירים. משרש זה גם "שהוא כורם עליו" כלים פכ"ג מ"ד. והגאון פיה"ג 64 מביא נ"א: קורם. וה"ממל" שבמשנת ב"ב פ"ד מ"ה מפרשו הבבלי סז ב: מפרכתא. וכן נזכרות בבר' שם: מפרוכות. באשורית נמצא kirěmu, ומן הענין יוצא, שהיא כלי שהשתמשו בו בשעת עצירתו של אותו דבר. כירים הוא אפוא הדף שעליו כבשו.

251 עקרב. השוה: עקרב של פרומביא פי"א מ"ה.

252 מ"ד מסמר הגרע. שהגרע תולה בו מספריים ותער, והוי כמו תלוי מגרדות דלקמן, שלא נעשה אלא לשמש עם הקרקע, וכמפורש בתוס' כאן ושם. לירמא: שהגדע, וכן במ"ש בשם כ"י.

253 מסמר הגרדי. עי' תוס' ב"מ פי"א ה ובמש' פ"כ מ"ג. וכבר העיר ב"משנה אחרונה" על הסדר הקשה. ונראה ש"מסמר הגרדי טמא" תוספת הוא, ע"פ תנא אחר, ל"מסמר הגרע טמא".

254 היתה עגלה וכו'. עי' תוס' ב"מ פ"ה יב וראב"ד בעדיות הובא בתוי"ט.

255 מסמר שהתקינו וכו'. כפי' הרע"ב מפורש בתוס' הי"ב.

256 מ"ה העשוי לשמירה. עי' בתוס' ב"מ פ"ב ג, ט, יג, ושלא כרע"ב. אלא פירושו: העשוי לאחיזת דבר שלא יפול.

257 שלשה דברים. מכאן עד מ"ו ומ"ו בכלל לקוח מעדיות פ"ג מ"ח–מ"ט. ומשנה שלנו שנתה את כולם בסדר אחר: כסוי טני – ר"ג מטמא מ"ג, מסמר של אבן השעות – וארון של גרוסות מ"ד. מסמר של שלחני מ"ה. ואין במשנתנו "תלוי המגרדות" ולא "טבלא שנחלקה לשנים"; ולעומת זה נשנה בפ"ה מ"ז סתם: חולקו לשלשה וכו' אבל לשנים טמא חלקו לשנים אחד גדול וכו', ואחריו: חלקו לשלשה אחד גדול כשנים וכו'.

258 וכאן נאמר בתוס' פ"ב יב: אמר ר' יהודה לא נחלקו ר"ג וחכמים על טבלה שנחלקה לשנים ואחד מהם גדול כשנים בחברו שהגדול טמא והקטן טהור. על מה נחלקו על שאין אחד מהם גדול כשנים בחברו שהשנים שוין שר"ג וכו'. ורישא "חלקו לשנים אחד גדול וכו' " כחכמים דר' יהודה. ר' יהודה חולק אפוא על "ומודים" דמתני'. ושלש מחלקות בדבר: לתנא דעדיות: נחלק לשנים שוים טהור ואחד גדול טמא; לר' יהודה: שוים ואחד גדול טהור, גדול כשנים טמא; ולבר' דתוס' ודת"כ: שנים שוים שניהם טמאים = משנה דפ"ה ואחד גדול אחד טמא וכן גדול כשנים.

259 ובפי"ד מ"ו שנינו: כסוי טני של מתכת שעשה בו מראה ר' יהודה מטהר וכו'. ובתוס' שם פ"ד יב שנינו: בזה מודה ר' יהודה לחכמים בכסוי טני של מתכת שעשה בו מראה נשבר ובטל מתשמישתו טהור וחכ"א בין כך ובין כך טמא.

260 מכאן יוצא שבין לחכמים ובין לר' יהודה כסוי טני טהור, כמשנת עדיות, ובפט"ז מ"ז נחשב "כיסוי טני" של עץ בין הטהורים.

261 ובתלוי המגרדות סובר סתם כלים כר"נ בתוס' שם, שלא נחלקו בזה.

262 מ"ח האולר. קרויס גוזרו מלשון יוני ξ υλάριον, שביב עץ. אבל בכ"י ב' 672.Qu ובפי' הגאונים ובתוס' כלים ב"ב ספ"ז: האולד של זכוכית; הגאון פי' "עץ", וכן בס' המליצה ועי' פי' הגאונים ובהע' שם.

263 והמטוטלת. בתוס' כלים שם: והמטלטלות, ד"ר: והמטטלות, הו' דרנבורג: והמטוטלות, וכן כ"י פ'.

264 והמשקלות. בתוס' שם כבמשנה, אבל בפי' הגאונים: והמשקולת, וברמב"ם כלים ספ"ט: והמשקולות "של בנאים", וכן בפי' הגאונים בשם י"מ.

265 משנה שלנו עוסקת ברובה בכלי עץ, שהרי סיים בה "וכל גולמי כלי עץ טמאים", והסמיכה כאן מפני "גולמי כלי מתכת" שלמעלה. הרי "קולמוס" calamus של קנה הוא, שכך שנינו "קנה כדי לעשות קולמוס" שבת פ"ח מ"ה, "ולפיכך זכה קנה ליטול ממנו קולמוס" תענ' כ ע"ב.

266 ו"משקלות" שלנו אם של מאזנים הם, הרי אין עושים משקלות של מתכת אלא של זכוכית, כמשקלות שבתוס' כלים ב"ב שם, שהם של זכוכית.

267 ו"כירים" הם "כבשי" נסרים שמניחים על הזיתים. וכן "הכן" בסיס והכנה סרגל של עץ הם.

268 אלא שכלי־עץ פשוטיהם טהורים פט"ו מ"א: וצריכים לומר שיש לכל אלה בית קיבול: "קולמוס" יש לו בית קיבול, ואולי גם "אולד" ו"כירים" ו"כן".

269 פרק טו

270 מ"א השידה עי' פכ"ב מ"ח ופי"ח מ"א. ועיקרו כמין תיבה שע"ג עגלה, šadittu מן "שדד". "מפני שיכול לחוץ ולילך בשידה וכו' " עירובין לא א, ועי' פיה"ג 62.

271 כוורת כוֶרת, كوارבער', כְוֵרא בסורית. אבל בכי"י: כוארת כ"פ בתוס' כ"י וינא, כוירת פיה"ג 153 = כיורת שם 22.

272 כלי זכוכית. גזירת יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן היא, ולא גרסינן בשבת טו א–ב בההיא דשמונים שנה כלי זכוכית. ולהכי לא פריך מינה שם. וכך אמרו גם בירוש' שבת פ"א ופסחים פ"א וכתובות ספ"ח.

273 השידה וכו'. בת"כ שמיני פרשה ו ה יליף להו מקרא "מכל כלי עץ" ויק' יא לב ולא כל כלי עץ, וא"כ דווקא כלי עץ הבאים במדה טהורים, ועי' תוס' כלים ב"ב פ"ד י: עובי הצמר וכו' אע"פ שבאין במדה טמאין.

274 שיש להם שולים. וכן גם בת"כ שם, ובאהלות פ"ח מ"א במביאים וחוצצים: שיש להם שולים והן מחזיקים וכו', ובמביאים ולא חוצצים מ"ג: שיש להם שולים ואינן מחזיקין וכו'.

275 בין מקבלין בין אינם מקבלין. ליתא בת"כ שם.

276 ושם ו': רמ"א כל שמנו חכמים לטהרה טהור והשאר טמא. ר' יהודה אומר כל שמנו חכמים לטומאה טמא והשאר טהור. המשנה הראשונה שנתה אפוא: השידה וכו' הרי אלו טהורין. דרדור עגלה וכו' טמאין שאינן עשויין ליטלטל אלא במה שבתוכן. ור' מאיר אומר שרישא דוקא ור' יהודה אומר שבסיפא דוקא.

277 דרדור. על משקל "בקבוק" חבית ליין. בער' دردورة, צלחת של קש עגולה. דרדור = "כלי עגול", חבית פליישר.

278 וקסטות כנוס' הרע"ב. דפו' וקוסטות. מ"ש: "אית דגרסי קסתות ואית דגרסי קצתות וי"ס וקסטות ונראה שהיא גרסת הרי"א ז"ל ונקד הסמ"ך בצר"י… והר' בצלאל אשכנזי ז"ל הגיה וקוסטת בלי וי"ו אחר הטי"ת". נ"א: וקסטית. והוא מל' יוני κίστη = תיבה.

279 מ"ב ארובות. ד"ו רפ"ח, הו' לו וכ"י פ' ועוד: ארוכות, ועי' ערוך, וכן בעדיות פ"ו מ"ז.

280 ארוכות וכו' טמאות ושל בעה"ב טהורות וכו' דף של נחתומין שקבעו בכותל ר"א מטהר וכו'. בעדיות פ"ז מז שנינו: הם ר' יהושע ור' פפייס העידו על ארוכות של נחתומים שהן טמאות שר' אליעזר מטהר.

281 ולעומת זה שנינו בתוס' שם פ"ג א: העיד ר' יהושע ור' פפייס על דף של נחתומין שחיברו במריש או בקורה ושקבעו במסמר שהוא טמא שרבי אליעזר מטהר. ואם לא קבעו כל צרכו הכל מודים שהוא טמא.

282 ושם בפ"ב א מקביל לפ"ג, אחרי מ"ז!: ארבעה דברים ר' אליעזר מטהר וכו' מסרוק של צרצור וכו' דף של נחתומים שקבעו במסמר שחיבר במריש או בקורה ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאין, מנעל על האימום וכו' חיתכו חוליות וכו'.

283 והנה כאן בכלים שנה את המחלוקת בדף ולא בארוכות. ונראה שזוהי משנת ר' יוסי, שנכנסה בתוס' עדיות. ובאותו ענין בפ"א יג לקוחה התוס' ממשנת ר' יוסי, כמו שהעירותי במקום אחר.

284 מערוך. על משקל: מכתובין, מפרוכין, מחסום, משׂור; מנעול, מפוח, מקצועה.

285 מ"ג אף של גַדלֵת. כ"ה "גדלת" בדפוי"י וכי"י. וכ"ה בתוס'. וכן בקידו' פ"ב מ"ה. "אף" ליתא בתוס' פ"ה ה. ונכון, דשל גדלת חמור משל סלתין טמא מושב.

286 מ"ד תלוי נפה. בשבת פ"ח מ"ב: תלאי לנפה; אבל בהו' לו, כי"י פ' וה' וערוך ובפיסקא ירוש' יא ע"ב: תלוי, והוא על משקל "כְּסוּי" במ' ד ו= מכסה, וכן בארמית "כסויא" = לבוש, כלים פט"ז מ"ז, פי"ד מ"ג ועוד.

287 מ"ה של גרנות וכו'. נראה דתרי תנאי היא: חד תני "של גרוסות וכו' " ואידך תני "של גרנות וכו' ".

288 מ"ו השְרָה כך מנוקד בידי ר' שמואל לירמא, והוא שם הקיבוץ כמו "דגה" שמ' ז יח. ובתוס': שָרין, ר"ש: שרה. קרויס: Sängerin, כמו שרים ושרות קה' ב ח.

289 כל הספרים וכו'. בתוס' ידים פ"ב ט: שלא יעשה אותם שטיחין לבהמה.

290 המרכוף. משנת ר' יהודה היא, ור' יוסי סבירא ליה כן רק במרכוף של זמר. ושמא גם תוס' שבת פ"ה א–ב – ר' יהודה היא, עי' תוס' יבמות פי"ב יא: א"ר יהודה וכו'.

291 ניקטמון. = אנקטמון = ליקטמון. והשוה ניבדקוס – ליבדקוס, מל"י ὀνοβατικός* ὀνοβάτης, ἀμβάτης ἀναβάτης וכן אונקלי – ניקלי ἀνάκωλος.

292 פרק טז

293 מ"ד תורמל = תרמיל, כמו תורבץ–תרביץ אשורית. رمل בער': לכסות המושב באריג גדילים של לולבי־דקל.

294 מ"ח וסקורטיא. צ"ל: וסקוטלא, כמו בפ"ל מ"א וסוף מו"ק. "סקוטלא" גם בספרי בהעלותך פיס' פט כי"י ר' ומ' ור"ה ודפו' סק בקוטלא!, וכן במדרשב"י הוצ' אפשטיין־מלמד,31. ל' רומי scutella.

295 פרק יז

296 מ"א ברמונים. להלן במ"ד: הרמונים שאמרו שלשה אחוזין זה בזה. ואחריה במ"ה: הרמון שאמרו וכו'. ונראה ש"רמונים" שבמשנתגו דווקא רבים שלשה ו"מוציא רמון" שבשבת קיב ב לאו דווקא. והרי בבא שלפניו אומר "רמונים"; וב"חמת" שנינו בתוס' ב"מ פ"ו ז: שיעורה ברימונים, ובב"ק פ"ו יב: החמת והכפישה שנפחתו במוציא רימונין אע"פ שבטלו מתורת הכלים וכו'; ובפי"ט מ"י שנינו: משפלת שנפתחה מלקבל ‏רמונים, ובפ"כ מ"ד: עריבה גדולה שנפחתה מלקבל רמונים. כלם דווקא. ות"ק ר' יהושע הוא, ו"קופרי" שבמ"ד, ששיעורה ב"רמונים" כר' יהושע.

297 מ"ב שיעורה בפקעיות. הוא פיקה גדולה שבמי"ב, עי' שם ת"ח ומשנה אחרונה. ועי' פי' הגאונים 86, ועי' תוס'. ו"חמת" מיוחדת למשקים, ואעפ"כ שיעורה ברמונים, אלא שר"ש חולק באמת בנודות תוס' ב"מ פ"ז ג: ר"ש אומר נודות שיעורן במשקין. וזו ששנינו לעיל פ"ח מ"ב: היתה הכוורת שלימה, וכן הקופה וכן החמת וכו' נקבו העשוי לאוכלין שיעורן בזיתים העשוי למשקין שיעורן במשקין כר"ש!. ועי' בתוס' ב"ק פ"ו ו–ז. ועי' שם ב"ק פ"ו יב, שהבאתי למעלה: במוציא רימונין כר' יהושע.

298 החמת שיעורה בפקעיות של שתי. ר' אליעזר היא תוס' כאן ב"מ פ"ו ז, ותוס' דב"ק פ"ו יב – כת"ק.

299 אם אינה וכו'. עי' תוי"ט בשם מהר"ם, ורמ"ע מפאנו בשו"ת סי' לה: מסתברא לן דכלה מתניתין רבן גמליאל קתני לה ולא פסקה למלתיה הלכתא מאי עד סיפא למימרא דהלכה רווחת היא קבוע ושוה לכל' וכו' וחד תנא שיננא דשמעיה לרבן גמליאל דקא מסדר לה למלתיה כי האי גוונא ובעי מיתנא סיפא שכלן טהורין אקדמיה בכלהו בבי ולא חש לסדוריה אלא טמא טמא בלחוד פסיק ותני בכל חדא מנייהו לאפוקי מדר"ג וכו' ורבי הכי שמעינהו וגרסינהו.

300 ואמנם נמצא כזה בבכורים פ"ב מ"ב, שכולה ר' שמעון בעיקרה, וכך היתה שנויה במשנתו: ומותרין כל שהן מלאכול בירושלים, אף לזרים ולבהמה. אלא שרבי או תנא אחר, שחלק על ר"ש שינה קצת לשון ר"ש ואסורין!, וע"י זה יצא כל הקושי שבמשנה זו עי' ירוש' סד סע"ב.

301 הגר"א מגיה: טהור–טהור, ובסיפא מוחק "טמא". ואמנם "טמא" הג' ליתא גם בכ"י ב' ונוסף עי"א.

302 ובכלים פ"ד מ"ב שנינו: גיסטרא שנתרועעה ואינה מקבלת משקין אע"פ שהיא מקבלת אוכלין טהורה, ובחבית שנתרועעה שיעורה בגרוגרות שם, ועי' פ"ג מ"ב, ובעשוי לכך ולכך מטילין אותו לחומרו מ"א. ואמנם לדעת חכמים – החמת שיעורה בפקעיות של ערב, הגדולה, וזוהי ששנינו במי"ב: שיעורן בפיקה גדולה שלהן, פקעת של ערב.

303 שאין. כי"י ק' ופ' ור"ש: שהן, כי"מ: שמקיימין, ועי' ר"ש. וכזה נזיר פ"ט מ"ד.

304 אותו. מהר"ם: וגרס אותן בנו"ן, וכן לירמא. אבל זה רחוק. כי רק לבית־רעי, שמקבל הדבר שהוא מיוחד לו, צריכים לטעם "שאין מקיימין אותו", אבל האחרים – בטל עיקר תשמישן.

305 מ"ג אפיפיירות = פפיר, "נייר", ואינו מקבל טומאה, כתוס' כלים ב"ק פ"ז יא כלי! ופרה פ"י מ"ו פשוט וזבים פ"ה מ"ה פשוט ותוס' נגעים פ"ז ג פשוט וחולקת על מט"ו: מן הנייר שטמא, וכן "אפיפורין" פט"ז מ"א טמא ועי' תוי"ט פ"ב מ"ה. אבל מט"ו ממקור אחר, כמש"כ שם. ועי' תוס' ספ"ה דב"מ: חומר בכלי פפיר מכלי נצרין שאין מקבלין טומאה אלא משתגמר מלאכתן וכלי פפיר כיון שעשה דור אחד ע"ג הרוחב שלהן טמאין. ועי' תוס' ב"מ פ"ז ז: העושה כלים מדבר שהוא של מעמד טמא וכו'.

306 שעשה להן קנים וכו'. כמו בפ"ב מ"ז: מחצלת שעשה לה קנים וכו'.

307 גפיים. עקלים וחשוקים סביב. גפיים בסרידה – "ליזבז ודפנות", פ"ח מ"ג: ואין לה גפיים =ליזבז ודפנות. ועי' אהלות פי"ב מ"ב, ובתוס' שם פי"ג ג: סרידה שהיא נתונה על פי תנור וכו' ויש לה ליזבז טפח וכו'. ובתוס' ב"מ פ"ה ה: סריד של צפירה אם יש לו גפים טמא אין לו גפים טהור ר' שמעון בן אלעזר אומר אע"פ שאין לו גפים טמא, ובמשנה פט"ו מ"ב שנינו: סרוד של נחתומין וכו' גיפפו מארבע רוחותיו טמא, ובתוס' ב"מ פ"י ה: סרוד "סריד" של חייטין יש לו גפים טמא וכו' הביא נסר וקְבע מליזבז לליזבז וכו'. ובאהלות פ"ה מ"ו: היה נסר חלק או סרידה שאין לה גפיים טהור שאין הכלים מצילין עם דפנות אהלים עד שיהא להן דפנות וכמה תהא הדופן טפח וכו'.

308 ובמובן ב' זרוע: אהלות פ"ז מ"ד, תוס' ב"ב פ"ג ז =אוזן.

309 מ"ד הקנונים הקטנים. עי' פט"ז מ"ג.

310 נפרצו וכו'. – מדברי‏ ר' שמעון, וכן בתוס' ה"ט לדברי ראבר"ש. ור"ש כאן כדעתו בפ"ח מ"ב, שהראוי לאוכלין שיעורו בזיתים, דלא כר"א ולא כר' יהושע.

311 מ"ה א"ר יהודה וכו'. כנוס' כי"י ותוס' וירוש' דמאי וערלה. ובזבחים עד א הביאו בר': דתניא ר' יהודה אומר רימוני באדן אוסרין בכל שהוא כיצד נפל אחד מהן לתוך ריבוא ומריבוא לריבוא אסורין. אבל בתוס' תרומות פ"ה י שנינו: ר' יהודה אומר רימונין מתוקין אסורין כל שהן וכו'.

312 מ"ז כגרוגרת. מן "גרר" יבש, כמו "גנוגנת" לעיל פט"ז מ"ז למחסה ממטר מן "גנן", קלוקל במ' כא ה מן "קלל", חלוחלת חולין ג סע"א מן "חלל". גריר בארמ' "יבש" וצמא למים, במקום "גריד" שלנו.

313 מ"ח שהקיפו טפח. עי' אהלות פי"ב מ"ו ורפט"ז.

314 בבבלי שבת יז א פירש כן ר' ינאי משנת אהלות: וא"ר ינאי ומרדע שאמרו אין בעוביו טפח ויש בהיקפו טפח כמשנת כלים וגזרו על היקפו משום עביו,

315 מ"ט באמה הבינונית. במנחות צח א: וכמה אמה בינונית א"ר יוחנן ששה טפחים, ודיקא נמי ממנחות פי"א מ"ה! ומירושלמי שקלים פ"ו וסוטה פ"ח יוצא ג"כ והאומר הוא ר' יוחנן!, שבינונית בת ששה טפחים, וכן מסתם התלמוד של עירובין ד ב = סוכה ה ב, וכן מפרש ר' יוחנן את משנתנו במנחות צז א–ב. אבל בתוס' הי"ב שנינו: ואיזו היא אמה בינונית זו אמה של חמשה טפחים, ובהתאם לזה מפרש רבי בהי"ג דברי ר"מ!

316 מי"א ר' שמעון אומר וכו'. ר"ש חי י"ב שנה מפרי החרוב שבת לג ב, לא אכל בלוספיין, משום ש"אלו אין יוצאין מבני מעיין כל עיקר" נדר' מט ב. ונראה שהיה איסתניס ושיער בעצמו: מזון שתי סעודות בככר של שתי תשיעיות הקב.

317 מי"ב ישנו כראש גדול של אדם. בתוס' פ"ז ב: ישנו בראש! כרים גדול ר"ש: גדולים של צפורי. ונ"ל שהנוסח הקדום היה: של ארן, ומזה נשתבש: אדן = אדם, והשיבוש בא גם בהשפעת "בידי אדם" = אדן שלמעלה ושלמטה במשנתנו.

318 "ארן" זהו אָרנא בסורית, תרגום של "זמר" דב' יד ה, והסורים מפרשים אותו: תיש הבר, תיש ההרים. וכן באשורית armu, ר' armê, בין ajalê ובין turâhê מין אקו.

319 הכתיב "אדן" במקום "אדם" רגיל בכי"י המשנה ובירוש'.

320 אבל "של צפורי" קשה, ונראה שצ"ל בתוס': כדים יחיד!, ובמשנה: כדם.

321 של לשכה. עי' אהלות פ"ב מ"ג: וחכ"א, ושם רפי"ג ומאן תנא אהלות ר' יוסי, עירובין עט א.

322 מי"ג–מי"ד כל שבים וכו' ויש וכו'. תרי תנאי נינהו, דקתני במי"ד: חוץ מכנף העוז, ובמי"ג: חוץ מכלב המים. ומי"ג – משנת ר' יהודה = סתם ספרא. ובתוס' פ"ז ה ר' יהודה נותן טעם ל"חיבר להם" וכו', שהוא בניגוד לפי"א מ"ד. מי"א, מי"ב ומי"ד – תנא אחד הן ר' יוסי.

323 מט"ו מן הנייר. פליג אפרה פ"י מ"ו וזבים פ"ה מ"ה ותוס' כלים ב"ק פ"ז יא, נגעים פ"ז ג, שהובאה בר"ש פ"י מ"ד = פפיר = nijaru באשו', ופליג על אפיפיירות פ"ז מ"ג ש"טהורים", אבל "אפיפורין" פט"ז מ"א טמא.

324 מט"ז קנה מאזנים וכו'. פי"ב מ"ב. ב"ב פט רע"ב: קנה ומתנא שלה איצטריכא ליה דלא תנן. ועי' שם בתוס' ד"ה "כדרך" שנדחקו; אבל עי' תוס' פ"ז ט: כולו אינו טמא וכו'.

325 מי"ז מחצלת קנים וכו'. עי' מש"כ במקום אחר, ועי' פ"כ מ"ז.

326 מחצלת הקש ושפופרת הקש. בשבת סו א: דתנן כוורת של קש ושפופרת של קנים, וקנים עיקר. ושנינו בכלים פט"ו מ"א: כוורת הקש וכוורת הקנים שמקבלת טומאה כשאינה באה במדה = אהלות פ"ח מ"א, ושם מ"ג.

327 פרק כב

328 מ"ט שסירקו וכירכמו. בפט"ו מ"ב: ארוכות של וכו' בעה"ב טהורות סירקן או כירכמן טמאות.

329 ועשאו פנים. הו' לו: פניס, וכן היה לפני הערוך ע' כופת, ופי': עד שחופר בו מקום לישיבת הנר שהוא פנס. ורי"א מצא בכ"י: פגום, והוא הנכון: פגום, פגים, כמו בעירובין פ"ה מ"א: פגום פגים יוצא וכו', ובסנה' כה' ב: משישברו פגימיהן. והוא מל"י πῆγμα, מעמד, בסיס. ועי' תוס' ב"ב פ"ב ה: ולמעמיד כל שהוא של עץ עד שיחוק או עד שיעשה רגלים, ושם ב: גריפית של זית שהיא כצ"ל משופה כמגדל.

330 ר"ע מטמא. כמו בפ"כ מ"ד.

331 פרק כג המשך של פ"כ מ"א!

332 מ"א והאמום. ברע"ב: והאימום, וכן בכמה מקומות, למשל תוס' ב"ב פ"ג ז, כ"י פ': והַאָמוּם =והָאָמוּם. בסורית: אמוּמא, והשוה בער' امام =אַימוֹם?.

333 והתפילין. ד"ר, כי"מ והו' לו: והתפילה, וכן במקואות פ"י מ"ב.

334 ובמה שבתוכן טהור. אבל במקואות פ"י מ"ב שנינו: כסת עגולה והכדור והאמום והקמיע והתפלה אינן צריכין שיבואו בהם המים וכו'. – ההיא ר' אליעזר בתוס' כאן פ"ב ו: מטבילן כל "כמות" שהן, ובסנה' סח א: וטהרתן במה שהן.

335 האוכף. כי"מ כאן ולמטה מ"ב: איכוף, כ"י פ' והו' לו ולירמא במ"ב: אכוף, ת"כ מצורע זבים פ"ג יא: איכוף, וכן תוס' פ"ב ז ב"פ ופ"ד יב ועוד בכמה מקומות בירוש' וכי"י. סורית: אוּכפא. בער': اكاف, לפ"ז צריך להיות בעברית: אַכוֹף: כמו: אֵיזוֹר – اذار.

336 מ"ב אלו טמאין משום מרכב. ת"כ זבים שם: איזה הוא מרכב המיוחד וכו'.

337 זֶרז. כצ"ל כנוסח הערוך ורב"א ופי' הגאונים, ר"מ והו' לו ועוד.

338 מדוכה. השוה "על מדוכה זו ישב חגי הנביא" יבמ' טז א. אבל ר"מ הו' דרנבורג וכ"י ב: מדיבה =מריבה, רי"א: מדיכה, וכן ד"ר, הו' לו וכ"י פ'.

339 אף. ליתא הו' לו וכ"י פ', וכן מחקו לירמא ומ"ש. ולפי גירסתנו פירושו, שאף הוא אינו בכלל המנויים, ובת"כ ליתא.

340 אבל אוכף של נאקה טמא. טמא מושב לדברי הכל ר"מ וראב"ד ועוד. ובת"כ שם הלכה י': אוציא את אלו "רכב על המשכב ועל המושב" ולא אוציא את האוכף ויהא טמא מרכב ת"ל מרכב מרכב המיוחד. הי"א איזה הוא מרכב המיוחד זרז וכו' כבמשנה. ומכאן נראה קצת כפי' הר"ש "טמא מרכב".

341 ובתוס' פ"ב ז שנינו: האיכוף טמא מושב וכו' רש"א שלשה וכו' ישיבת הנקה =אוכף של נקה והסוס = טפיטן והאיכוף סתם! .

342 עביט של גמל. عبيط בירושלם שמעתי رحل, האוכף הפשוט של הבדואי לרכיבה ולמשא.

343 חפית. לירמא: תפִית, כ"י פ': תַפִית, ד"ו רפ"ח: תפות, ועי' תוס' תפות, תופות, והשוה "תופיך" יחז' כח יג.

344 מ"ד כסא של כלה. משנת ר' יוסי היא, בניגוד למשנת ר' יהודה שבפכ"ב מ"ד ומ"ז, והוא שונה מחלוקת ב"ש וב"ה ב"כסא" סתם.

345 מ"ה הזוטו. עי' פכ"ח מ"ט, ערוך וכ"י פ' בשניהם: זוטו, מזוטו כ"י פ' נקוד: זוֹטוֹ.

346 פרק כד

347 מ"ח ג' מטות הן וכו' ושל סרגים טהורה מכלום. עי' פי' הגאונים. ועי' תנחו' בובר יתרו יב: הביא נפחין וכו' והיו מצחצחין בכלי נחושת, הביא חרשים והיו מסרגין בכלי עץ וכו'. ובפסידר"כ פיס' יח קלז א: וראה מלאכי השרת מסתתין בו מגלפין בו מסרגין בו כלומר: בשער המזרחי, שהוא מאבן אחת.

348 פרק כו

349 מ"ד מנעל שנפחת וכו'. המשנה חסרה בבא דסנדל, עי' תוס': סנדל שנפחת וכו'.

350 רמ"א צרור וכו'. מחלוקת ב"ש וב"ה בעדיות פ"ה מ"א מפיך, ועי' בתוס' כאן.

351 מ"ה עור החמר. בד"ר: החמור, והרע"ב הגיה ע"פ הר"ש: החמר, בכ"י ק': עור החמר, ונשלם: עור החמור; בשאר כי"י וגם בערוך ע' ער ובתוס': עור החמור עור החמר ואעפ"כ חוששני, ששתי נוסחאות הן.

352 עור הכתן עור הכתף. בכ"י ק' ליתא "עור הכתף" ונשלם, וליתא גם בערוך ע' ער ואבל ישנו בע' כתף ואצל רב חפץ, בתוס' רק: עור הכתן, ושתי נוסחאות הן.

353 עור הלב. בתוס': הלוף, והשוה "עורות לבובין" "עור לבוב", מכתף = מכתב, מרכוף = מרכוב, מדף = מדב, ספכה = סבכה. לוף = לפוף = לבוב.

354 עור הסרוק עור הסורק. רב חפץ: עור הסרק ועור הסורק, כי"מ: עור הסרוק עור הסרק.

355 פירושיהם של המפרשים דחוקים. "הסורק" נקרא במשנה בכל כי"י ובירוש': סרוק, ולא "סורק". "סרק של צמר ושל פשתן" תוס' כלאים פ"ה כב = לשון צמר סרוק. ונראה ששתי נוסחאות הן. ועי' תוס' ה"ח, שחולקת. והתוספתא – ר' יוסי היא, ועי' פט"ז מ"ד.

356 מ"ו עב, עיב = עַב = عيبة, מלתחה של עור בשביל בגדים.

357 למשקלות טמא כר' אליעזר בסנהדרין סה א: וצרור המרגלית ומשקולת קטנה. ואולי כולה ר' יהודה,

358 מ"ז העוצבה. כ"י פ': הָעֳצֱבה, תלמוד: עוצבא = אוצבתא בכורות מה ב – כנוס' הערוך, "אצבע" בתוס', "צבעתא" בסורית – חתיכה של בשר ועור, פיה"ג: משכא דשדו עילוי אסרגא". וכן "אצבעתא" ירוש' מע"ש ספ"ד = משכא דערסא איכ"ר פ"א טו. וכן בירוש' פאה פ"א טו ע"ג וש"נ: מפתחא דתיבותא הוה יתיב "יהיב" גו אצבעתיה דאבוי = "תחת מראשותיו" קידושין לא א.

359 מ"ט לרצועות ולסנדלין. בחולין קכג ב–קכד א: וסנדלים, והנכון: לסנדלין, כלומר: רצועות סנדלים, שאינן מקבלות טומאה לר' יהודה, עי' פכ"ד מי"ב וסתם ספרא.

360 ראבר"צ אומר וכו'. עי' פכ"ח מ"ה והגר"א שם.

361 פרק כח

362 מ"ה כפה שהוא. הו' לו: כפח, כ"י פ': כַּפַּה, כ"י ב': כופח; פכ"ט מ"א כ"י פ': קפח, כ"י ב', כופח; זבים רפ"ד הו' לו וכ"י ב': כפח, כ"י פ': כפח; וכן בכתובות פ"ה מ"ח הו' לו: כפח. כפח גם בכי"מ בכלים וזבים.

363 והשוה: קיפח – כיפח בכורות פ"ז מ"ו – גביח בארמית: תני רב זביד גביח בכורות מה ב, נוס' הערוך. ושם: גבח לא ישא גבַחת, ירוש' ברכ' פ"ט יג ע"ב: כיפח – ננס. תרגום ירוש' לויק' כא כ: או דגביח או דנניס. גביח = גבוה, ענק. בערבית = جبهة מצח, ו"גבחת" ויק' יג מב היא קרחה לצד המצח.

364 מ"ו טלייה על הבגד וכו'. כעין כרע בפי"ח מ"ז.

365 מ"ז המלל. עי' ר"ש. ו"מלל" של מו"ק כו רע"ב בוודאי "תפר" הוא, וכן בתוס' כאן פ"ה ז: עד שעה שימול. ו"חוץ מן המלל" – פירושה: חוץ ממקום התבר, שהרי היא עשויה להיתבר כטלאי על בגד.

366 חלוק. ב"ב נז ב. באשורית h̭ulâḳu, Kleidungsstück.

367 מ"א אע"פ שאין בהם שלש על שלש. לתוס', היה כאן ברוב הנוסחאות: שלשה על שלשה. וכ"ה בכי"מ.

368 העבים והרכים. עי' תוס': השיראין והסיריקין. תנא דתוס' סבר כתדר"י בשבת כז א המרבה שיראין וסריקון מן "או בגד" עי' בבלי שם ואפי' שלש על שלש, ושלש על שלש אין בהם אבל יש בהם שלשה על שלשה.

369 מ"ט משמרת וכו'. שלא כים נפה פט"ו מ"ג.

370 ב לתוספתא כלים

371 בבא קמא פ"א

372 ה"א לא חלקה וכו' חלקה. כ"ה בכי"ו; בדפו': חלקת, חלוקה; ר"ש פ"א מ"ד: אין חלוקה, חלוקה; בבלי נדה מג ב: אין חלוקה טומאתו מה שאין כן בש"ז. "חלקה", התורה, שבש"ז כתוב "איש" ויק' טו טז ולא קטן פחות מבן ט', בבלי שם.

373 מטמא בכל שהוא. נדה פ"ה מ"א: ומטמאין בכל שהוא וכו'.

374 יש להן טהרה וכו'. פרה פי"ג מ"ד: מי חטאת שעשו מצותן אין מטמאין.

375 ה"ב ואין מטמאין בצירופן. "כדתני רב תחליפא בפ"ק דמנחות ז ע"ב קידש פחות מכדי הזאה בכלי זה ופחות מכדי הזאה בכלי זה לא קידש" ר"ש שם, וכן שהסיטן בשני כלים, ולענין טומאת משא מיתניא.

376 מה שאין כן בנבלה. כדתנן באהלות פ"ג מ"א, ש"הנוגע בשני חצאי זיתים מן הנבלה" טמא.

377 נבלה שיבשה וכו'. נדה פ"ז מ"א: מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין ואם יכולין להשרות וכו'.

378 ה"ג כר התחתון וכו'. ע"פ הפשט, שהכר התחתון טמא כעליון אם הם הרבה מצעות זה ע"ג זה, וכס"ד דגמרא נדה לב ב. מה שאין כן בטמא מת, שאינו מטמא אלא בנגיעה.

379 מה שאין כן במרכב. שרק משאו מטמא בגדים, שנאמר "והנושא אותם כלומר: משכב ומושב ומרכב יכבס בגדיו" ויק' טו י, אבל מגעו מטמא רק את האדם שם: וכל הנוגע וגו' יטמא.

380 ה"ד חומר בכזית וכו'. אהלות פ"ג מ"ו: כזית מן המת פתחו בטפח וכו' להציל הטומאה על הפתחים =מת בבית ולו פתחים הרבה, אם חשב להוציאו דרך פתח אחד מציל על כל הפתחים. ובכזית די פתח של טפח וכו'.

381 ר' נתן אומר וכו'. למ"ה: חזר להיות בועל נדה וכו', עי' רע"ב. ואנו למדים מכאן, שר"נ סידר משניות "משנת ר' נתן", המשנה הבבלית, שהרי אין כאן הלכה, אלא סדר דברים.

382 ה"ה בשלשה דברים וכו'. גטין ח ע"א.

383 עפרה מטמא. בבבלי: טמא.

384 שהקונה שדה בסוריא וכו'. חלה פ"ד מי"א, ולענין בכורים ותרומה ומעשר מיתניא, ולא לענין שכותבין עליו אונו ואפי' בשבת בבלי גטין שם. ובתוס' תרומות פ"ב ה"י: ישראל שקנה שדה בסוריא הרי הוא כקונה בפרואר שבירושלם תורם ומעשר עליה.

385 בפרוור. בגטין: בפרוארי ירושלים, וכצ"ל, וכ"ה בתוס' תרומות שם. וכן במקרא: "פרוָרים" מ"ב כג יא ו"פרבר" דה"א כו יג, וכן תרגום "מגרש" פַרְוָרָא.

386 טהורה. כי"ו: טהרה =טָהֲרָה בבלי: נכנס.

387 ה"ו בעל הפול. שם נגזר מן "פול". השוה ירוש' יומא פ"ד מג ע"ג: והוא היה נקרא בן האפון; בבלי שם לט א: בן חמצן מן "חומצה".

388 ר' יוסי אומר וכו'. יומא מד א.

389 ודמים של יוה"כ. ליתא בבבלי.

390 הוי מה וכו'. בבלי: הא מה. ופירש"י: האי הא כמו הרי כלומר מעתה מה מעלה וכו'. "הא" עוד במע"ש פ"ה מי"א ומי"ב.

391 "הוי מה וכו' " – אמתני' קאי. ועי' במדב"ר נשא פ"ו ח.

392 ה"ז אבא שאול וכו'. פסחים פו א.

393 אלא לשנים. בבבלי: אלא פעם אחת בשבוע ואמרי לה פעמים בשבוע ואמרי לה פעם אחת ביובל.

394 ה"ו וה"ז תוספה למ"ט הן, אבל ה"ח: נכנסו מצורעים וכו' – תוספה למ"ז היא וכן ה"ט–הי"ב – למ"ח–מ"ט, אבל הי"ד – תוספה למ"ז היא, והט"ו – למ"ח, ושלא במקומן הן. ונראה שהן לקוחות ממקור אחר.

395 ה"ח נכנסו מצורעים וכו'. פסחים סז א.

396 לוקין שמונים. בבבלי: ארבעים, וכצ"ל; והגר"א מוסיף: ארבעים, מצורע שנכנס להר הבית לוקה שמונים; וב"באור הגר"א" מגיה: ארבעים נכנסו מצורעין להר הבית לוקין שמונים.

397 ר' שמעון וכו'. למ"ח: החיל מקודש ממנו וכו' עזרת נשים וכו'. ולר"ש אין חייבים חטאת גם על "החיל", שלא נתפרש דינו במשנה, ו"עזרת נשים" שבמשנה כר' שמעון. זבחים קטז סע"ב: תניא רשב"י אומר עוד אחרת = מעלה אחרת היתה וחיל ועזרת נשים היא ולא היו עונשין עליה.

398 בבית העולמים. בכי"ו: אבית. בפי' ס' יצירה לברצלוני, 51: מבית ! "אבית" במקום "בבית" רגיל במשניות וברייתות: אבית פאגי. אבית הדשן, אבית הבליעה ועוד. ולפעמים שתיהן יחד: אַבְּבֵית נפש ת"כ וירושלמי. וכן בפיניקית: אבמקדש מלקרת = במקדש מלקרת, אבחי אבי = בחי אבי.

399 "בית עולמים" בניגוד למשכן שילה ונוב וגבעון, ועל־שם הכתוב "אגורה באהלך עולמים" תה' סא ה. ובת"כ אחרי פ"ז א: לחוקת עולם – לבית עולמים.

400 ולר"ש תוס' זבחים ספי"ג מנוחה זו ירושלים שנאמר כי בחר ה' בציון וגו' זאת מנוחתי עדי עד. ועי' ב"ר פנ"ד ד תיאודור־אלבק עמ' 580: אתה נתת לו שבע כבשות כנגדן מחריבין מבניך ז' משכנות אהל מועד וגלגל נב וגבעון ושילה ובית העולמים תריין.

401 ה"ט כל העזרה וכו'. עי' זבחים נו רע"א: תני תנא קמיה דר"נ כל העזרה היתה קפ"ז על רוחב קל"ה =מדות פ"ב מ"ו. א"ל הכי אמר לי אבא כגון זו כהנים נכנסין ואוכלין שם קדשי קדשים ושוחטין שם קדשים קלים וחייבין משום טומאה.

402 והיא היתה וכו'. עי' גם הי"ב וזבחים פי"ד מ"ד ומ"ח.

403 ה"י כל הטמאים וכו'. מנח' כז ב: דתניא מחוסרי כפרה שנכנסו לעזרה בשוגג חייב חטאת במזיד ענוש כרת ואצ"ל וכו'.

404 משערי ניקנור ולפנים. כ"ה בכי"ו ובפי' ס' יצירה לברצלוני 51, וכן למטה הי"ב: ועד שערי וכו' משערי דפו'. וכן גם במשנה בנוסחאות מדויקות: מדות פ"ב מ"ג: חוץ משערי ניקנור מפני שנעשה בהן נס וכו' שנחושתן וכו'. וכן בתוס' יומא פ"ב ד ובבלי שם לח א: משערי. וכן במשנת נגעים פי"ד מ"ח: בא ועמד בשערי ניקנור, וכן בתוס' שם פ"ח ט צוק': שערי, אצל "בשער"; וכן שם ה"י ב"פ: בשערי ניקנור. ובסוטה פ"א מ"ה ירוש': לשערי ניקנור, וכן בספרי במדבר פיס' ט: לפני ה' בשערי ניקנור מיכן אמרו ראש המעמד היה מעמיד את הטמאים בשערי נקנור. וכן בת"כ אחרי פ"ב א: לפני ה' פתה אהל מועד. מעמידו בשערי ניקנור.

405 בכל אלה נקראו "שערים" – "דלתות השער", ו"שערי" פירושו: שתי הדלתות כלומר: אצל הדלתות. וכן אנו מוצאים גם בכתובת שעל גבי ארונו של נקנור זה, שנמצאה בהר הזיתים 9 § Corpus:

406 ποιήγαντος τὰς θύρας.

407 ושאר כל הטמאין שנכנסו וכו'. בפי' ס' יצירה: ושאר כל הטמאים. כל הטמאים שנכנסו… בבבלי מנחות שם: ושאר כל הטמאים וטהורים שנכנסו לפנים ממחיצתן להיכל כולו בארבעים מבית לפרכת אל פני הכפרת במיתה ר' יהודה אומר כל ההיכל כולו ומבית לפרכת בארבעים ואל פני הכפרת במיתה. ובבבלי שם: במאי קא מיפלגי בהאי קרא ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות רבנן סברי אל הקודש בלא יבוא, מבית לפרוכת ואל פני הכפורת בלא ימות. ור' יהודה סבר אל הקודש ומבית לפרוכת בלא יבוא ואל פני הכפורת בלא ימות.

408 נכנסו לקודש. כי"ו צוק': נכנסין. כלומר: מבית לפרוכת. בפי' ס' יצירה: למקדש !.

409 ר' יהודה אומר על פני הקדש. כלומר: אל פני הכפורת. כברייתא דמנחות. בפי' ס' יצירה: ר' יודן אומר.

410 הי"א הכל וכו'. עירובין קה א: הכל נכנסין בהיכל וכו'. אבל בר"ח כמו בתוספתא.

411 מצוה שיכנסו בתיבות וכו'. עי' מדות פ"ד מ"ה.

412 וכה"א ויבואו הכהנים וכו'. סיפיה דקרא: "ויקבלו הלוים להוציא לנחל קדרון חוצה", ומכאן שב"פנימה" מצוה בכהנים, ו"מחצר בית ה' " =עזרה ולמטה – אפשר בלויים. ובעירובין שם למשנת עירובין: א"ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו ויבאו הכהנים לפנימה בית ה'… בכתוב "לפנימה בית ה' " כבבבלי, וכ"ה בפי' ס' יצירה 52.

413 ר' יהודה אומר. פסחים פו א: מחילות וכו' וגגו קדש. ותסברא והא קתני גגין הללו רש"י: שבעזרה ולשכותיה אין וכו' קלים, ובשבועות יז ב מסיים בה: וטמא שנכנס דרך גגין להיכל פטור שנאמר ואל המקדש לא תבא דרך ביאה אסרה תורה.

414 הי"ב וכשם וכו' זבחים קטו ב.

415 ובשעת מסעות וכו'. עי' תוס' זבחים פי"ג ג.

416 והן הן קלעים. עי' ה"ט.

417 הי"ג וכמה וכו'. למ"ה: שעור בשר כראוי כדי להעלות וכו'. והי"ג–הי"ד ממקור אחר הן.

418 הי"ד ר' מנחם בר' יוסי וכו'. למ"ז, ור' מנחם בר' יוסי הוסיף: הבית צמות וכו' ומסבבין וכו'.

419 ר"ש אומר כשם וכו'. למ"ח: הר הבית וכו'.

420 כיוצא בהן. כדבר היוצא ובא עמהן, השוה להן השוה תה' ס יב: ולא תצא אלקים בצבאותינו. וכן בארמית: תרגום ירושלמי לבר' ב יח וכ' עזר כנגדו: בר זוג כד נָפִיק ביה, תרגום יונתן לדב' יד ח כי מפריס פרסה הוא ולא גרה; ארום סדיק פרסתא הוא ולית כנפיק ביה דסדיק ולא פשר. חולין נט א: שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמפריס פרסה וטמא אלא חזיר. והשוה "יוצא בו" ידי חובתו, "משום", ובארמית – "נפיק ביה".

421 פרק ב

422 ה"א מיטמאין כחצי כלי. מיטמאין – כי"ו. צוק': מטמאין. כלומר: ככלי חרס מתוכו וככלי שטף מאחוריו ר"ש. ומשנתנו ב"ה היא.

423 ה"ב נשתקעו דברים ולא נאמרו וכו'. וכ"ה גם בת"כ. ופי' שנשכחו דברי התנאים הראשונים, ריב"ז ור' ישמעאל ור"ע, ולא נאמרו, ועכשיו אומרים ר' נחמיה וראב"י כדברי ריב"ז. "ר' נחמיה וראב"י" גם בתוס' ב"מ פ"ו טז חולקים על המשנה פ"ה מי"א, זבחים פ"ו יב על המשנה פ"ד מ"א, מנחות פ"ו טז וצ"ל: אליעזר בן יעקב.

424 ה"ג והקרמודין. כצ"ל, וכ"ה בכי"ו, מלשון יוני κεράμις, רעפים.

425 או לוגין. בדפו': אלו לגין, וצ"ל: אלולגין = אנלוגין, מלשון יוני ἀναλογεῖον, "עמוד" שקוראים עליו, משנה פט"ז מ"ז ותוס' כלים ב"ב פ"ו ט.

426 ור' נחמיה אומר חילוף הדברים. במ"ד שנינו: שהוא פותח בה טהורה וכו', ור"נ אומר: שהוא פותח בה טמאה ושהוא גומר בה טהורה.

427 ה"ד שהוא מטה על צדו ומדיח וכו'. במשנה: ומריח, ועי' להלן בתוס' פ"ב ה"י: שמתחלה לכך נעשית להיות מטה על צדה ומוציא מה שבתוכו לצדדין, ואולי הנכון: ומדיח, וצ"ל: את הלקוח, כמו "הלקוח בכסף מעשר" מע"ש פ"ג מ"י וכדומה.

428 ה"ט והשיקורין. ר"ש: והשקודין, ואולי מן "שקד": "משוקדין".

429 והסקין והנאין. ר"ש: הוסקו והנאין, ופי': כמו והן נאין, כי"ו: והסקין ?, והוגה: הוסקו; אבל העיקר: הסיקן והנאין, ומזה שיבשו: הסקין. והנאין = וְהֵנָאִין = והן נאין, כלומר שלא נגמר הסקן, ועי' תוס' ב"ב פ"ו ג: פיטסאות נאות מגופרות, ולהלן תוס' כלים ב"ק פ"ג יד: מקום שמשקעין את הנאות בטיט הלבן. "וְהַנָּאִין" כמו: אמרה קונם שַׁנִּיסת משאצא עד ג' שנים = שני =שאני ניסת, שַׁנִּיכנס = שני =שאני נכנס.

430 פרק ג

431 ה"ב הקנונים. כן גם בכי"ו. ביונית κανοῦν, סל. נזכר במו"ק פ"ג מ"ז אצל "סלים" ובביצה פ"א מ"ח אצל "תמחוי"; ובכלים פט"ז מ"ג בין "כלי עץ": הקנונים הקטנים והקלתות משיחסום ויקנב, הקנונים ‏ הגדולים והסוגין הגדולים משיעשה ב' דורים לרחב שלהם.

432 ועד מקום שאין האור שולט בו שאין חיבור. ליתא בר"ש, ונכון.

433 ה"ג בהידוק קרויה הברויה. "בהידוק קרויה" פיסקא למ"ה ויש גורסים במשנתנו "הכרויה", עי' מ"ש.

434 הרי זה חיבור הטפילה. כפול בט"ס.

435 אינה חוצצת. אינה – ט"ס, וכהגהת הגר"א.

436 כשות שליקטו. בדפו': שלקטן, וכצ"ל. מקואות פ"ט מ"ד: כשות של קטן לא טמא ולא מטמא.

437 הטבילן צואה שעל הכסא אינה חוצצת. צ"ל: הטבילו, והמוקף מיותר. ובתוס' מקואות פ"ו יז שנינו: לכלוכי צואה שבכסא וכו' הרי אלו חוצצין, ואולי נשתבש מן "צואה שעל הבסר", "שעל בשרו", שבמקואות שם.

438 האיבר והבשר וכו'. במשנה שם: וצפורן המדולדלת, ובתוס' מקואות פ"ו ה"י שנינו: כשות של גדול שאינו מקפיד עליה והאבר והבשר וכו' חוצצין.

439 ה"ד ובקצטרין. מלשון יוני κασσίτερος, תרגום "בדיל" ב־LXX, ועי' פי' הגאונים 151.

440 ה"ו ארונות. בדפו': ארוניות. והן "אירוניות", שנזכרו במשנת עדיות פ"ב מ"ה, שפירושן הפשוט הוא: לפסין של האומן אירון Heron, כמו "סלע נירונית", והשוה "תנור של בן דינאי" הופמן. ו"כלי חרש" שבסמוך – פירושו: וסתם כלי חרס. ושכולם כלי חרס הם יוצא ברור מן "משום כלי חרש" הסמוך.

441 הי"א הקרפאות. באשורית Karpu,Karpatu, ונמצא גם Karpa, כלי חרס.

442 קיד הבבלי. באשורית Kûdu וגם Kadu, כדים למשקים. יין ושכר וכדומה.

443 פרק ד

444 ה"ז תנור שחצצו לשנים והוסק אחד מהן ונטמא במשקין הוא טמא וחברו טהור בשרץ כולו טמא הוסקו שניהם ונטמא אחד מהן מטמא במגע ובאויר נטמא אחד מהן במשקה הרי חברו טהור והעובי שביניהן כולו טמא ר' יוסי וכו' ואח"כ חצצו אפילו נטמא אחד מהן במשקין כולו טמא ר"מ.

445 פרק ה

446 ה"ח ככפישה. כ"ה בכ"י, וכן באהלות פ"ה מ"ו, והוא סל גדול, ונקרא גם "כופש" טהרות פ"ט מ"ה. בסורית: כוּלְבָשָא למ"ד נוספת, והלכסיקונים הסורים מפרשים: "קרתלא דסבלין בון ענבי מכרמא למעצרתא".

447 פרק ז

448 ה"ד אכסי. בר"ש ד"ר: או! כסוי, וצ"ל: אף כסוי.

449 כסוי קמטרא. כלים פט"ז מ"ז, וסתמו ר' יוסי.

450 ומוקף. כמו "מוקף" צמיד פתיל, כלומר: מוקף הקמטרא.

451 חקק וכו'. שקע זה אינו נחשב לבית קיבול.

452 והמיעך שבחבית. ר"ש: והמעך, קרי: והמַעַךְ, שקע שבפי החבית או בשוליו, עי' לעיל פ"ו ט: היתה דופנה של החבית מעוכה כהגהת הגר"א לתוכו של תנור.

453 ואם יש בהן טפח על טפח מצילין בכסוי. כך בכ"י, ומלת "בכסוי" נמשכת למעלה, וכן בפי' הרמב"ם פ"י מ"א אלא שהוא המשיך זה בטעות על עצמות העופות!.

454 ה"ז אין מקיפין בקסטרון. בס"ז חקת טו תניא: במה מקיפים… בשעף ובשרף בשעוה ובזפת ובכסיטרון. ועי' תוס' כלים ב"ק פ"ג ד וב"מ פ"א ח, ועי' תוס' ב"ב פ"ה ט בבלי פט ב, ועי' פי' הגאונים 151.

455 ב"מ פרק א

456 ה"ג ועשפו. כך בדפר וכי"ו. בכי"ו בין השיטין: י = ועישפו, א"כ הוא פיעל: עשף אותו. במשנה פי"ג מ"ג: עושפו, וכן בתרגום: עוּשפיה, עוּשפיא. כ"י ב': עשפו =עָשפו. היחיד: עשף, סורית: עשפא = חצינא, قادوم, قاس

457 במשנה שנינו: קורדום שניטל עושפו טמא מפני בית ביקועו, אבל לפי התוס' עשפו עיקר.

458 שמחסומיתו. כ"י: שמחסימתו =שחסימתו, ר"ש: שחסימתו, ובפי"ג מ"ד שנינו: ניטל חיסומן טהורים, ואפשר שלא אמרו זה אלא במעצד וכו'. וכן מצאתי שוב בתוס' ב"מ פ"ג ז: ובקרדום אע"פ שניטלה חסימתו טמאה.

459 הי"ב פסלין. כי"ו: פוסלין, מלשון יוני ψάλιον, השלשלת הקטנה התלויה מתחת הצואר, שבה מחוברות המוסרות; "רסן" בכלל =כלינוס; אַסורים, שלשלת. היו כותבים קמיע על שלשלת ואוסרים בה את המזיקים, וזהו שאמרה התוס': "ספת =חתך הימנה ועשה חוליא לתכשיט", כי השלשלת בת חוליות היא, ועי' כלים פי"ב מ"א.

460 פרק ב

461 ה"ג טמאה מפני שהיא עשויה לכפיתה ושל בעה"ב אם התקינה לשמירה טמאה. מרישא נראה ד"כפיתה" טמאה, ומסיפא – ד"שמירה" טמאה ולמטה בה"ט: טהורה מפני שהיא עשויה לשמירה, וכן בהי"ד: התקינו לשמירה טהור = פי"ב מ"ה, וכן שנינו במשנתנו: העשויה לכפיתה טהורה. ונראה שחסר כאן בתוס', וצ"ל: טמאה מפני שהיא עשויה לכפיתה, של בעלי בתים אם התקינה לשמירה טמאה. וצריך לחלק בין "לשמירה" שלנו ל"שמירה" דלהלן. ובר"ש חסר: מפני מה שלשלת … שהיא עשויה לכפיתה ושל בעלי בתים אם התקינה לשמירה טמאה.

462 ה"ח אקונכיאות. מלשון יוני κύμβιον. לזבו בראש בנין או סביב רהיט לנוי.

463 סופין. ומשקל קינו ש"ב כא טז תירגם הארמי: ומתקל סופיניה, וכך באשורית suppinu, ואולי הוא קישוט למגדלים.

464 ה"י ואלו הן גולמי כלי מתכות וכו'. סדרן של ההלכות בתוס' כאן אינו מתאים לסדרן במשנה: ה"א–ה"ג = פי"ב מ"א; ה"ד = מ"ב ואחריה ה"ה–ה"ז המשך הדברים שהם "חיבור" או אינם חיבור לטומאה; ה"ח: אונקלי של שידה וכו' = מ"ב סיפא; ה"ט = מ"ב מציעתא: ושל רוכלין וכו'; ה"ט מציעתא: כסי טנא וכו' = מ"ג רישא; שם: מפני מה דלת שבמגדל וכו' = מ"ג מציעתא; ה"י רישא: ואלו הן גולמי וכו' = מ"ו =עדיות!; ה"י סיפא: ואלו הן היתוכין וכו' = מ"ג סיפא; הי"א סיפא: מסמר הגרוע וכו' = מ"ד רישא; הי"ב–הי"ג = מ"ו; הי"ד: מסמר שעקמו וכו' = מ"ה.

465 אפשר שבמ"ג אחרי "הדלת שבמגדל" שנה ר' יוסי במשנתו: "וגולמי כלי מתכות ר"ג מטמא וחכמים מטהרין" ובתלוי המגרדת וטבלא חלק על עדיות. והי"ב–הי"ג הן תוספה לעדיות, שהכניסוה כאן בין המסמרים.

466 לשבץ. בחולין כה סע"א–רע"ב. ובחולין שם כה א נמצא "לשבץ" גם אצל "גולמי כלי עץ", וחסר למטה בתוס' הי"ז.

467 ונוסח התוס' עיקר: כלי מתכות וכו' לשוף וכו' לשבץ ולהקיש בקורנס. סורית: שבט, ל֗טש, נגד, חשל, טרף, נסך חפרא, מחא בשבטא אוידא תקמ"ב; הכספלה בירמ' י ה: משבטא = מקשה || ולהקיש בקורנס! בלשון המקרא: משובצים שמ' כח כ. ומזה בארמית בבלית ותרגום: שפץ, "תקן", "חזק".

468 הי"א מסמר הגרוע. = הַגְרוּע. ואפשר ש"מסמר הגרע" שבמשנה אחר הוא עי' ראב"ד, ולפיכך טמא.

469 פרק ד

470 ה"ז והפגר. צ"ל: הפגד, בסורית: פגודֿא, ج۬ام בערבית, החלק שבפה או בחוץ. ורכוש ופגרים דה"ב כ כה מתרגם הסורי פגודֿא, והרומי – vestes.

471 והכולוניס. מלשון יוני χάλινος, מה שבתוך פי הבהמה.

7 תלמוד ירושלמי יבמות פתח ↗

רִבִּי מֵאִיר חָשַׁשׁ לְגִיטִּין. רִבִּי יוּדָה חָשַׁשׁ לִוְולָד. רִבִּי יוֹסֵי חָשַׁשׁ לַגִּיטִּין וְלִוְולָד. אִין תֵּימַר דְּלֵית רִבִּי מֵאִיר. חוֹשֵׁשׁ לַגִּטִּין. דִּתְנָן. אֲרוּסוֹת יְנָשְׂאוּ מִיָּד. רִבִּי זְעוּרָה בְשֵׁם רִבִּי גְּדוּלָה. מְמָאֶנֶת אֵינָהּ צְרִיכָה לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים. הָיוֹצְאָה בְגֵט צְרִיכָה לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים. הָדָא מְסַיְיעָא לְרִבִּי מֵאִיר. דְּרִבִּי מֵאִיר חָשַׁשׁ לְגִיטִּין. רִבִּי בָּא בְשֵּׁם רִבִּי אַבָּא בַּר יִרְמְיָה. אֲנוּסָה אֵינָהּ צְרִיכָה לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים. מְסַיְיעָא לְרִבִּי יוֹסֵי. דְּרִבִּי יוֹסֵי חָשַׁשׁ לַגִּיטִּין וְלִוְולָד. תַּנֵּי הַגִּיּוֹרֶת וְהַשְּׁבוּיָה וְהַשִּׁפְחָה שֶׁנִּפְדּוּ וְשֶׁנִּתְגַיְירוּ וְשֶׁנִּשְׁתַּחְרְרוּ צְרִיכוֹת לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים. דִּבְרֵי רִבִּי יוּדָה. רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר. אֵינָן צְרִיכוֹת לְהַמְתִּין. וּבְדָמִים. רִבִּי יוּדָה אוֹמֵר. מְטַמֵּא מֵעֵת לָעֵת. רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר. דַּיָיה שַׁעְתָּהּ. אָמַר רִבִּי. נִרְאִין דִּבְרֵי רִבִּי יוּדָה בְדָמִים וְדִבְרֵי רִבִּי יוֹסֵי בִוְולָד. אָמַר רִבִּי חֲנִינָה בְּרֵיהּ דְּרִבִּי אַבָּהוּ. אַבָּא הֲוָה לֵיהּ עוֹבְדָא וְשָׁלַח שָׁאַל לְרִבִּי חִיָיה וּלְרִבִּי יוֹסָה וּלְרִבִּי אִמִּי וְהוֹרוּן לֵיהּ כְּרִבִּי יוֹסֵי בִּוְלָד. דִלֹא כֵן מַה אֲנָן אָמְרִין. רִבִּי יוּדָה וְרִבִּי יוֹסֵי אֵין הֲלָכָה כְּרִבִּי יוֹסֵי. אֶלָּא בְגִין דְּאָמַר רִבִּי. נִרְאִין. לֹא כֵן אָמַר רִבִּי בָּא בְשֵׁם רִבִּי זְעוּרָה. כָּל מָקוֹם שֶׁשָּׁנָה רִבִּי. נִרְאִין. עֲדַיִין הַמַּחֲלוֹקֶת בִּמְקוֹמָהּ חוּץ מֵעִיגּוּל שֶׁלַּדְּבֵילָה. דְּדֵין מוֹדֵי לְדִין וְדֵין מוֹדֵי לְדִין. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. קַשְׁיָיתָהּ קוֹמֵי רִבִּי חֲנִינָה בְּרֵיהּ דְּרִבִי אַבָּהוּ. אֲפִילוּ דָבָר בָּרִיא שֶׁנִּבְעֲלוּ. אָמַר לוֹ. וּסְתָם גּוֹיוֹת לֹא כִבְּעוּלּוֹת הֵן. שִׁמְעוֹן בַּר בָּא אָמַר. אָתָא עוֹבְדָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹחָנָן וְהוֹרֵי כְרִבִּי יוֹסֵי. וַהֲוָה רִבִּי לָעְזָר מִצְטָעֵר. אָמַר. שָׁבְקִין סְתָמָא וְעָבְדִין כִּיחִידָיָיא. אַשְׁכַּח תַּנֵי לָהּ רִבִּי חִיָיה בְשֵׁם רִבִּי מֵאִיר. כְּרִבִי שִׁמְעוֹן שָׁמַע לָהּ דְּתַנֵּי לָהּ רִבִּי חִיָיה בְשֵׁם רִבִּי מֵאִיר אָמַר. יְאוּת סַבָּא יְדֵע פִּירְקֵי גִיטָא. רִבִּי מָנָא בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי יוּדָן. תַּמָּן אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי לָעְזָר. כָּל מָקוֹם שֶׁשָּׁנָה רִבִּי מַחֲלוֹקֶת וְחָזַר וְשָׁנָה סְתָם הֲלָכָה כִסְתָם מִשְׁנָה. וְהָכָא אַתְּ אָמַר הָכֵין. אָמַר לֵיהּ. לֹא רִבִּי דִּילְמָא חוֹרָן אָמַר. מִן מַה הֵן דְּשָׁנָה רִבִּי מַתְנִיתִין מַחֲלוֹקֶת וְחָזַר וְשָׁנָה סְתָם הֲלָכָה כִסְתָם. אַתַאי דְּלָא אַשְׁכַּח רִבִּי מַתְנִיתִין מַחֲלוֹקֶת אֶלָּא אֲחֵרִים שָׁנוּ מַחֲלוֹקֶת וְרִבִּי שָׁנָה סְתָם לֹא כָּל שֶׁכֵּן תְּהֵא הֲלָכָה כִסְתָם. אָתָא רִבִּי חִזְקִיָּה וְרִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא בְשֵׁם רִבִּי לָעְזָר. וַאֲפִילוּ שָׁנוּ אֲחֵרִים מַחֲלוֹקֶת וְרִבִּי שָׁנָה סְתָם הֲלָכָה כִסְתָם. וְלָמָּה הוּא מוֹרֵי לֵיהּ כִּיחִידָיָיא. רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אִינָיָיא בְשֵׁם רִבִּי אָחָא. הָדָא דְתֵימַר בְּשֶׁאֵין מַחֲלוֹקֶת אֶצֵל סְתָם. אֲבָל אִם יֵשׁ מַחֲלוֹקֶת אֶצֵל סְתָם לֹא בְדָא הֲלָכָה כִסְתָם. רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן בְשֵׁם רִבִּי אָחָא. הָדָא דְתֵימַר בְּיָחִיד אֵצֶל יָחִיד. אֲבָל בְּיָחִיד אֵצֶל חֲכָמִים לֹא בְדָא הֲלָכָה כִסְתָם. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. כָּל מָקוֹם שֶׁשָּׁנָה סְתָם מִשְׁנָיוֹת דְּרַבָּנָן עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ לוֹ רַבּוֹ. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר. כָּל סְתָם מִשְׁנָיוֹת דְּרִבִּי מֵאִיר עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ לוֹ רַבּוֹ. אָמַר רִבִּי זְעִירָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹסָה לֹא דְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ פַּלִּיג אֶלָּא דוּ חֲמֵי רוֹב סְתָם מִשְׁנָיוֹת דְּרִבִּי מֵאִיר. רִבִּי זְעִירָה בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי מָנָא. הֵידֵינוֹ רַבָּה. רַבָּה דְמַתְנִיתָא רַבָּה דְאוּלְפָּנָא. לֵית מִילְתָא דְרִבִּי לָעְזָר אָמְרָה רַבָּה דְמַתְנִיתָה. כְּרִבִּי שִׁמְעוֹן דְּתַנֵּי לָהּ רִבִּי חִיָיה בְשֵׁם רִבִּי מֵאִיר אָמַר. יְאוּת סַבָּא יְדֵע פִּירִקֵי גַרְמָה. נֹאמַר אוּלְפָּן קְבִיל מִן רַבָּה דְמַתְנִיתָה. כַּד שָׁמַע דְּתַנֵּי לָהּ רִבִּי חִיָיה בְשֵׁם רִבִּי מֵאִיר. הַחוֹלֶצֶת מוֹנָה מִשְּׁעַת מִיתָה. הַיּוֹצְאָה בְגֵט מוֹנָה מִשְּׁעַת נְתִינַת גִּיטָּהּ. רִבִּי חֲנִינָה אָמַר. מִשְּׁעַת נְתִינַת גִּיטָּהּ. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. מִשְּׁעַת כְּתִיבָה. רַב וּשְׁמוּאֵל. רַב כְּרִבִּי חֲנִינָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר כְּרִבִּי יוֹחָנָן. מָתִיב שְׁמוּאֵל לְרַב. עַל דַּעְתָּךְ דְּאַתְּ אָמַר מִשְּׁעַת נְתִינָה. מִשּׁוּם מָה אַתְּ חוֹשֵׁשׁ. מִשּׁוּם שֶׁנִּתְיָיחְדָה בֵּנְתַיִים. וְנִיחוּשׁ לָהּ לְגֵט יָשָׁן. מָתִיב רִבִּי חֲנִינָה לְרִבִּי יוֹחָנָן. עַל דַּעְתָּךְ דְּאַתְּ אָמַר מִשְּׁעַת כְּתִיבָה. הָיוּ שְׁנֵי גִיטִּין. אֶחָד נִכְתָּב עַכְשָׁיו וְאֶחָד נִכְתָּב לְאַחַר זְמָן וְנִיתְּנוּ שְׁנֵיהֶן בְּיוֹם אֶחָד. לַזּוֹ אַתְּ אוֹסֵר וְלַזּוֹ אַתְּ מַתִּיר. מִן דַהֲוָה מוֹתְבָה רַב לִשְׁמוּאֵל הָתִיב רִבִּי חֲנִינָה לְרִבִּי יוֹחָנָן. מִן דַהֲוָה רִבִּי יוֹחָנָן מוֹתְבָא לְרִבִּי חֲנִינָה הָתִיב שְׁמוּאֵל לְרַב. וַהֲלָכָה מוֹנֶה לְגֵט מִשְּׁעַת כְּתִיבָה אִם לֹא נִתְיָיחֵד עִמָּהּ. חוּץ מִן הָאַלְמָנָה מִפְּנֵי הָאִיבּוּל. וְכַמָּה הוּא הָאִיבּוּל. שְׁלֹשִׁים יוֹם. הָדָא דְתֵימַר בַּנָּשִׁים. אֲבָל בָּאֲנָשִׁים שְׁלֹשָׁה רְגָלִים. בְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ בָנִים. אֲבָל אִם אֵין לוֹ בָנִים מִיָּד. בְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ מִי שֶׁיְּשַׁמְּשֶׁנּוּ. אֲבָל אִם אֵין לוֹ מִי שֶׁיְּשַׁמְּשֶׁנּוּ מִיָּד. בְּשֶׁאֵין לוֹ בָנָיו קְטַנִּים. אֲבָל אִם הָיוּ בָנָיו קְטַנִּים מִיַּד. כְּהָדָא. מַעֲשֶׂה שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁלְּרִבִּי טַרְפוֹן. עַד כְּשֶׁהוּא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת אָמַר לַאֲחוֹתָהּ. הִיכָּנְסִי וְגַדְּלִי אֶת בְּנֵי אֲחוֹתֵיךְ. אַף עַל פִּי כֵן כְּנָסָהּ וְלֹא הִכִּירָהּ עַד שֶׁעָבְרוּ עָלֶיהָ שְׁלֹשִׁים יוֹם. משנה: אַרְבָּעָה אַחִין נְשׂוּאִין לְאַרְבַּע נָשִׁים וָמֵתוּ אִם רָצָה הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם לְיַיבֶּם אֶת כּוּלָּן הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. מִי שֶּׁהָיָה נָשׂוּי לִשְׁתֵּי נָשִׁים וָמֵת בִּיאָתָהּ אוֹ חֲלִיצָתָהּ שֶׁל אַחַת מֵהֶן פּוֹטֶרֶת צָרָתָהּ. הָיְתָה אַחַת כְּשֵׁירָה וְאַחַת פְּסוּלָה אִם הָיָה חוֹלֵץ חוֹלֵץ לַפְּסוּלָה וְאִם הָיָה מְיַיבֵּם מְיַיבֵּם לַכְּשֵׁירָה. הלכה: אַרְבָּעָה מֵאַחִין כול׳. דֶּלֹמָא. תְּלַת עָשָׂר אַחִין הַוְיָין וּמֵתִין תְּרֵין עָשָׂר דְּלָא בְּנִין. אַתְיוּן בְעַיּוּן מִתְיַיבְּמָה קוֹמֵי רִבִּי. אֲמַר לֵיהּ רִבִּי. אֵיזִיל יַיבֶּם. אֲמַר לֵיהּ. לֵית בְּחֵיילִי. וְהֵם אוֹמְרוֹת. כָּל חָדָא וְחָדָא אֲנָא מְזַיְינְנָא יַרְחִי. אֲמַר. וּמָאן זַיֵין הַהוּא יַרְחָא דְעִיבּוּרָא. אֲמַר רִבִּי. אֲנָא זַיְינְנָא יַרְחָא דְעִיבּוּרָא. וְצַלִּי עֲלֵיהוֹן וְאָזְלוּן לְהוֹן. בְּתָר תְּלַת שְׁנִין אָתוּן טְעִינִין תַּלְתִּין וְשִׁיתָא מֵיְינוּקִין. אָתוּן וְקַמְנוּ לָהֶן קוֹמֵי דָרְתָה דְרִבִּי. סָלְקִין וְאָמְרִין לֵיהּ. לְרַע קַרְיָיא דְמֵיינוּקִין בְּעַיָין מִישְׁאוֹל בִּשְׁלָמָךְ. אוֹדִיק רִבִּי מַן כִּוְותָּא וְחַמְתּוֹן. אֲמַר לוֹן. מַה עִיסְקֵיכוֹן. אָמְרִין לֵיהּ. אֲנָן בְּעַיָין תֵּיתִין לָן הַהוּא יַרְחָא דְעִיבּוּרָא. וִיהִיב לְהוֹן הַהוּא יַרְחָא דְעִיבּוּרָא. כְּתִיב וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן יי עִם עוֹבֵד אֱדוֹם בְּבֵיתוֹ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וַיְבָרֶךְ יי וגו׳. בְּמָה בֵּירְכוֹ. בְּבָנִים. הָדָא הוּא דִכְתִיב כֵּל אֵלֶּה מִבְּנֵי עוֹבֵד אֱדוֹם הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וַאֲחֵיהֶם אִישׁ חַיִל בַּכֹּחַ לַעֲבוֹדָה שִׁשִּׁים וגו׳. דַּהֲוָות כָּל חָדָא מִינְּהֶן יָלְדָה תְּרֵיי בְכָל יַרְחָא. הָא כֵיצַד. טְמֵאָה שִׁבְעָה וּטְהֹרָה שִׁבְעָה וִילֵדַת. טְמֵאָה שִׁבְעָה וּטְהֹרָה שִׁבְעָה וִילֵדַת. שִׁית עָשָׂר לְכָל יֶרַח. לִתְלָתָא יַרְחִין הָא אַרְבָּעִין וּתְמַנְיָיא. וְהוּא אֲשִׁתִּין. הָא חַמְשִׁין וְאַרְבָּעָה. וְתַמְנוֹתֵיהוֹן. הָא אֶשְׁתִּין וּתְרֵיי. הָדָא הִיא דִכְתִיב שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם לְעוֹבֵד אֱדוֹם. אָמַר רִבִּי בָּא בַּר זַבְדָּא. כְּתִיב וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל. בַּיִת שֶׁהוּא נִיתָּר בַּחֲלִיצָה אַחַת. אַף בְּבִיאָה כֵן. חֲלִיצָה פוֹטֵר וּבִיאָה פוֹטֵר. כְּמָה דְאַתְּ אָמַר בַּחֲלִיצָה כֵּן אַתְּ אָמַר בְּבִיאָה. וּמַהוּ לְהַעֲרִים. וְכִי רִבִּי טַרְפוֹן אֲבִיהֶן שֶׁלְּכָל יִשְׂרָאֵל לֹא הֶעֱרִים. קִידֵּשׁ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת נָשִׁים בִּימֵי רַעֲבוֹן עַל מְנָת לְהַאֲכִילָן בִּתְרוּמָה. תַּמָּן אֵין כָּל אַחַת וְאַחַת רְאוּיָה לוֹכַל בִּתְרוּמָה. בְּרָם הָכָא כָּל אֶחָד וְאֶחָד רָאוּי לְיַיבֵּם. רִבִּי יוּדָן בֵּירִבִּי יִשְׁמָעֵאל עָבְדִין לֵיהּ כֵּן. משנה: הַמַּחֲזִיר אֶת גְּרוּשָׁתוֹ וְהַנּוֹשֵׂא אֶת חֲלוּצָתוֹ וְהַנּוֹשֵׂא אֶת קְרוֹבַת חֲלוּצָתוֹ יוֹצִיא וְהַוְולָד מַמְזֵר דִבְרֵי רִבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵין הַוְולָד מַמְזֵר. וּמוֹדִים בְּנוֹשֵׂא אֶת קְרוֹבַת גְּרוּשָׁתוֹ שֶׁהַוְולָד מַמְזֵר. הלכה: הַמַּחֲזִיר אֶת גְּרוּשָׁתוֹ כול׳. רִבִּי חִיָיה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. הַמַּחֲזִיר אֶת גְּרוּשָׁתוֹ מִשֶּׁנִּישֵּׂאת פְּסָלָהּ מִן הַכְּהוּנָּה. בְּלֹא כָךְ אֵינָהּ פְּסוּלָה מִן הַכְּהוּנָּה. אֶלָּא פְּסוּלָה מִלּוֹכַל בִּתְרוּמָה. רִבִי זְעִירָה רִבִּי חִיָיה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. הַמַּחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ מִשֶּׁנִּישֵּׂאת בִּתָּהּ כְּשֵׁירָה לִכְהוּנָּה. וּמַאי טַעֲמָא. כִּי תוֹעֵבָה הִיא. הִיא תוֹעֵבָה הִיא וְאֵין הַוְולָד תּוֹעֵבָה. משנה: וְאֵי זֶהוּ מַמְזֵר כָּל שְׁאֵר בָּשָׂר שֶׁהוּא בְלֹא יָבוֹא דִּבְרֵי רִבִּי עֲקִיבָא. שִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי אוֹמֵר כָּל שֶׁחַיָיבִים עָלָיו כָּרֵת בִּידֵי שָׁמַיִם וַהֲלָכָה כִדְבָרָיו. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר כָּל שֶׁחַיָיבִים עָלָיו מִיתַת בֵּית דִּין. משנה: אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי מָצָאתִי מְגִילַּת יוֹחֲסִין בִּירוּשָׁלֵם וְכָתוּב בָּהּ אִישׁ פְּלוֹנִי מַמְזֵר מֵאֵשֶׁת אִישׁ לְקַיֵים דִּבְרֵי רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ. הלכה: אֵי זֶהוּ מַמְזֵר כול׳. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי כול׳. רִבִּי יוֹסֵי בֶן חֲנִינָה אוֹמֵר. וְכוּלְּהָם מֵאֵשֶׁת אָב לָמְדוּ. לֹא יִקַּח אִישׁ אֶת אֵשֶׁת אָבִיו וְלֹא יְגַלֶּה כְּנַף אָבִיו. רִבִּי עֲקִיבָה דוֹרֵשׁ. מַה אֵשֶׁת אָבִיו מְיוּחֶדֶת שֶׁהִיא בְּלֹא יָבוֹא הַוְולָד מַמְזֵר. אַף כָּל שֶׁהוּא בְּלֹא יָבוֹא הַוְולָד מַמְזֵר. הָתִיבוּן. הֲרֵי אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל. שַׁנְיָיא הִיא שֶׁפֵּירַשּׁ בָּהּ חָלָל. שִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי דָרַשׁ. מַה אֵשֶׁת אָב מְיוּחֶדֶת שֶׁחַיָיבִין עָלֶיהָ כָּרֵת בִּידֵי שָׁמַיִם הַוְולָד מַמְזֵר. אַף כָּל שֶׁחַיָיבִין עָלֶיהָ כָּרֵת בִּידֵי שָׁמַיִם הַוְולָד מַמְזֵר. הָתִיבוּן. הֲרֵי נִידָּה. שַׁנְיָיא הִיא שֶׁאֵין כָּתוֹב בָּהּ שְׁאֵר בָּשָׂר. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ דָּרַשׁ. מַה אֵשֶׁת אָב מְיוּחֶדֶת שֶׁחַיָיבִין עָלֶיהָ מִיתַת בֵּית דִּין וְהַוְולָד מַמְזֵר. אַף כָּל שֶׁחַיָיבִין עָלֶיהָ מִיתַת בֵּית דִּין הַוְולָד מַמְזֵר.

10 עירובין פתח ↗

חָקַק לְהַשְׁלִים בַּכּוֹתֶל, בְּכַמָּה? אֲמַר לֵיהּ: בַּעֲשָׂרָה. אֲמַר לֵיהּ: חֲקָקוֹ כּוּלּוֹ בַּכּוֹתֶל, בְּכַמָּה? אֲמַר לֵיהּ: מְלֹא קוֹמָתוֹ. וּמַאי שְׁנָא? אֲמַר לֵיהּ: הָתָם מִסְתַּלֵּק לֵיהּ, הָכָא לָא מִסְתַּלֵּק לֵיהּ. בְּעָא מִינֵּיהּ רַב יוֹסֵף מֵרַבָּה: עֲשָׂאוֹ לָאִילָן סוּלָּם, מַהוּ? תִּיבְּעֵי לְרַבִּי, תִּיבְּעֵי לְרַבָּנַן. תִּיבְּעֵי לְרַבִּי: עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי הָתָם כׇּל דָּבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת לֹא גָּזְרוּ עָלָיו — הָנֵי מִילֵּי בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, אֲבָל כּוּלֵּי יוֹמָא — לָא. אוֹ דִילְמָא אֲפִילּוּ לְרַבָּנַן: פִּיתְחָא הוּא, וְאַרְיָא הוּא דִּרְבִיעַ עֲלֵיהּ. עֲשָׂאוֹ לַאֲשֵׁירָה סוּלָּם, מַהוּ? תִּיבְּעֵי לְרַבִּי יְהוּדָה, תִּיבְּעֵי לְרַבָּנַן. תִּיבְּעֵי לְרַבִּי יְהוּדָה: עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה הָתָם דְּמוּתָּר לִקְנוֹת בַּיִת בְּאִיסּוּרֵי הֲנָאָה, אֶלָּא הָתָם, דְּבָתַר דִּקְנָה לֵיהּ עֵירוּב לָא נִיחָא לֵיהּ דְּלִינְּטַר. אוֹ דִילְמָא אֲפִילּוּ לְרַבָּנַן: פִּיתְחָא הוּא, וְאַרְיָא דִּרְבִיעַ עֲלֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אִילָן מוּתָּר, וַאֲשֵׁירָה אֲסוּרָה. מַתְקֵיף לַהּ רַב חִסְדָּא: אַדְּרַבָּה, אִילָן שֶׁאִיסּוּר שַׁבָּת גּוֹרֵם לוֹ — נִיתְּסַר. אֲשֵׁירָה שֶׁאִיסּוּר דָּבָר אַחֵר גּוֹרֵם לוֹ — לָא נִיתְּסַר. אִיתְּמַר נָמֵי, כִּי אֲתָא רָבִין, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כֹּל שֶׁאִיסּוּר שַׁבָּת גָּרַם לוֹ — אָסוּר, כֹּל שֶׁאִיסּוּר דָּבָר אַחֵר גָּרַם לוֹ — מוּתָּר. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מַתְנֵי הָכִי: אִילָן — פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי וְרַבָּנַן. אֲשֵׁירָה — פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה וְרַבָּנַן. מַתְנִי׳ חָרִיץ שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵירוֹת, עָמוֹק עֲשָׂרָה וְרוֹחַב אַרְבָּעָה — מְעָרְבִין שְׁנַיִם, וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד. אֲפִילּוּ מָלֵא קַשׁ אוֹ תֶּבֶן. מָלֵא עָפָר אוֹ צְרוֹרוֹת — מְעָרְבִין אֶחָד, וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנַיִם. נָתַן עָלָיו נֶסֶר שֶׁרָחָב אַרְבָּעָה טְפָחִים, וְכֵן שְׁתֵּי גְזוּזְטְרָאוֹת זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ — מְעָרְבִין שְׁנַיִם, וְאִם רָצוּ מְעָרְבִין אֶחָד. פָּחוֹת מִכָּאן — מְעָרְבִין שְׁנַיִם, וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד. גְּמָ׳ וְתֶבֶן לָא חָיֵיץ? וְהָא אֲנַן תְּנַן: מַתְבֵּן שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵירוֹת גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים — מְעָרְבִין שְׁנַיִם וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד! אָמַר אַבָּיֵי: לְעִנְיַן מְחִיצָה — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּהָוְיָא מְחִיצָה, אֲבָל לְעִנְיַן חֲצִיצָה, אִי בַּטְּלֵיהּ — חָיֵיץ, וְאִי לָא בַּטְּלֵיהּ — לָא חָיֵיץ. מָלֵא עָפָר. וַאֲפִילּוּ בִּסְתָמָא? וְהָתְנַן: בַּיִת שֶׁמִּילְּאָהוּ תֶּבֶן אוֹ צְרוֹרוֹת וּבִיטְּלוֹ — בָּטֵל. בִּיטְּלוֹ — אִין,

11 פסחים פתח ↗

כָּךְ מַפְסִיקִין לַהַבְדָּלָה. מַאי מַפְסִיקִין — לָאו לַעֲקִירַת שׁוּלְחַן? לָא, לְמַפָּה. רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אִיקְּלַע לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא, אַיְיתוֹ תַּכָּא קַמֵּיהּ, פְּרַס מַפָּה וְקַידֵּשׁ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: וְשָׁוִין שֶׁאֵין מְבִיאִין אֶת הַשּׁוּלְחָן אֶלָּא אִם כֵּן קִידֵּשׁ, וְאִם הֵבִיא — פּוֹרֵס מַפָּה וּמְקַדֵּשׁ. תָּנֵי חֲדָא: שָׁוִין שֶׁאֵין מַתְחִילִין, וְתַנְיָא אִידַּךְ: שָׁוִין שֶׁמַּתְחִילִין. בִּשְׁלָמָא הָא דְּתַנְיָא שָׁוִין שֶׁאֵין מַתְחִילִין — מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בְּעֶרֶב הַפֶּסַח, אֶלָּא הָא דְּתַנְיָא שָׁוִין שֶׁמַּתְחִילִין — אֵימַת? אִי נֵימָא בְּעֶרֶב שַׁבָּת — הָא מִיפְלָג פְּלִיגִי! לָא קַשְׁיָא: כָּאן — קוֹדֶם תִּשְׁעָה, כָּאן — לְאַחַר תִּשְׁעָה. אוֹתָם בְּנֵי אָדָם שֶׁקִּידְּשׁוּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אָמַר רַב: יְדֵי יַיִן לֹא יָצְאוּ, יְדֵי קִידּוּשׁ יָצְאוּ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר:

11 הוריות פתח ↗

פַּקֵּיד וְאַפְּקִינְהוּ מִבֵּי מִדְרְשָׁא. הֲווֹ כָּתְבִי קוּשְׁיָיתָא בְּפִתְקָא וְשָׁדוּ הָתָם. דַּהֲוָה מִיפְּרִיק – מִיפְּרִיק, דְּלָא הֲווֹ מִיפְּרִיק – כָּתְבִי פֵּירוּקֵי וְשָׁדוּ. אֲמַר לְהוּ רַבִּי יוֹסֵי: תּוֹרָה מִבַּחוּץ וְאָנוּ מִבִּפְנִים?

27 סנהדרין פתח ↗

גְּמָ׳ מַאן חֲכָמִים? רַבִּי מְנַחֵם בְּרַבִּי יוֹסֵי הוּא. דְּתַנְיָא: רַבִּי מְנַחֵם בְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, ״בְּנׇקְבוֹ שֵׁם יוּמָת״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״שֵׁם״? לִימֵּד עַל מְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ שֶׁאֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיְּקַלְּלֵם בַּשֵּׁם.

27 בבא בתרא פתח ↗

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: חָרוּב הַמּוּרְכָּב וְסַדַּן הַשִּׁקְמָה – בָּאנוּ לְמַחְלוֹקֶת רַבִּי מְנַחֵם בַּר יוֹסֵי וְרַבָּנַן.

130 בבא קמא פתח ↗

קָתָנֵי מִיהַת: חוּמְשׁוֹ עוֹלֶה לוֹ בִּכְפֵילוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יַעֲקֹב. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּמֵעִיקָּרָא שָׁוְיָא אַרְבְּעָה וּלְבַסּוֹף שָׁוְיָא אַרְבְּעָה, חוּמְשׁוֹ עוֹלֶה לוֹ בִּכְפֵילוֹ?!

136 תלמוד ירושלמי שקלים פתח ↗

הָעוֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים. מַתְנִיתָא דְרִבִּי יִשְׁמָעֵאל. דְרִבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר . אֵין הָעוֹמֶר בָּא מִן הַסּוּרִיָּא. תַּמָּן תַּנִּינָן. כָּל קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד וְהַצִּיבּוּר בָּאִין מִן הָאָרֶץ וּמִחוּצָה לָאָרֶץ. מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הַיָּשָׁן. חוּץ מִן הָעוֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם. שֶׁאֵין בָּאִין אֶלָּא מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הָאָרֶץ. רִבִּי חוּנָה בְשֵׁם רִבִּי יִרְמְיָה. דְרִבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא. דְרִבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר. אֵין הָעוֹמֶר בָּא מִן הַסּוּרִיָּא. תַּמָּן תַּנִּינָן. עֶשֶׂר קְדוּשּׁוֹת הֵן. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְקוּדֶּשֶׁת מִכָּל הָאֲרָצוֹת. וּמַה הִיא קְדוּשָּׁתָהּ. שֶׁמְּבִיאִין מִמֶּנָּה הָעוֹמֶר וְהַבִּיכּוּרִים וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם. מַה שֶּׁאֵין מְבִיאִין כֵּן מִכָּל הָאֲרָצוֹת. רִבִּי חוּנָה בְשֵׁם רִבִּי יִרְמְיָה. דְּרִבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא. דְרִבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר. אֵין הָעוֹמֶר בָּא מִן הַסּוּרִיָּא. תַּמָּן תַּנִּינָן. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר. מֶה חָרִישׁ רְשׁוּת אַף קָצִיר רְשׁוּת. יָצָא קְצִיר הָעֹמֶר. שֶׁהוּא מִצְוָה. הֲוֵי מָאן תַּנָּא שׁוֹמְרֵי סְפִחִים בַּשְּׁבִיעִית נוֹטְלִין שְׂכָרָן מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. רִבִּי יִשְׁמָעֵאל. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא. לֹא מָצָאוּ בְסוּרִיָּא מְבִיאִין אוֹתוֹ מִסְּפִחִין שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. הָהֵן עוֹמֶר מָהוּ שֶׁיִּזָּרַע לָכֵן מִתְּחִילָּה. רִבִּי חִיָיה בַּר אָדָא בְעָא קוֹמֵי רִבִּי מָנָא. לֹא נִמְצָא כְקוֹמֵץ עַל הַשְּׁיֵרִיים שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין. אָמַר לֵיהּ. נַעֲשֶׂה כַחֲמִשָּׁה דְבָרִים שֶׁהֵן בָּאִין בְּטוּמְאָה וְאֵינָן נֶאֱכָלִין בְּטוּמְאָה.

142 חולין פתח ↗

וַאֲפִילּוּ מְלֹא חַרְדָּל. אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לְרָבָא: וִיהֵא כְּלִי חֶרֶס מִיטַּמֵּא מִגַּבּוֹ, מִקַּל וְחוֹמֶר: וּמָה כׇּל הַכֵּלִים שֶׁאֵין מִיטַּמְּאִין מֵאֲוִירָן – מִיטַּמְּאִין מִגַּבָּן, כְּלִי חֶרֶס שֶׁמִּיטַּמֵּא מֵאֲוִירוֹ – אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּטַמֵּא מִגַּבּוֹ? אָמַר קְרָא: ״וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו״, אֵיזֶהוּ כְּלִי שֶׁטּוּמְאָתוֹ קוֹדֶמֶת לְפִתְחוֹ? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה כְּלִי חֶרֶס, וְכִי אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו הוּא דְּטָמֵא, הָא יֵשׁ צְמִיד פָּתִיל עָלָיו – טָהוֹר. וְיִהְיוּ כׇּל הַכֵּלִים מִיטַּמְּאִין מֵאֲוִירָן, מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה כְּלִי חֶרֶס שֶׁאֵין מִיטַּמֵּא מִגַּבּוֹ – מִיטַּמֵּא מֵאֲוִירוֹ, כׇּל הַכֵּלִים שֶׁמִּיטַּמְּאִין מִגַּבָּן – אֵינוֹ דִּין שֶׁמִּיטַּמְּאִין מֵאֲוִירָן? אָמַר קְרָא ״תּוֹכוֹ״, תּוֹכוֹ שֶׁל זֶה, וְלֹא תּוֹכוֹ שֶׁל אַחֵר. וְהָנֵי ״תּוֹכוֹ״, הָא דַּרְשִׁינְהוּ! אַרְבְּעָה ״תּוֹכוֹ״ כְּתִיבִי: ״תּוֹכוֹ״, ״תּוֹךְ״; ״תּוֹכוֹ״, ״תּוֹךְ״. חַד לְגוּפֵיהּ, וְחַד לִגְזֵרָה שָׁוָה, וְחַד ״תּוֹכוֹ שֶׁל זֶה וְלֹא תּוֹכוֹ שֶׁל אַחֵר״, וְחַד ״תּוֹכוֹ וְלֹא תּוֹךְ תּוֹכוֹ״, וַאֲפִילּוּ כְּלִי שֶׁטֶף. וְלֹא יְהוּ כׇּל הַכֵּלִים מִיטַּמְּאִין מִגַּבָּן, אֶלָּא מִתּוֹכָן וּבִנְגִיעָה, מִקַּל וְחוֹמֶר: וּמָה כְּלִי חֶרֶס שֶׁמִּיטַּמֵּא מֵאֲוִירוֹ – אֵינוֹ מִיטַּמֵּא מִגַּבּוֹ, כׇּל הַכֵּלִים שֶׁאֵין מִיטַּמְּאִין מֵאֲוִירָן – אֵינוֹ דִּין שֶׁאֵין מִיטַּמְּאִין מִגַּבָּן? אָמַר קְרָא: ״וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא הוּא״, הַאי הוּא דְּכִי אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא, הָא יֵשׁ צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָהוֹר. הָא כׇּל הַכֵּלִים, בֵּין שֶׁיֵּשׁ צָמִיד פָּתִיל עֲלֵיהֶם בֵּין שֶׁאֵין צָמִיד פָּתִיל עֲלֵיהֶם – מִיטַּמְּאִין. מַתְנִי׳ טָהוֹר בִּכְלֵי עֵץ, טָמֵא בִּכְלֵי מַתָּכוֹת; טָהוֹר בִּכְלֵי מַתָּכוֹת, טָמֵא בִּכְלֵי עֵץ. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: גּוֹלְמֵי כְּלִי עֵץ טְמֵאִין, פְּשׁוּטֵיהֶן טְהוֹרִין; גּוֹלְמֵי כְּלֵי מַתָּכוֹת טְהוֹרִין, פְּשׁוּטֵיהֶן טְמֵאִין. נִמְצָא טָהוֹר בִּכְלֵי עֵץ – טָמֵא בִּכְלֵי מַתָּכוֹת, טָהוֹר בִּכְלֵי מַתָּכוֹת – טָמֵא בִּכְלֵי עֵץ. וְאֵלּוּ הֵן גּוֹלְמֵי כְּלֵי עֵץ: כֹּל שֶׁעָתִיד לָשׁוּף, לְשַׁבֵּץ, לְגָרֵר, לְכַרְכֵּב, לְהָטִיחַ בְּטוּנָס, מְחוּסָּר כַּן אוֹ אוֹגֶן אוֹ אוֹזֶן – טָמֵא, מְחוּסָּר חֲטִיטָה – טָהוֹר. מְחוּסָּר חֲטִיטָה, פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דְּחַק קְפִיזָא בְּקַבָּא. וְאֵלּוּ הֵן גּוֹלְמֵי כְּלֵי מַתָּכוֹת: כֹּל שֶׁעָתִיד

171 עבודה זרה פתח ↗

כִּי אֲתָא רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמְעָרֶה יֵין נֶסֶךְ מִצַּרְצוּר קָטָן לְבוֹר, אֲפִילּוּ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ — רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן בָּטֵל. וְדַוְקָא צַרְצוּר קָטָן, דְּלָא נְפִישׁ עַמּוּדֵיהּ, אֲבָל חָבִית דִּנְפִישׁ עַמּוּדֵיהּ — לָא.

192 תלמוד ירושלמי כתובות פתח ↗

מֵנִיקָה אֶת בְּנָהּ. אָמַר רִבִּי חַגַּיי. לֹא אָמַר אֶלָּא בְנָהּ. הָא תְאוֹמִים לֹא. וְלָמָּה אָמַר. בְּנָהּ. שֶׁלֹּא תֵנִיק בֶּן חֲבֵירָתָהּ. כְּהָדֵין דְּתַנֵּי. אֵין הָאִישׁ כּוֹפֵף אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁתֵּנִיק בְּנוֹ שֶׁלַּחֲבֵירוֹ וְלֹא הָאִשָּׁה כוֹפָה אֶת בַּעֲלָהּ שֶׁתֵּנִיק בֶּן חֲבֵירָתָהּ. נָדְרָה שֶׁלֹּא לְהָנִיק אֶת בְּנָהּ. בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים. שׁוֹמְטִין אֶת הַדַּד מִתּוֹךְ פִּיו. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים. כּוֹפִין אוֹתָהּ. נִתְגָּרְשָׁה אֵין כּוֹפִין אוֹתָהּ. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים. בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מַכִּירָהּ. אֲבָל אִם הָיָה מַכִּירִין אוֹתָהּ כּוֹפִין אוֹתָהּ וְנוֹתְנִין לָהּ שְׂכָרָהּ שֶׁתֵּנִיק אֶת בְּנָהּ. כַּמָּה יְהֵא לוֹ וִיהֵא מַכִּירָהּ. רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רַב. שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים. וַהֲוָה רִבִּי זְעִירָא מִסְתַּכֵּל בֵּיהּ. אָמַר לֵיהּ. מָה אַתְּ מִּסְתַּכֵּל בִּי. נֵימַר לָךְ מִן הַהִיא דִשְׁמוּאֵל. דְּאָמַר שְׁמוּאֵל. שְׁלֹשָׁה יָמִים. שְׁמוּאֵל כְדַעְתֵּיהּ. שְׁמוּאֵל אָמַר. חֲכִים אֲנָא לְחַיָיתָא דְיַלְּדִין לִי. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר. חֲכִים אֲנָא לִגְזוֹרָה דְגָזְרִין לִי. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. חֲכִים אֲנָא לְנַשְׁיָיא דְצָבְתִין עִם אִימָּא.

192 גיטין פתח ↗

כְּתַנָּאֵי: אָכְלָה בַּשּׁוּק, גִּירְגְּרָה בַּשּׁוּק, הֵנִיקָה בַּשּׁוּק – בְּכוּלָּן רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: תֵּצֵא. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִשֶּׁיִּשְּׂאוּ וְיִתְּנוּ בָּהּ מוֹזְרוֹת בַּלְּבָנָה.

214 ביצה פתח ↗

חָצֵר — לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יַעֲקֹב. דִּתְנַן: הַמַּעֲבִיר תְּאֵנִים בַּחֲצֵרוֹ לְקַצּוֹת — בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ אוֹכְלִין מֵהֶן עֲרַאי, וּפְטוּרִים מִן הַמַּעֲשֵׂר. וְתָנֵי עֲלַהּ: רַבִּי יַעֲקֹב מְחַיֵּיב, וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר. תְּרוּמָה — לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. דִּתְנַן: פֵּירוֹת שֶׁתְּרָמָן עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר לֶאֱכוֹל מֵהֶן עֲרַאי, וַחֲכָמִים מַתִּירִין. מִקָּח — כְּדִתְנַן הַלּוֹקֵחַ תְּאֵנִים מֵעַם הָאָרֶץ, בִּמְקוֹם שֶׁרוֹב בְּנֵי אָדָם דּוֹרְסִין, אוֹכֵל מֵהֶן עֲרַאי, וּמְעַשְּׂרָן דְּמַאי. שְׁמַע מִינַּהּ תְּלָת. שְׁמַע מִינַּהּ: מִקָּח אֵינָהּ קוֹבַעַת אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ, וּשְׁמַע מִינַּהּ: רוֹב עַמֵּי הָאָרֶץ מְעַשְּׂרִין הֵן, וּשְׁמַע מִינַּהּ: מְעַשְּׂרִין דְּמַאי מֵעַמֵּי הָאָרֶץ אֲפִילּוּ בְּדָבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ. וּלְאַפּוֹקֵי מֵהָא דִּתְנַן: הַמַּחֲלִיף פֵּירוֹת עִם חֲבֵירוֹ, זֶה לֶאֱכוֹל וְזֶה לֶאֱכוֹל, זֶה לְקַצּוֹת וְזֶה לְקַצּוֹת, זֶה לֶאֱכוֹל וְזֶה לְקַצּוֹת — חַיָּיב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֶאֱכוֹל — חַיָּיב, לְקַצּוֹת — פָּטוּר. הֲדַרַן עֲלָךְ הַמֵּבִיא מַשִּׁילִין פֵּירוֹת דֶּרֶךְ אֲרוּבָּה בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל לֹא בְּשַׁבָּת. וּמְכַסִּים פֵּירוֹת בְּכֵלִים מִפְּנֵי הַדֶּלֶף, וְכֵן כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן. וְנוֹתְנִין כְּלִי תַּחַת הַדֶּלֶף בְּשַׁבָּת. גְּמָ׳ אִתְּמַר: רַב יְהוּדָה וְרַב נָתָן, חַד תָּנֵי ״מַשִּׁילִין״, וְחַד תָּנֵי ״מַשְׁחִילִין״. אָמַר מָר זוּטְרָא: מַאן דְּתָנֵי ״מַשִּׁילִין״ לָא מִשְׁתַּבַּשׁ, וּמַאן דְּתָנֵי ״מַשְׁחִילִין״ לָא מִשְׁתַּבַּשׁ. מַאן דְּתָנֵי ״מַשִּׁילִין״ לָא מִשְׁתַּבַּשׁ, דִּכְתִיב: ״כִּי יִשַּׁל זֵיתֶךָ״. וּמַאן דְּתָנֵי ״מַשְׁחִילִין״ לָא מִשְׁתַּבַּשׁ, דִּתְנַן: הַשָּׁחוּל וְהַכָּסוּל. שָׁחוּל — שֶׁנִּשְׁמְטָה יְרֵכוֹ, כָּסוּל — שֶׁאֶחָד מִיַּרְכוֹתָיו גְּבוֹהָה מֵחֲבֶרְתָּהּ. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַאן דְּתָנֵי ״מַשִּׁירִין״ לָא מִשְׁתַּבַּשׁ, וּמַאן דְּתָנֵי ״מַשְׁחִירִין״ לָא מִשְׁתַּבַּשׁ, וּמַאן דְּתָנֵי ״מַנְשִׁירִין״ לָא מִשְׁתַּבַּשׁ. מַאן דְּתָנֵי ״מַשִּׁירִין״ לָא מִשְׁתַּבַּשׁ, דִּתְנַן, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: נָזִיר לֹא יָחוֹף רֹאשׁוֹ בַּאֲדָמָה, מִפְּנֵי שֶׁמַּשִּׁיר אֶת הַשֵּׂעָר. וּמַאן דְּתָנֵי ״מַשְׁחִירִין״ לָא מִשְׁתַּבַּשׁ, דִּתְנַן: הַשְּׁחוֹר וְהַזּוּג שֶׁל סַפָּרִים, אַף עַל פִּי שֶׁנֶּחְלְקוּ — טְמֵאִין. וּמַאן דְּתָנֵי ״מַנְשִׁירִין״ לָא מִשְׁתַּבַּשׁ, דִּתְנַן: מִי שֶׁנָּשְׁרוּ כֵּלָיו בַּמַּיִם — מְהַלֵּךְ בָּהֶם וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. אִי נָמֵי מֵהָא דִּתְנַן: אֵיזֶהוּ לֶקֶט — הַנּוֹשֵׁר בִּשְׁעַת קְצִירָה. תְּנַן: מַשִּׁילִין פֵּירוֹת דֶּרֶךְ אֲרוּבָּה בְּיוֹם טוֹב. עַד כַּמָּה? אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַבִּי אַסִּי, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ: מְפַנִּין אַרְבַּע וְחָמֵשׁ קוּפּוֹת שֶׁל תֶּבֶן וְשֶׁל תְּבוּאָה מִפְּנֵי הָאוֹרְחִים, וּמִפְּנֵי בִּטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ. וְדִלְמָא שָׁאנֵי הָתָם, דְּאִיכָּא בִּטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ, אֲבָל הָכָא דְּלֵיכָּא בִּטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ — לָא. אִי נָמֵי: הָתָם הַיְינוּ טַעְמָא, דְּאַרְבַּע וְחָמֵשׁ קוּפּוֹת שְׁרֵי מִשּׁוּם שַׁבָּת דַּחֲמִירָא וְלָא אָתֵי לְזַלְזוֹלֵי בַּיהּ, אֲבָל יוֹם טוֹב דְּקִיל וְאָתֵי לְזַלְזוֹלֵי בֵּיהּ — כְּלָל כְּלָל לָא. אִי נָמֵי לְאִידַּךְ גִּיסָא: הָתָם הַיְינוּ טַעְמָא, דְּלֵיכָּא הֶפְסֵד מָמוֹן, אֲבָל הָכָא דְּאִיכָּא הֶפְסֵד מָמוֹן, אֲפִילּוּ טוּבָא נָמֵי.

227 עירובין פתח ↗

תָּנָא: שְׁפוֹפֶרֶת הָיְתָה לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁהָיָה מַבִּיט וְצוֹפֶה בָּהּ אַלְפַּיִם אַמָּה בַּיַּבָּשָׁה, וּכְנֶגְדָּהּ אַלְפַּיִם בַּיָּם.

228 שבת פתח ↗

הָעוֹשֶׂה שְׁנֵי בָתֵּי נִירִין כּוּ׳. מַאי בַּנִּירַיִם? אָמַר אַבָּיֵי: תַּרְתֵּי בְּבַת נִירָא וַחֲדָא בְּנִירָא. בְּקֵירוֹס. מַאי בְּקֵירוֹס? אָמַר רַב: מְצוֹבִיתָא.

272 תלמוד ירושלמי שבת פתח ↗

וְעַל הִילְכוֹת אֶרֶץ הָעַמִּים. וְלֹא כֵן אָמַר רִבִּי זְעִירָא בַּר אַבִּינָּא בְשֵׁם רַב יִרְמְיָה. יוֹסֵף בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה וְיוֹסֵי בֵּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלִַם גָּזְרוּ טוּמְאָה עַל אֵרֵץ הָעַמִּים וְעַל כְּלֵי זְכוּכִית. רִבִּי יוֹנָה אָמַר. רִבִּי יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר. רִבִּי יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי וְשִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח גָּזְרוּ טוּמְאָה עַל כְּלֵי מַתָּכוֹת. הִלֵּל וְשַׁמַּי גָזְרוּ עַל טַהֳרַת הַיָּדַיִם. רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן בְּשֵׁם רִבִּי לֵוִי. כָּךְ הָיְתַה הֲלָכָה בְיָדָן וּשְׁכָחוּה. וְעָמְדוּ הַשְּׁנִיִּם וְהִסְכִּימוּ עַל דַּעַַת הָרִאשׁוֹנִים. לְלַמְּדָךְ שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁנּוֹתְנִין בֵּית דִּין נַפְשָׁן עָלָיו סוֹפוֹ לְהִתְקַיֵים בְּיָדָן כְּמַה שֶׁנֶּאֱמַר לְמֹשֶׁה בְסִינַי. וְאַתְיָיא כַּיי דָּמַר רִבִּי מָנָא. כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם. וְאִם דָּבָר רֵק הוּא. מִכֶּם. לָמָּה הוּא. שֶׁאֵין אַתֵּם יְגֵיעִין בּוֹ. כִּי הוּא חַיֵּיכֶם. אֵימָתַי הוּא חַיֵּיכֶם. בָּשָׁעָה שֶׁאַתֵּם יְגֵיעִין בּוֹ.

312 חולין פתח ↗

חֶרֶב הֲרֵי הוּא כֶּחָלָל, אַב הַטּוּמְאָה הוּא, לְטַמְּיֵיהּ לְסַכִּין, וַאֲזַל סַכִּין וְטַמִּיתֵיהּ לְבָשָׂר! אֶלָּא דְּאִיטַּמִּי בְּשֶׁרֶץ, וְאִי בָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם דְּאִיטַּמִּי בְּמֵת, וּכְגוֹן שֶׁבָּדַק קְרוּמִית שֶׁל קָנֶה וְשָׁחַט בָּהּ, דְּתַנְיָא: בַּכֹּל שׁוֹחֲטִים, בֵּין בְּצוֹר בֵּין בִּזְכוּכִית בֵּין בִּקְרוּמִית שֶׁל קָנֶה. אַבָּיֵי אָמַר: הָכִי קָתָנֵי – הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וַאֲפִילּוּ כּוּתִי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו, אֲבָל יוֹצֵא וְנִכְנָס – לֹא יִשְׁחוֹט. וְאִם שָׁחַט, חוֹתֵךְ כְּזַיִת בָּשָׂר וְנוֹתֵן לוֹ. אֲכָלוֹ – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, לֹא אֲכָלוֹ – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ. חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא, שֶׁמָּא יִשְׁהוּ, שֶׁמָּא יִדְרְסוּ, וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ. וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ, אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – עֲלַהּ קָאֵי, ״וְאִם שָׁחֲטוּ״ מִבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא, אַכּוּתִי – הָא אָמְרַתְּ: כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו שָׁחֵיט אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה! קַשְׁיָא. אָמַר רָבָא: וְיוֹצֵא וְנִכְנָס, לְכַתְּחִלָּה לָא? וְהָתְנַן: הַמַּנִּיחַ נָכְרִי בַּחֲנוּתוֹ וְיִשְׂרָאֵל יוֹצֵא וְנִכְנָס – מוּתָּר! הָתָם מִי קָתָנֵי ״מַנִּיחַ״? ״הַמַּנִּיחַ״ קָתָנֵי, דִּיעֲבַד. אֶלָּא מֵהָכָא: אֵין הַשּׁוֹמֵר צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹשֵׁב וּמְשַׁמֵּר, אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹצֵא וְנִכְנָס – מוּתָּר. אֶלָּא אָמַר רָבָא, הָכִי קָתָנֵי: הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וַאֲפִילּוּ כּוּתִי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל יוֹצֵא וְנִכְנָס, אֲבָל בָּא וּמְצָאוֹ שֶׁשָּׁחַט – חוֹתֵךְ כַּזַּיִת בָּשָׂר וְנוֹתֵן לוֹ, אֲכָלוֹ – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, לֹא אֲכָלוֹ – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ. חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא, שֶׁמָּא יִשְׁהוּ, וְשֶׁמָּא יִדְרְסוּ, וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ. וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ – אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – עֲלַהּ קָאֵי, ״וְאִם שָׁחֲטוּ״ מִבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא אַכּוּתִי? הָא אָמְרַתְּ: אֲפִילּוּ יוֹצֵא וְנִכְנָס שָׁחֵיט לְכַתְּחִלָּה! קַשְׁיָא. רַב אָשֵׁי אָמַר: הָכִי קָתָנֵי – הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וַאֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד. מְשׁוּמָּד לְמַאי? לֶאֱכוֹל נְבֵילוֹת לְתֵיאָבוֹן, וְכִדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד אוֹכֵל נְבֵילוֹת לְתֵיאָבוֹן

316 נדרים פתח ↗

רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אַיְיתוֹ לְקַמַּיְיהוּ בְּלוּסְפִיין. רַבִּי יְהוּדָה אֲכַל, רַבִּי שִׁמְעוֹן לָא אֲכַל. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה: מַאי טַעְמָא לָא אָכֵיל מָר? אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֵלּוּ אֵין יוֹצְאִין מִבְּנֵי מֵעַיִם כׇּל עִיקָּר. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה: כׇּל שֶׁכֵּן שֶׁנִּסְמוֹךְ עֲלֵיהֶן לְמָחָר.

358 תלמוד ירושלמי פאה פתח ↗

צְדָקָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים שׁוֹקֶלֶת כְּנֶגֶד כָּל מִצְוֹתֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה. שֶׁהַצְּדָקָה נוֹהֶגֶת בַּחַיִּים וּגְמִילוּת חֲסָדִים נוֹהֶגֶת בַּחַיִּים וּבַמֵּתִים. הַצְּדָקָה נוֹהֶגֶת לַּעֲנִיִּים וּגְמִילוּת חֲסָדִים נוֹהֶגֶת לַעֲנִיִּים וְלַעֲשִׁירִים. הַצְּדָקָה נוֹהֶגֶת בִּמְמוֹנוֹ שֶׁל אָדָם וּגְמִילוּת חֲסָדִים נוֹהֶגֶת בֵּין בִּמְמוֹנוֹ בֵּין בְּגוּפוֹ. רִבִּי יוֹחָנָן בַּר מַרְיָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן אֵין אָנוּ יוֹדְעִין אֵי זֶה מֵהֶן חָבִיב אוֹ צְדָקָה אוֹ גְמִילוּת חֲסָדִים כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר וְחֶסֶד יי מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם עַל יְרֵאָיו וְצִדְקָּתוֹ לִבְנֵי בָנִים. הָדָא אָמְרָה שֶׁגְּמִילוּת חֲסָדִים חֲבִיבָה יוֹתֵר מִן הַצְּדָקָה. וְתַלְמוּד תּוֹרָה. שָׁאֲלוּ אֶת רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַהוּ שֶׁיְּלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ יְוָונִית. אָמַר לָהֶם יְלַמְּדֶנּוּ בְשָׁעָה שֶׁאֵינָהּ לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה דִּכְתִיב וְהָגִיתָ בוֹ יוֹמָם וְלָיְלָה. מֵעַתָּה אָסוּר לְאָדָם לְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ אוּמָנוּת בְּגִין דִּכְתִיב וְהָגִיתָ בוֹ יוֹמָם וְלָיְלָה וְהָתַנִּי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל וּבָחַרְתָּ בַחַיִּים זוּ אוֹמָנוּת. רִבִּי בָּא בְּרֵיהּ דְּרִבִּי חִיָיא בַּר וָוא רִבִּי חִיָיא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן מִפְּנֵי הַמְּסוֹרוֹת. רִבִי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן מוּתָּר לְאָדָם לְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ יְוָונִית מִפְּנֵי שֶׁהוּא תַכְשִׁיט לָהּ. שְׁמַע שִׁמְעוֹן בַּר וָוה אֲמַר בְּגִין דּוּ בְּעָה מַלְפָה בְּנָתֵיהּ הוּא תְּלִי לֵיהּ בְּרִבִּי יוֹחָנָן. יָבֹא עָלַי אִם שְׁמַעְתִּיהָ מֵרִבִּי יוֹחָנָן. כִּיבּוּד אַב וָאֵם. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן שָׁאֲלוּ אֶת רִבִּי אֱלִיעֶזֶר עַד הֵיכַן הוּא כִּיבּוּד אַב וְאֵם. אָמַר לָהֶן וְלִי אַתֶּם שׁוֹאֲלִין לְכוּ וְשַׁאֲלוּ אֶת דָּמָה בֶן נְתִינָה. דָּמָה בֶן נְתִינָה רֹאשׁ פַּטֵרבּוּלֵי הָיָה. פַּעַם אַחַת הָיְתָה אִמּוֹ מְסַטְּרָתוֹ בִּפְנֵי כָּל בּוּלֵי שֶׁלּוֹ וְנָפַל קוֹרְדִּקוֹן שֶׁלָּהּ מִיָּדָהּ וְהוֹשִׁיט לָהּ שֶׁלֹּא תִצְטָעֵר. אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה גּוֹי אַשְׁקְלוֹנִי הָיָה וְרֹאשׁ פַּטֵרבּוּלֵי הָיָה וְאֶבֶן שֶׁיָּשַׁב עָלֶיהָ אָבִיו לֹא יָשַׁב עָלֶיהָ מִיָּמָיו. וְכֵיוָן שֶׁמֵּת אָבִיו עָשָׂה אוֹתָה יִרְאָה שֶׁלּוֹ. פַּעַם אַחַת אָבְדָה יָשְׁפֶה שֶׁל בִּנְיָמִן. אָמְרוּ מַאן דְּאִית לֵיהּ טָבָא דִּכְוָותָהּ. אָמְרוּ אִית לְדָמָה בֶּן נְתִינָה. אָזְלוּן לְגַבֵּיהּ וּפָסְקוּ עִמֵּיהּ בְּמֵאָה דֵּינָר סְלִיק בְּעִי מַיְיתָהּ לָהוּ וְאַשְׁכָּח אָבוּהּ דָּמִיךְ וְאִית דַּאֲמְרִין מַפְתְחָא דְּתֵיבוּתָא הֲוָה יְתִיב גַּו אֶצְבְּעָתֵיהּ דְּאָבוֹי. וְאִית דַּמְרִין רִיגְלֵיהּ דְּאָבוּהּ הֲוַות פְּשִׁיטָא עַל תֵּיבוּתָא. נְחַת לְגַבּוֹן אֲמַר לוֹן לָא יְכִילִית מַיְיתוּתֵיהּ לְכוֹן. אָמְרוּ דִּילְמָא דּוּ בְּעִי פְרִיטִין טוּבָן אַסְקוּנֵיהּ לְמָאתַיִם אַסְקוּנֵיהּ לְאֶלֶף. כֵּיוָן דְּאִיתְעִיר אָבוּהּ מִן שִׁינְתֵּיהּ סְלִק וְאֵייתוֹתֵיהּ לוֹן. בְעוּ מַיְיתוּן לֵיהּ כִּפְסִיקוּ לֵיהּ אֲחַרָיָיא וְלָא קְבִיל עָלוֹי. אֲמַר מַה אֲנָא מַזְבִּין לְכוֹן אִיקְרָא דְּאָבָהָתִי בִפְרִיטִין אֵינִי נֶהֱנֶה מִכְּבוֹד אֲבוֹתַיי כְּלוּם. מַה פָרַע לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂכָר. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי בוּן בּוֹ בַלַּיְלָה יָלְדָה פָרָתוֹ פָרָה אֲדוּמָה. וְשָקְלוּ לוֹ יִשְׂרָאֵל מִשְׁקָלָהּ זָהָב וּנְטָלוּהָ. אָמַר רִבִּי שַׁבְּתָי כְּתִיב וּמִשְׁפָּט וְרֹב צְדָקָה לֹא יַעֲנֶה. אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁהֵא מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל עוֹשֵׂי מִצְוֹת בַּגּוֹיִם. אִמּוֹ שֶׁל רִבִּי טַרְפוֹן יָרְדָה לְטַיֵיל לְתוֹךְ חֲצֵירָהּ בְּשַׁבָּת. וְהָלַךְ רִבִּי טַרְפוֹן וְהִנִּיחַ שְׁתֵּי יָדָיו תַּחַת פַּרְסוֹתֶיהָ וְהָיְתָה מְהַלֶּכֶת עֲלֵיהֶן עַד שֶׁהִגִּיעָה לְמִיטָּתָהּ. פַּעַם אַחַת חָלָה וְנִכְנְסוּ חֲכָמִים לְבַקְּרוֹ אָמְרָה לָהֶן הִתְפַּלְלוּ עַל טַרְפוֹן בְּנִי שֶׁהוּא נוֹהֵג בִּי כָּבוֹד יוֹתֵר מִדַּאי. אָמְרוּ לָהּ מַהוּ עֲבַד לֵיךְ וְתַנְיַית לְהוֹן עוּבְדָּא אָמְרוּ לָהּ אֲפִילוּ עוֹשֶׂה כֵן אֶלֶף אֲלָפִים אַדַּיִין לַחֲצִי כָבוֹד שֶׁאָמְרָה תוֹרָה לֹא הִגִּיעַ. אִמּוֹ שֶׁל רִבִּי יִשְׁמָעֵאל בָּאָה וְקָבְלָה עָלָיו לְרַבּוֹתֵינוּ אָמַר לָהֶן גְּעוּרוּ בְיִשְׁמָעֵאל בְּנִי שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בִּי בְּכָבוֹד. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְכַּרְכְּמוּ פְנֵיהֶן שֶׁל רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ אֵיפְשָׁר לֵית רִבִּי יִשְׁמָעֵאל נוֹהֵג בִּכְבוֹד אֲבֹתָיו. אָמְרוּ לָהּ מַה עֲבַד לֵיךְ. אָמְרָה כְדּוּ נְפַק מִבֵּית וַועֲדָה אֲנָא בְּעָיָא מִשְׁזְגָה רִיגְלוֹי וּמִישְׁתֵּי מֵהֶן וְלָא שְׁבִיק לִי. אָמְרוּ לוֹ הוֹאִיל וְהוּא רְצוֹנָהּ הוּא כְבוֹדָהּ. אָמַר רִבִּי מָנָא יְאוּת אִילֵּין טְחוֹנָיָא אָמְרִין כָּל בַּר נַשׁ וּבַר נַשׁ זְכוּתֵיהּ גַּו קוּפָּתֵהּ. אִימֵּיהּ דְּרִבִּי טַרְפוֹן אֲמַר לוֹן אָכִין וַאֲגִיבוּנָהּ אָכִין. אִימֵּיהּ דְּרִבִּי יִשְׁמָעֵאל אֲמַר לוֹן אָכִן וַאֲגִיבוּנָהּ אָכִן. רִבִּי זְעִירָא הֲוָה מִצְטָעֵר וַאֲמַר הַלְּוַאי הָיָה לִי אַבָּא וְאִימָּא דְּאִיקְרִינְהוֹן דְּנִירַת גַּן עֵדֶן. כַּד שְׁמַע אִילֵּין תַּרְתֵּין אוּלְפָּנָיא אֲמַר בְּרִיךְ רַחְמָנָא דְּלֵית לִי לָא אַבָּא וְאִימָּא. לָא כְּרִבִּי טַרְפוֹן הֲוָה יְכִילְנָא עֲבִיד וְלָא כְּרִבִּי יִשְׁמָעֵאל הֲוִינָא מְקַבְּלָה עָלָי. אָמַר רִבִּי אָבוּן פָּטוּר אֲנִי מִכִּיבּוּד אָב וְאֵם. אָמְרוּ כַּד עִבְּרָת לֵיהּ אִימֵּיהּ מִית אָבוֹי כַּד יְלָדְתֵיהּ מֵיתָת. יֵשׁ שֶׁהוּא מַאֲכִיל אֶת אָבִיו פְּטוּמוֹת וְיוֹרֵשׁ גְּיהִנָּם וְיֵשׁ שֶׁהוּא כוֹדְנוֹ בָּרֵיחַיִם וְיוֹרֵשׁ גַּן עֵדֶן. כֵּיצַד מֵאֲכִיל אֶת אָבִיו פְּטוּמוֹת וְיוֹרֵשׁ גְּהִנָּם. חַד בַּר נַשׁ הֲוָה מַייכִיל לְאָבוֹי תַּרְנוֹגַלִּין פְּטִימִין. חַד זְמָן אֲמַר לֵיהּ אָבוֹי בְּרִי אִילֵּין מְנָן לָךְ. אֲמַר לֵיהּ סַבָּא סַבָּא אֲכוֹל וַאֲדִישׁ דִּכְלָבָיָא אָכְלִין וּמְדִשִׁין. נִמְצָא מַאֲכִיל אֶת אָבִיו פְּטוּמוֹת וְיוֹרֵשׁ גְּיהִנָּם. כֵּיצַד כּוֹדְנוֹ לְרֵיחַיִם וְיוֹרֵשׁ גַּן עֵדֶן. חַד בַּר נַשׁ הֲוָה אִיטְחִין בְּרֵיחָיָא אֲתַת מִצְוָה לַטֲחוֹנִיָיא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּא עוּל טְחוֹן תַּחְתָּיי. אִין מָטַת מְבַזְּיָיא טַב לִי אֲנָא וְלָא אַתְּ. אִין מָטַות מִילְקִי טַב לִי אֲנָא וְלָא אַתְּ. נִמְצָא כּוֹדְנוֹ בָּרֵיחַיִם וְיוֹרֵשׁ גַּן עֵדֶן. נֶאֱמַר אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוֹ וְנֶאֱמַר אֶת יי אֱלֹהֶיךָ תִירָא וְאוֹתוֹ תַעֲבוֹד. הֵקִישׁ מוֹרָא אָב וְאֵם לְמוֹרָא שָׁמַיִם. נֶאֱמַר כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ וְנֶאֱמַר כַּבֵּד אֶת יי מֵהוֹנֶךָ. הֵקִישׁ כִּיבּוּד אָב וְאֵם לְכִיבּוּד הַמָּקוֹם. נֶאֱמַר וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת. וְנֶאֱמַר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֵטְאוֹ. הֵקִישׁ קִלְלַת אָב וְאֵם לְקִילְלַת הַמָּקוֹם. אֲבָל אֵי אֶיפְשָׁר לוֹמַר מַכֶּה כְּלַפֵּי לְמַעֲלָן. וְכֵן בְּדִין מִפְּנֵי שֶׁשְּׁלָשְׁתָּן שׁוּתָפִין בּוֹ. אֵי זֶהוּ מוֹרָא. לֹא יוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ וְלֹא מְדַבֵּר בִּמְקוֹמוֹ וְלֹא סוֹתֵר אֶת דְּבָרָיו. אֵי זֶה הוּא כִיבּוּד. מַאֲכִיל וּמַשְׁקֶה מַלְבִּישׁ וּמַנְעִיל מַכְנִיס וּמוֹצִיא. מִן דְּמַאן הוּנָא בַּר חִיָיא אָמַר מִשֶּׁל זָקֵן. וְאִית דְּבָעֵי מֵימַר מִשֶּׁלּוֹ. לֹא כֵן אָמַר רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה מְנַיִין אֲפִילוּ אָמַר לוֹ אָבִיו הַשְׁלֵךְ אֶת הָאַרְנַק לַיָּם שֶׁיִּשְׁמַע לוֹ בְּהַהוּא דְּאִית לֵיהּ חוֹרִין וּבְעוֹשֶׂה הֲנָחַת רוּחַ שֶׁל אָבִיו. אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה. אֶלָּא שֶׁהָאִישׁ סִפֵּיקָה בְיָדוֹ וְהָאִשָּׁה אֵין סִפֵּיקָה בְיָדָהּ. מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ רְשוּת לַאֲחֵרִים עָלֶיהָ. נִתְאַרְמְלָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה כְּמִי שֶׁהִיא סִפֵּיקָה בְיָדָהּ הִיא. מִילְתֵיהּ דְּרִבִּי חִיָיא בַּר וָוא פְלִיגֵי דְּאָמַר רִבִּי חִיָיא בַּר בָּא תַּנִּי רִבִּי יוּדָן בַּר בְּרַתֵּיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָי דְּתַנִּי רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָי אוֹמֵר גָּדוֹל הוּא כִּיבּוּד אָב וָאֵם שֶׁהֶעֱדִיפוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹתֵר מִכִּיבּוּדוֹ. נֶאֱמַר כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ וְנֶאֱמַר כַּבֵּד אֶת יי מֵהוֹנֶךָ. מִמָּה אַתְּ מְכַבְּדוֹ מִשֶּׁיְחָנְנָךְ מַפְרִישׁ לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵיאָה מַפְרִישׁ תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעֲשֵׂר שֵׁינִי וּמַעֲשֵׂר עָנִי וְחַלָּה וְעוֹשֶׂה סוֹכָּה וְלוּלָב וְשׁוֹפָר וּתְפִילִין וְצִיצִּית וּמַאֲכִיל אֶת הָעֲנִיִּים וְאֶת הָרְעֵיבִים וּמַשְׁקֶה אֶת הַצְּמֵיאִים. אִם יֵשּׁ לָךְ אַתְּ חַיָיב בְּכָל אֵילוּ. וְאִם אֵין לָךְ אֵין אַתְּ חַיָיב בְּאַחַת מֵהֶן. אֲבָל כְּשֶׁהוּא בָּא אֵצֶל כִּיבּוּד אָב וְאֵם בֵּין שֶׁיֵּשׁ לָךְ הוֹן בֵּין שֶׁאֵין לָךְ הוֹן כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ וַאֲפִילוּ אַתְּ מְסַבֵּב עַל הַפְּתָחִים.

358 בבא קמא פתח ↗

דִּתְנַן: כׇּל מָקוֹם שֶׁאֵין חֶסְרוֹן מְלָאכָה – מַחְשָׁבָה מְטַמְּאָתוֹ, יֵשׁ חֶסְרוֹן מְלָאכָה – אֵין מַחְשָׁבָה מְטַמְּאָתוֹ; חוּץ מִן הָעֵיצְבָא.

363 בכורות פתח ↗

קִפֵּחַ. תָּנֵי רַב זְבִיד: גָּבוֹהַּ. אִינִי? וְהָתָנֵי רַבִּי אֲבָהוּ: מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשְׁתַּבֵּחַ בְּבַעֲלֵי קוֹמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גׇּבְהוֹ״. אָמַר רַב פָּפָּא: בַּאֲרִיכָא שְׁמִיטָה סַנְיָא.

413 שבועות פתח ↗

תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: גַּגִּין הַלָּלוּ – אֵין אוֹכְלִין שָׁם קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, וְאֵין שׁוֹחֲטִין שָׁם קָדָשִׁים קַלִּים; וְטָמֵא שֶׁנִּכְנָס דֶּרֶךְ גַּגִּין לַהֵיכָל – פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא״ – דֶּרֶךְ בִּיאָה אָסְרָה תּוֹרָה.

423 זבחים פתח ↗

וּפְלִיגָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר; דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: פֵּירְשׁוּ לִפְנֵי זְרִיקָה – מוֹעֲלִין בָּהֶם, לְאַחַר זְרִיקָה – לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין.

« Introductions to Tanaitic Literature, Introductions to Tractates of the Mishnah, Temurah Introductions to Tanaitic Literature, Introduction to Halakhic Midrashim, Introduction »